קורה שאדם מוציא מפיו איזה דבר-שטות שכולו הבל ורעות רוח. היות ופוליטיקאים נוטים לקבל פומבי רב לדבריהם – ומה להם כי ילינו? – דברי ההבל שלהם מקבלים פומבי לעתים מזומנות. היות ופוליטיקאים גם עומדים תחת עין בוחנת לדברי ההבל שלהם, קורה גם שעטים על הקשקוש התורן וקורעים אותו לגזרים. קורה אפילו שהפוליטיקאי אומר את אמירתו הלא נבונה במתכוון, כדי להשיג איזשהו רווח פוליטי. קורה.

כשזה קורה, הדבר הנכון לעשותו הוא לשתוק עד יעבור זעם, או להתנצל. להתעקש על דברי ההבל, הרי זה לא יעלה על הדעת. זה כל כך טיפשי להמשיך ולהעמיק את הבור שבמו ידיך חפרת, בניסיון להצטייר כ"נאמן לאמת הפנימית שלך" בזמן שעצם האמירה היא התקרנפות, שממש לא ברור לי מדוע ממשיכה שלי יחימוביץ’ לעשות כן.

יחימוביץ’, כזכור, קשקשה איזה קשקוש מקושקש על מידת התאמתו של דב חנין לתפקיד ראש עיריית תל אביב, כי הוא לא ציוני דיו. הביצה הגיבה מייד, ובעצמה. במקום לשתוק או להתנצל או לטעון שדבריה הוצאו מהקשרם, גילתה יחימוביץ’ אומץ לב ציבורי בלתי רגיל – גם אם אידיוטי למדי – ונעמדה מאחורי הדברים שלה, תוך הסבר מפורט ורווי בתפישות בעייתיות של העמדה האולטרא-אווילית שהציגה.

כי כשאין יותר ”אנחנו“ נשאר רק ”אני“ מוחלש ונטול צלם אנוש

בחיי, זה מה שהיא כותבת. הפרט האינדיבידואלי, האותנטי, הוא לצנינים בעיניה של הדמוקרטית הגדולה. האנחנו, המאסה, ה-en masse in corpore, ה"עם"[1] – הם הם בעלי המשמעות, הם המעניקים לאדם את "צלם האנוש", אליבא דשומרת הגחלת של מפלגת העבודה. כי הרבה זמן לא היו לנו בולשביקים.

והמשפט הזה – כל כך בעייתי למי שמציגה עצמה כמי שהדמוקרטיה היא נר לרגליה – המשפט הזה הוא גם מה שמביא את יחימוביץ’ להתעלם מהקרן הענקית שצמחה לה באמצע האף עת שהיא מביעה תמיכה בלתי מסויגת במועמד שהפך והופך את תל אביב לעיר לעשירים בלבד, בזמן שהיא פוסלת את כל מי שמחזיק בעמדה מסוימת לגבי המנון המדינה או השירות בצה"ל מכהונה בתפקיד מוניציפאלי.

כי יחימוביץ’ היא חלק ממפלגה, והמפלגה זה האנחנו, והוא יותר חזק מהאני. ומהזווית שלי זה נראה כאילו ה"הם" השתגעו לגמרי.

כפי שאמרתי, דב הוא בחור נחמד, ופרלמנטר טוב, ויש לנו כמה וכמה הצעות חוק משותפות, אך לעולם לא אבחר בו לראשות העיר הגדולה בישראל, ושאלת שירת התקווה, הסרבנות, הציונות – הן שאלות קריטיות ומהותיות בבחירתי

"בחור נחמד" רלוונטי לבחירה בערך כמו שאלת שירת התקווה. בואו נדמיין עיר דמיונית שלראשות עירייתה רצים שני מועמדים: האחד תומך בחירודה של העיר, הפחתת השירותים המוניציפאליים, הריסתם של מבנים היסטוריים והעלאת מיסי עירייה, והשני תומך בחיזוק הכוחות היצרניים בה, הורדת מסי עירייה ומתן שירותים טובים יותר עבורם באמצעים של התייעלות ושימור היסטורי. במי תבחרו? אה, רגע, שכחתי לציין פרט אחד: המועמד השני לא שר את התקווה. במי תבחרו עכשיו? תודה.

יחימוביץ’ קושרת את השירות בצבא העם (או ההתנגדות לו) עם הציונות. נו, באמת. פטריוט ישראלי, המאמין בזכותו של היהודי לריבונות על גורלו, לא יכול להיות כזה אם הוא לא שש להקריב שלוש שנים מחייו לטובת הצבא המושחת שלנו? נמאס לי מזה שבפוליטיאה היהודית כל אקט של "נאמנות" למדינה הוא בהגדרה ובהכרח ציוני, ולהיפך. אין שום קשר בין הדברים. אין שום דבר "ציוני" בשירות צבאי – מדובר בעבודת כפייה. אין שום דבר "ציוני" בשירת התקווה, יש אפס "ציונות" בתמיכה בלתי מסויגת בצבא ההתקפה שלנו, על יבבות קציניו השקרנים.

פטריוט ישראלי הוא כזה מפני שהוא אוהב את מדינתו. יחימוביץ’ בסך הכול ממחזרת את המשפט השנוא: "אתה אוהב אותנו? תוכיח!". אם פטריוט אוהב את מדינתו אבל חושב שהיא מבצעת מעשים נפשעים בשטחים – כמעט עובדה, למעשה – ומסרב לקחת בזה חלק, לא כי זה נוח לו (ותאמינו או לא, לבחור לסרב זו בחירה לא קלה כלל ועיקר), אלא כי הוא מנסה לתקן אותה? מה בצע רואה יחימוביץ’ ביישור קו עם הקוואזי-ציונות של המתנחלים, ציונות של אוהדי כדורגל: ישראל=טוב, אחרים=רע?

לא מדובר במתקפה אישית אלא בחידוד השקפת עולם, אשר אני הולכת ומשתכנעת, דווקא בשל העניין שדברי עוררו, כי יש לחדדה עוד יותר לקראת הבחירות לראשות העיר.

בוודאי שמדובר במתקפה אישית. יחימוביץ’ בחרה להביע תמיכה במועמד אחד לא מתוך הצבעה על יתרונותיו, אלא מתוך הצבעה על "חסרונותיו" של יריבו. היא גם בחרה להתמקד ב"חסרונות" לא רלוונטיים בעליל – אלה "חסרונות" אישיותיים. אם זה לא מתקפה אישית, מה זה? כשהציבור אמר לה שמדובר בתפישה לא רלוונטית, החליטה יחימוביץ’ שזה בסך הכול אומר שיש להמשיך ולחזור על הדברים – איזה עוד משמעות אפשר לקרוא לסיפא של הציטוט?

איני מקבלת גם את תגובתו של דב שאין הדבר רלוונטי לניהול העיר. האם הוא היה מוכן לקבל ראש עיר טרנספריסט גזען? כמובן שלא, גם אם זה לא נוגע לניהול העיר. כך אני איני מוכנה לבחור לראשות העיר אדם לא ציוני שאינו שר את התקווה. זכותו לא לשיר את התקווה, זכותי לחוש רתיעה בשל כך.

יחימוביץ’ עורכת השוואה מכוערת, בין עמדה אידאולוגית ובחירה התנהגותית שלא לשיר שיר מסוים לבין תפישת עולם גזענית – שהיא תפישת עולם אישיותית נגדתית. כלומר, גזען הוא, בהגדרה, נגד אנשים מסוימים. א-ציוניות לא. מה מקור ההשוואה? ואם כבר ניתן לעשותה, אז אשאל שוב: מה ההבדל בין יחימוביץ’ לבין מי שהייתה חברתה לקואליציה[2] אסתרינה טרטמן? וראוי לציין שעוד לא ראיתי את יחימוביץ’ יוצאת נגד מועמדותם של מועמדים גזענים לרשויות מוניציפליות שונות.

ויותר מזה, הרבה יותר: ליחימוביץ’ מותר, כמובן, לבחור במי שתחפוץ לכל תפקיד שתחשוק מכל סיבה אווילית שהיא. אבל זה לא מה שהיא אמרה. היא אמרה שחנין "אינו יכול" להיות ראש עיריית תל אביב: אינו יכול, אינו כשיר, אינו ראוי, פסול. וזה דבר אחר לגמרי.

אני ציונית, וסוציאליסטית, ופמיניסטית, ומתעבת גזענות באשר היא, ושוחרת שוויון בין בני אדם, ומתונה בהשקפותי המדיניות

קודם כל, הערה שקפצה לי מיד לעין – או פסיקים או ו’ החיבור, אבל לא שניהם. לעניין התוכן, יחימוביץ’ מגדירה עצמה כ"ציונית" – אבל יוצקת לתוך המילה הזו כל מיני משמעויות משונות ולא אומרת מה משמעות המילה הזו בעיניה. היא מגדירה עצמה כ"סוציאליסטית" – אבל תומכת במועמד קפיטליסט על פני מועמד סוציאליסט. היא מגדירה עצמה כ"מתעבת גזענות" – אבל חלקה את ספסלי הקואליציה עם אביגדור ליברמן[3]. היא "שוחרת שוויון בין בני אדם" – אבל מוכנה לפסול אדם למשרה בשל עמדות שאינן קשורות למילוי המשרה. אם אדם אומר על עצמו משהו, זה עוד לא הופך את זה לנכון.

אבל אני שמח שיחימוביץ’ אמרה את הדברים וכתבה את הטקסט. זה ישמש לי תזכורת נוצצת וצבעונית, בשעת הבחירות הבאות, להרחיק עצמי כמו מאש מכלוב הקרנפים המתכנה מפלגת העבודה.

  1. אם לנקוט בלשונם של תומכי הזֵרים [↩]
  2. אני כבר דיברתי על התקרנפות? [↩]
  3. אותו היא לא פסלה. טוב, הוא שר את התקווה [↩]