ניתן להטיל ספק מבלי לבחור בכך, אולם לא ניתן להתייאש בלי לבחור בכך[1].

סיפורו של הסרט "שיטת השקשוקה" ידוע. מיקי רוזנטל עשה סרט על הקשר בין הון לשלטון, המתמקד בכל מיני נכסים של משפחת עופר. הסרט, ממה שידוע לי טרם הצפייה בו, מותח ביקורת על ההתנהלות של המדינה מול משפחת ההון המדוברת ומתריע כנגד הפקרתם של נכסי ציבור בידיים פרטיות של בעלי הון חמדנים. משפחת עופר פחות אהבה את הסרט: הם מונעים את הקרנתו בערוצי הטלוויזיה, מאיימים בתביעות על מי שיעז להקרינו והגישו תביעה נגד רוזנטל, עוד בטרם הסתיימו צילומי הסרט.
כשקראתי את חיבורו של רוזנטל, "אני פוחד", לא יכולתי שלא לחוש שרוזנטל – והגנאי נאמר בחיבה לא מוסתרת – הוא אידיוט. רוזנטל נכנס ראש בראש למאבק שאין לו איך לנצח, שיגדע את מטה לחמו, שיהפוך אותו לפרסונה נון גרטה בכל ערוצי התקשורת ושיפגע בו, הרבה יותר מכל נזק שיוכל להסב למשפחת עופר. יש משהו שיעי כמעט בנחישותו של רוזנטל לשדר את הסרט, לגרום לו להצליח, ויהי מה. הקו בין אומץ לב לטמטום, נוהגת האמירה, הוא דק מאוד.

כי אלה הם פני הדברים בעולם האמיתי, שבו "אל תהיה צודק, היה חכם" הוא כלל אצבע. הנכונות להסתכן בתשלום של מחיר אישי גבוה היא תמיד, אבל תמיד, נחלתם של מתי מעט, שהצופים בהם מהצד לא בטוחים האם מדובר בגיבורים, באידיוטים או בשילוב מכמיר של שניהם. בעולם של תביעות דיבה, מכתבים מעורכי דין וחוק שהולך יד ביד עם כסף, גיבורים כאלה הופכים אוטומטיים לאנטי-גיבורים. הביקורת מושתקת, הציבור נותר ללא כל ידיעה. הכול חוקי, וספר החוקים אפילו לא משתנה. כוח מייצר כוח.

ההווה, אמר לייבניץ, בהיריון עם העתיד. המשפט הזה צץ במוחי בכל פעם שרוזנטל מזכיר במאמרו הארוך את ההשלכות העתידיות של הקטסטרופה המתרגשת, במידה וסרטו יושתק. כשרוזנטל מדבר על הקלות שבה בעלי הון יוכלו לבטל ביקורת תקשורתית כנגדם בעתיד, כשהוא מדבר על עתידו האישי במקצועו, כשהוא מדבר על כך שנכדינו ישלמו עבור אוויר נקי; בכל אחד מהתיאורים הללו – הגם שאינני מסכים עם חלקם – טמון ההיגיון הלייבניציאני הפשוט, הדטרמיניסטי: מה שקורה היום ילד את המחר.

יצאנו מעורנו, אנשי הבלוגספירה, אנשים חושבים אחרים ובכלל, כאשר ש"ס החליטה לצנזר לנו את האינטרנט. קפצנו ממקומנו, שפכנו הררי מילים, בנינו אתרי אינטרנט, שלחנו מכתבים לחברי כנסת. הגבלת חופש הביטוי, אמרנו, אינה מקובלת עלינו. בוודאי לא כאשר היא נעשית באופן בלתי מידתי כזה.

התעסקות מזדמנת בדעות חופשיות יוצרת גירוי הדומה למין גירוד. ככל שנמשיך בכך כן נתחיל לגרד את המקום, עד שבסופו של דבר ניצור פתע פתוח, כלומר, עד שהדעות החופשיות יתחילו לייסרנו במעמדנו בחיים, להפריענו ביחסי אנוש, לגרום לנו סבל[2]

ברור שיש כאלה שרוצים למנוע את הופעתו של הפצע הפתוח הזה. שימור הסדר הקיים הוא טוב להם, דעות חופשיות, רדיקאליות, אחרות, הנמצאות מחוץ לשיח היומיומי מפחידות אותם; הם עלולים לשלם במעמדם, בכוחם. לכוח יש יצר הישרדות בלתי רגיל: בעל כוח יעשה כל שביכולתו על מנת לשמר את כוחו. כך מנהיגי הציבור החרדי עם האינטרנט, כך הפוליטיקאים שלנו עם "ג’נין, ג’נין"[3], כך עם משפחת עופר ורוזנטל.

אמצעי התקשורת בישראל מצנזרים את עצמם, וזו סכנה אמיתית לחופש העיתונות. גם אם יצליחו אזרחיה הדואגים של הפוליטיאה היהודית למנוע את המשך הגבלת חופש הביטוי – אולי אפילו להנציח, סוף כל סוף, את חופש העיתונות בספר החוקים של ישראל – הרי שהצנזור העצמי של כלי התקשורת, כפי שהוא בא לידי ביטוי בפרשת השקשוקה (ולא רק), מהווה סכנה אמיתית ליכולת של הציבור לדעת. רק בעלי כוח – בעלי הון, פוליטיקאים או שניהם – יכולים להפעיל מכבש לחצים כזה. ודווקא אותם חשוב לבקר ולסקר, להביא לידיעתו של הציבור את מעלליהם כשהם סורחים. בלי אמצעי תקשורת שיבקרו את האליטות השולטות, הדמוקרטיה היא אות מתה: ממילא האזרחים לא מקבלים את הנתונים הדרושים להם על מנת להפעיל את ריבונותם.

התביעה המשפטית הפכה להיות איום, אמצעי בפני עצמה. אף אחד לא רוצה לבלות במשפט ארוך ויקר מול עורכי דין תפוחי ארנק ומפורסמים, אף אחד לא רוצה להסתכן בהרשעה, ואנשים מעדיפים פשוט לרדת מהסיפור. אנשים, אני כותב, ובהם עיתונאים, בעלי רשתות קולנוע, מפעילי ערוצי טלוויזיה ושאר אנשים שהם חלק מהמערכת שאמונה על הבאת דברים לידיעתנו. זו הגבלת חופש הביטוי האולטימטיבית, כי אי אפשר לחייב ערוץ תקשורת פרטי לשדר דבר מה, ולא צריך להתאמץ יותר מדי: אף אחד לא מספיק אידיוט כדי להכנס לסכסוך משפטי עם משפחת מיליונרים. העיתונאי והפלטפורמה שלו, שני הגורמים הללו מרוסנים. והעצוב מכל הוא שאמצעי התקשורת מאמצים בעצמם את מדיניות ההשתקה.

לאמת, אומרת הציטטה החביבה ביותר עליי של ניטשה, חסרים תומכים לא מכיוון שמסוכן לבטאה, אלא כאשר היא משעממת. כי כשהיא משעממת אין לעשות לה פומבי, ומי יתמוך בה אז? האמת זקוקה לכנפי הפומבי. אינני יודע אם סרטו של רוזנטל הוא אכן מזעזע, אינני יודע אפילו אם הנאמר בו נכון. אבל אני כן יודע שאת ההחלטה הזו לא יכולה משפחת עופר, בעזרת מכבש לחצים, לעשות עבורי. ואני משוכנע, מעצם נושאו של הסרט, שהאמת שבו איננה משעממת. הרי כולנו יודעים ש"איש אינו מת בגין אמיתות קטלניות: קיימים יותר מדי נוגדנים בשבילן"[4], ואין כל סיבה להגבלה הזו, זולתי הניסיון של בעלי כוח לשמר את הכוח הזה, על ידי הוצאתו מידי הציבור – במקרה הזה, דרך מניעת מידע.

וכשחושבים על זה רגע, זו בדיוק ההפרטה: הוצאת דבר מה – שירות, עמדת כוח, נכס – מידי הציבור ומסירתו לידיים פרטיות. הכוח, הריבונות היא זו המופרטת.

ב-1 בספטמבר, יום שני בשמונה בערב, אני מתכנן להיות בתל אביב, ברחבת הסינמטק. הסרט של רוזנטל חייב להצליח, חייב לזכות למספר צופים גבוה ככל הניתן – לא מפני שהוא "חשוב", אלא בדיוק מפני שיש מי שרוצה שכמה שפחות יצפו בו. והיות וההווה בהיריון עם העתיד, חשוב שהניסיון הזה לא יצלח.
וכמובן, זו הזדמנות להזכיר: הקשר הון-שלטון הופך בעייתי עשרות מונים כאשר הוא הופך לשילוש הון-שלטון-עיתון. מי שחפץ באמצעי תקשורת שאינו תלוי בלחץ בעלי הון, עכשיו הזמן להצטרף לשקוף. נדמה לי שגם רוזנטל יסכים.

  1. ס. קירקגור, או-או, כרך שני [↩]
  2. פ. ניטשה, אנושי, אנושי מדי [↩]
  3. אין בכך כדי לומר שהסרט ההוא היה בעל איזשהו ערך קולנועי או תיעודי. זה בכלל לא משנה [↩]
  4. פ. ניטשה, אנושי, אנושי מדי [↩]