מרץ 23 2008
בין קאנט למנדוויל, עם קריצה לקהילת המק בארץ
כמה דברים שקרו השבוע גרמו לי לחזור ולהרהר באחד מהוגי הדעות האהובים עליי משנתי הראשונה בתואר, ברנרד מנדוויל (או ברנרד דה-מנדוויל, תלוי את מי שואלים). יש במנדוויל את מה שיש כמעט בכל פילוסוף חביב עליי - מאל-פראדי, דרך הובס, יום, האצ'יסון ועד ראסל - וזה היכולת לקחת טענות רווחות ומקובלות, כבדות משקל לתקופתן, ולרסק אותן לעפר במשפט או שניים. יום עושה את זה לרציונליזם, הובס עושה את זה לדת, ראסל עושה את זה לתורת הקבוצות הפרגיאנית, מנדוויל עושה את זה למוסר. על אף שכתב את "משל הדבורים" שלו לפני "הנחות יסוד למטאפיסיקה של המידות" הקאנטיאני, בהרבה מאד מובנים ניתן לראות בדברים של מנדוויל כמענה אפשרי לציווי הקטגורי של קאנט.
מנדוויל זה מעולם לא הפך להוגה דעות חשוב או נחשב. למעשה, להבדיל מהשמות שנזכרו כאן קודם, אפשר לעבור תואר שלם בפילוסופיה בלי להכיר את השם. רק על מנת לסבר את האוזן, אחד המרצים הנחשבים יותר לפילוסופיה, פרופ' יעקב גולומב, הגיב במילים "מי זה?" כשהזכרתי את מנדוויל בשיעור שלו. בעוד שאת האצ'סון, למשל, מקשרים עם אדם סמית', את תרומתו של מנדוויל לפיתוח התיאוריה החברתית-כלכלית של סמית' כמעט ואין מזכירים. אבל יש בו, בהולנדי תושב בריטניה הלז, איכויות די נדירות.
"משל הדבורים" הוא סיפור מחורז, המספר את סיפורה של כוורת דבורים שוקקת חיים, משגשגת ושמחה, עד שרבות מהדבורים מחליטות לחפש כנות ומידות טובות. הכוורת חיש הופכת לשוממת, אפורה, מדכאת ונכשלת. כותרת המשנה של מנדוויל לספרו מסבירה היטב את טענתו - חטאים פרטיים, מעלות ציבוריות (private vices, publick benefits).
הקריאה במנדוויל היא מטרידה, והוא הפך למושא ללעג ותקיפה מצד רבים מהפילוסופים בני זמנו, שחשו שיש לתקן את הנזק שההולנדי עשוי לגרום. באמצעים רטוריים מבריקים מנדוויל מבצע היפוך של אמתות מקובלות, וטוען שחטאים פרטיים הם הם המנוע לצמיחה ואושר חברתיים. הקריאה מטרידה כי מנדוויל עושה יותר מלהציע אלטרנטיבה לעולם האלטרואיסטי, עולם המעלות המקובל שבו המעלות הטובות של כל אדם יוצרות חברה מוסרית ומאושרת; הוא שובר לחלוטין את העולם הזה, ומחליף אותו בעולם שבו דווקא החטאים והמגרעות של כל אדם יוצרים חברה מאושרת. החברה האלטרואיסטית היא כבויה ואפורה ובעיקר לא משגשגת; חברת החטא היא החברה הצודקת, והאבסורד הזה הוא הוא הבסיס של התורה המנדוויליאנית.
דוגמה קטנה לרעיון המנדוויליאני ניתן לראות במערכת כלכלית סגורה. חיפוש המותרות האישי הוא המנוע לצמיחה, אומר מנדוויל; מי שמשלם כסף לזונה מייצר עוד לקוחה של הירקן, מה שמאפשר לירקן לקנות עוד עוגיות אצל האופה, מה שמאפשר לאופה ללכת אצל הזונה וחוזר חלילה, וההון הציבורי (זה שבתנועה) רק הולך וגדל. דוגמה נוספת להבדל בין רעיון ה"מחוקק האוניברסאלי" שהציווי הקטגורי מחייב לבין השיטה של מנדוויל ניתן לראות אם נסתכל על תור של אנשים הממתינים, למשל, לפקיד הבנק. נורמטיבית, התור מסודר בסדר כרונולוגי, והראשון להגיע הוא גם הראשון לקבל שירות. הידחפות היא מעשה לא נורמטיבי ויש שיטענו שגם לא מוסרי, מעין "אני ואפסי עוד". אבל מנדוויל טוען שהסידור הכרונולוגי של התור הוא לאו דווקא הוגן; למעשה, אם ניתן לדמות חברה שבה כולם יודעים שבתור המטרה היא להידחף כמה שיותר על מנת לקבל שירות כמה שיותר מהר, התור הופך להיות מבוסס על יכולת הידחפות אישית ולא על סדר כרונולוגי, ומי קבע שהראשון פחות מוסרי מהאחרון?
ולכאורה, התיאוריה המנדווילית עומדת מול התיאוריה הקאנטיאנית. ההגדרה הפשוטה לציווי המוחלט של קאנט היא שכדי לקבוע אם מעשה הוא מוסרי, אדם צריך לשאול את עצמו אם הוא היה מוכן לחיות בחברה שבה כולם נוהגים כפי שהוא עומד לנהוג; אם התשובה היא לא, המעשה אינו מוסרי. כלומר, במקום שבו מנדוויל מעמיד את האינדיבידום, קאנט מעמיד את החברה כולה - מעשיו של הפרט מוסריים רק במידה בה הם אינם משחיתים את החברה.
וזה אולי המקום לספר למה נזכרתי פתאום במנדוויל זה, שלא חשבתי עליו כבר זמן. שני חבר'ה ראו את הפרשי המחירים בין איידיגיטל, יבואנית אפל בארץ, לבין חנויות אפל בארה"ב. אולי כדאי להסביר, לאלה מכם שעדיין לא מעורים במה שמתרחש בעולם המק. איידיגיטל רוכשת את המחשבים שהיא מוכרת בארץ מאפל הולנד. כלומר, היא משלמת עליהם ביורו. מנגד, את אותם מחשבים בדיוק ניתן להשיג בדולרים בארה"ב. הדולר, כידוע, חושב שהמטבע של השנקל הוא נורא יפה ושואף להגיע אליו, במהירות מסחררת; אבל בגלל שאיידיגיטל קונה מאירופה, היא נותרת צמודה ליורו ולא יכולה להוריד מחירים בהתאמה. אגב, הסיבה שאיידיגיטל קונה מאירופה היא שככה אפל החליטה. עכשיו, שני החבר'ה האלה החליטו לקום ולעשות מעשה - הם הקימו יוזמה מבורכת ליבוא אישי של מוצרי אפל, ישר מארה"ב, במחירים נמוכים בהרבה מאלה של איידיגיטל.
אחד מיושבי פורום מק-איט המוערכים, שאול מ, כתב כי "כמו שפעם כתבתי, כל אדם צריך, לפני שהוא פועל, לבדוק אם הוא מוכן שכולם יפעלו כמותו. אם כל הצרכנים בארץ יקנו אצל יבואנים אפורים, לא יהיה קיום ליבואן הרשמי."
ובמובן מסוים, הרעיון הקנטיאני של שאול הוא נכון. אלא שזה אחד המקרים שבהם הרעיון הקנטיאני והגישה המנדוויליאנית יכולים לחיות יד ביד; ולא זו בלבד - נדמה לי שדווקא הגישה הקנטיאנית מאשרת את הייבוא ה"אפור" (זה לא אפור, זה פשוט לא רשמי).
כי החברה שלנו, המערכת הכלכלית שלנו, בנויה על כך שכל צכן קונה במקום שמשתלם לו ביותר. אנשים שונים מכניסים שיקולים שונים לתוך המילה "משתלם" - זול יותר, קרוב יותר, מעוצב יותר, יהיה מה שיהיה. אבל אף אחד לא צריך להכניס ל"משתלם" את המשמעות של "עוזר לממן חברה פרטית שלא קשורה אליי". המערכת הכלכלית שלנו היא זו של סמית', תלמידו של מנדוויל, ובה השוק משגשג ומאושר כשכל אדם רואה לנגד עיניו את טובתו. אם כל צרכני המק יימנעו מלהשתמש באלטרנטיבות זולות יותר מפני שהם דואגים לדיבידנד של איידיגיטל, מחירים לא יירדו לעולם. אם ל הצרכנים יתחילו לשים את טובת הקונגלומרטים לפני האינטרס האישי שלהם… טוב, זו לא חברה שאני הייתי רוצה לחיות בה. ובנקודת ההשקה הקטנה הזו, מנדוויל חביבי וקאנט, שמעולם לא רחשתי כלפיו חיבה יתירה, נפגשים פגישה קטנה. כי החטאים הפרטיים שלנו, האינטרס האישי שלנו, הוא הדרך המוסרית לפעול מול יצרנים ויבואנים בשוק החפשי. פעולה אחרת, אם לוקחים בחשבון שכולם יעשו אותה, יוצרת חברה בלתי נסבלת, הנשלטת ע"י חברות ותאגידים.
אני לא כל כך מבין את ההקבלה לתור בדואר. לי ברור שלא הייתי רוצה להיות בתור המתבסס על חוזק פיזי, אבל בצד השני של ההקבלה אין שום ייתרון למצב הקיים - מה איכפת לי מהיבואן ה"רישמי".
אני מבין שזה מה שאמרת בעצם, אבל אני עדיין לא מבין את ההקבלה. כלומר אני לא מבין איך זה מתיישב עם התפיסה של מנדוויל (שאכן, לא שמעתי עליו עד עכשיו)
ננסה את זה ככה: בוא נפשיט רגע את התיאוריה של רולס של "צדק כהגינות" (או "צדק כהוגנות", תלוי את מי שואלים) מכל הסיפורים שמסביב - קח עשרה אנשים שעומדים בתור בדואר, תכניס אותם לחדר סגור, ותבקש מהם לארגן את התור איך שנראה להם צודק והוגן לסדר אותו. מה הסיכויים שהם יסדרו אותו לפי סדר הגעה כרונולוגי? נמוך, לא? יותר סביר להניח שהם יסדרו אותו לפי דחיפות (למשל, מי שטס עוד שעתיים כי קרוב משפחה נפרד וצריך מט"ח ייכנס לפני מי שרק צריך לשלם טסט לעוד שבועיים), או לפי אזשהו מפתח שייראה להם הוגן. כל אחד, סביר להניח, ישמש אדווקט לעצמו ובסופו של יום הם אפילו עשויים לערוך הצבעה. כלומר, אין צדק או הוגנות בחלוקת תור כרונולוגית. מה שיש, לעומת זאת. זה חוסר בזמן. עכשיו, נניח שאני עומד בתור לדואר כדי לשלם טסט לעוד שבועיים ומאחוריי נכנס בחור שצריך לתפוס טיסה כי קרוב משפחה מת וחייב מט"ח. סביר להניח שאני אתן לו לעבור, נכון? אפילו שאני בכלל לא יודע אם הוא דובר אמת, הוא הצליח לשכנע אותי "להפוך סדרי עולם" ונכנס לפניי. מה אנחנו לומדים מזה? קודם כל, שדחיפה בתור היא לא (רק) עניין של כוח פיזי. אבל מעבר לזה, שלשיטה הכרונולוגית אין יתרון מוסרי א-פריורי, ובכל זאת, אם היינו צריכים לארגן את כל התורות בעולם בלי להכנס לפרטים ספציפיים, התמונה החברתית שיצרנו היא של תורים כרונולוגיים. יצרנו אותה מתוך תפישה שלכל אחד מאיתנו יש הכי פחות פוטנציאל להפסד בשיטה הזו באופן כללי - זו המשמעות של שיטה הוגנת אצל רולס.
עכשיו, יש יתרון מסוים בלחזק את היבואן היחידי של אפל בארץ, כי אם הוא יקרוס, לא יהיה איפה לקבל שירות. מנגד, הפעולה לפי אינטרס אישי כאן היא חשובה - היא היחידה שיכולה לגרום לאיידיגיטל להפעיל לחץ על אפל לאפשר לה לרכוש מחשבים ממקום אחר, שהוא לא אירופה היקרה. כך שיש יתרון מסוים למצב הקיים ע"פ זה שעשוי לקרות, אלא ש(וכאן זה להבדיל מדוגמת התור, ולכן הדגשתי שמדובר בנקודת השקה קטנה) השיטה הנוכחית היא פחות טובה (ולא טובה בה במידה) מהשיטה המוצעת עבור כל פרט.
ואם הכרת את מנדוויל דרכי, את שלי עשיתי בפוסט הזה. רולס או בנתאם לפוסט הפילוסופי הבא?
אשמח :)
[...] הבטחתי, אז אני מקיים. אחד הפילוסופים החשובים של זמננו הוא ג'ון רולס (Rawls); הוא חשוב לא רק מפני שספרו מ-1971, ,תיאוריה של צדק (A Theory of Justice), הוא מהמצוטטים ביותר בפילוסופיה הפוליטית והאתית מאז שיצא, אלא גם מפני שהוא עורר את התחום הזה, שהיה רדום במשך שלושים-ארבעים השנים שקדמו ליציאת הספר. אחת השאלות הקשות שרולס מתמודד אתן (וההתמודדות הזו, בעיניי לפחות, חסרה בספר הערוך מ-2001, "צדק כהגינות") היא השאלה של מה צודק. [...]