בלוגיקה

וואו

הבלוגיקה גאה להיות המקור הראשון בארץ (ככל הידוע לי) שמפרסם ביקורת על האלבום החדש של ה-Counting Crows שיצא היום - Saturday Nights and Sunday Mornings. זה בגלל שלבלוגיקה יש חשבון אייטיונס והזמנה מוקדמת מלפני חודש בערך. בכלל, הציפייה לאלבום הזה לא הייתה יכולה לעשות לו טוב - כמעט 7 שנים חלפו מאז אלבום האולפן האחרון של סופרי העורבים, ותאריך ההשקה של האלבום נדחה מספר פעמים.

נתחיל מהשורה התחתונה. לכו לשמוע את האלבום. הזמן שתבלו בקריאה כאן הוא בזבוז, משני טעמים. הטעם הראשון הוא שביקורת על אלבום היא כמעט לגמרי חסרת ערך, כי היא בסך הכול מבטאת את טעמו של אדם אחד. בגלל השיטה המעניינת של CC, שהוציאו לא מעט שירים מהאלבום חינם אין כסף עוד לפני שהאלבום יצא, ניתן למצוא חלק מהשירים ביו-טיוב בקלות (או להוריד אותם, אם הם עוד זמינים). אחרים ניתן למצוא בהקלטות מהופעה חיה. האזינו, החליטו.
הטעם השני הוא שהאלבום הזה הוא פשוט טוב. הוא שני הדברים גם יחד - הוא טוב, והוא פשוט. הרעיון מאחוריו, התימה המסובבת של האלבום, היא בדיוק שם האלבום. החלק הראשון שלו הוא קצבי ואקסטרווגנטי כמו בילוי בליל סוף השבוע; החלק השני הוא ההתפכחות המרירה של הבוקר שאחרי. אם הייתי טיפוס פואטי הייתי כותב שהאלבום הזה הוא מה שקורה כשאורות הניאון של הלילה מתחילים לשרוף במקום להאיר, כשהטשטוש האלכוהולי הופך לבטן מתכווצת. אבל אני לא, אז אני לא אכתוב את זה.
האלבום הזה הוא דבר אחד - הוא מאוד לא CC טיפוסי. יש בו הרבה יותר edge, מצד אחד, מ-Hard Candy או August and Everything After, אבל גם הרבה יותר השלמה שקטה, בוגרת, מאשר ב-Recovering the Satelites. שירים כמו 1492, Los Angeles, ו-Le Ballet D'or הם פשוט לא מה שהתרגלנו לקבל מהלהקה הזו - נראה שזה יותר מה שהם רצו לתת. התוצאה היא אלבום מעניין, בנוי היטב, משתנה ולא פשוט להאזנה.
הפתיחה מפוצצת - 1492 הוא כנראה השיר הכי רוק-גיטרות-מנסרות שהלהקה הוציאה אי פעם; זו מחמאה. השיר השני באלבום, Hanging Tree, הפך להיות השיר האהוב עליי באלבום בערך מהאקורד השני שלו, בזכות תובנות פשוטות כמו They say "Good Morning" when they wish you would go home, כמו גם בזכות המוסיקה שלו, שמשתנה תדיר. Los Angeles הוא מוזר במובן החיובי ביותר של המילה; ההגדרה של עיר המלאכים כ"מקום נהדר למצוא בו טאקו" משובבת נפש ממש. ב-Sundays יש כנות בוטה (אותה כנות שיש ב-You Can't Count on Me, הסינגל הראשון מהאלבום), Insignificant הוא פשוט כואב, ו-Cowboys הוא פשוט שיר מעולה.
וכמו שהחלק הראשון, של לילות שבת, הוא רועש וציני, ככה החלק השני, ימי ראשון בבוקר, הוא כמו יללת כאב מוחנקת בכרית. Washongton Square, השיר שפותח את החלק הזה, הוא שיר געגועים פשוט ונוגע, כמיטב המסורת של אדם דוריץ והחברים. החלק השני של האלבום מאורגן לעילא, והקצב המשתנה בארבעת השירים האחרונים הוא פשוט רעיון טוב. כמה שירים שראוי לציין מהחלק הזה הם You Can't Count on Me, On A Tuesday in Amsterdam Long Ago ו-Come Around, שעוד לא החלטתי אם הוא אכזרי או רגיש, בדיוק כמו התפר שבין הבילוי בלילה לחרטה בבוקר.
אם הייתי צריך לסכם את האלבום בשתי מילים, הייתי אומר שההמתנה השתלמה. CC עשו את האלבום שהם רצו לעשות, וככה זה נשמע. אם הייתי צריך לסכם אותו במילה אחת, כנראה שהייתי צריך לבחור במילה שבכותרת.
נו, עוד לא הלכתם לשמוע?