בלוגיקה

על טרנדים, פסאודו אינטלקטואליזם וקירקגור, או: אני סנוב, תירו בי.

אזהרה: פוסט כפול באורכו מהרגיל, ויש להניח שמשעמם לפרקים.

סרן קירקגור, הנחשב לאביה הדתי של ההגות הקיומית (אקזיסטנציאליזם), נחשב לראשון שניסח את המניפסט שמנחה את הזרם האקזיסטנציאליסטי עד ימינו אנו, והוא בן 22 בלבד^[1]. ביומנו - אני טוען, ולא בדעת מיעוט, שהחיבורים הפילוסופיים הטובים ביותר של קירקגור נמצאים ביומניו - כתב ב-1 באוגוסט 1835 את הדברים הבאים (תרגום שלי מהמהדורה האנגלית^[2]):

מה שחסר לי למעשה הוא לברר לעצמי מה אני צריך לעשות [...] אני צריך להבין את ייעודי, לראות מה בעצם רוצה האל שאני אעשה. החשוב הוא למצוא אמת שתהיה אמת עבורי, למצוא את האידאה שעבורה ארצה לחיות ולמות. מה יועיל לי עבור זה אם אמצא אמת המכונה אמת אובייקטיבית [...] באין משמעות יותר עמוקה בשבילי ובשביל חיי?

ההיפוך שמבצע כאן קירקגור הוא הבסיס של הפילוסופיה שתכונה, שנים לאחר מכן, אקזיסטנציאליזם, היפוך מפילוסופיה מוכוונת עולם התרה אחר אמת מניעה בו לפילוסופיה אישית, הממוקדת באדם - לא ב"אדם" במובן המין האנושי, שאז תהיה זו אתיקה פשוטה, אלא בכל אדם בפני עצמו, בפרט. לו היה דקארט אקזיסטנציאליסט, לא היה שואל "מה מוכיח את קיומי?" (ועונה, כמובן, "אני מטיל ספק"), אלא "אני קיים. מה אני עושה עם זה?"

אחד ממאפייניו של קירקגור - ובאמת, של כמעט כל אקזיסטנציאליסט אמיתי - הוא היציאה חסרת הפשרות כנגד בני דורו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בחיבורו המאלף "העת הזאת"^[3]. החיבור נפתח במילים:

העת הזאת היא ביסודה תקופה נבונה, רפלקטיבית, חסרת תשוקה, המתעוררת רק בהתלהבות מלאכותית קצרת מועד ומתרווחת לה בזהירות מתוך עצלות[...]לכן יהיה זה קשה ביותר להיות פרקליט התביעה במשפטה של תקופה כזאת, משום שכל הדור מומחה לעניינים משפטיים, ומיומנותו ותבונתו וכישוריו הטכנים מתמצים ביכולת להניח לדברים להגיע להחלטה ולפסק דין מבלי לפעול לעולם.

ביקורתו של קירקגור על בני "העת הזאת", שהם לעולם אינם פועלים, אלא רק עסוקים במחשבה וברפלקסיה עד אין קץ, שלעולם אין הם חיים את חייהם עד למקסימום אלא רק עסוקים בלחשוב על מה היו עושים, שאיבדו את האותנטיות שבפעולה לטובת האוניברסליות שברפלקסיה, היא לא רק ביקורת שמטרתה תיקון אקזיסטנציאליסטי - פיתויים של בני הדור לעשות מעשה, לחיות את חייהם כפרטים, לבחור! - היא מתקפה חסרת פשרות על האינטלקטואליזם של אותו הדור, אינטלקטואליזם הגליאני שסוגד לתבונה אבל דוחה את הגעתה ("ינשופה של המינרווה מתעופף עם רדת החשיכה"), שסוגד לתבונה אבל מבטל את המעשה (בעולמו הדטרמיניסטי של הגל, המעשה הרי פחות משנה), שדוחה את הבחירה מפני המחשבה על תכלית עליונה.

על מצבתו ביקש קירקגור שייכתב "פה נקבר משורר" ולא "פה נקבר פילוסוף", והוא יוצא פעמים רבות כנגד ה"פילוסופים" - כינוי שבדנמרק של אמצע המאה ה-19 יוחד להגליאנים, שהיו כמעט הזרם היחיד. אפילו כותרת חיבורו הפילוסופי המרשים ביותר (בעיניי, בטח שבעיניי), "או-או", היא אנטי-הגליאנית במובהק, ואקדיש כמה מילים במאמר מוסגר להסביר מדוע, ואם אחטא בהפשטת יתר של הדיאלקטיקה ההגליאנית, נזכור שהגל עצמו טען שרק אדם אחד בחייו הבין אותו, וגם הוא - לא הבין אותו^[4].

הדיאלקטיקה ההגליאנית של ההתקדמות מדברת על תהליך של ניגוד ומיצוע^[5]. במדעי החברה, ידוע התהליך בתור תהליך של יצירת סינתזה מתזה ואנטי תזה. לשון אחר, לכל תיאוריה (תזה) צומחת תיאוריה נגדית (אנטי תזה), ועם הזמן התיאוריות הללו מתאחדות לתיאוריה משותפת (סינתזה), הלוקחת מרכיבים משתי התזות (התזה וניגודה) ומותירה בחוץ חלקים אחרים. בהמשך, לסינתזה הזו צומח ניגודה - הסינתזה הופכת לתזה שצומחת לה אנטי תזה חדשה, ושוב מתבצע מיצוע שלהן אל סינתזה, וחוזר חלילה. בסופו של תהליך נותרת הסינתזה הטהורה, זו המכילה רק את התמצית של התכלית של אותו תחום ידע, לאחר שתהליך הניגוד והמיצוע הצליח לנער את שאר השיירים. הסינתזה הזו, הסופית, היא התכלית של ההתקדמות - בהיסטוריה, במדעים וכיו"ב - ולאחריה יש ידע מושלם. הגל עצמו סבר שהוא אחת החוליות האחרונות בשרשרת, ומפורסמת טענתו שלאחר מותו ההיסטוריה תגיע לסיומה.

אם נבחן את המיצוע הזה, את מושג הסינתזה, נגלה שבבסיסו הוא "גם וגם". גם התזה וגם ניגודה. כלומר, כאשר עומדות שתי תורות זו מול זו, אין כל צורך לבחור ביניהן - יש לחבר אותן, לאחד אותן. אל מול ה"גם וגם" הזה, ה-enten/eller (או-או) הקירקגוריאני מסמן מטרה. הוא מסמן את הדיאלקטיקה הזו כשגויה, מחזיר לזירה את הבחירה - או-או מחייב בחירה - מעמיד אלטרנטיבות ומחייב את הפעולה. קירקגור עצמו שם בפי השופט בחלק השני של או-או^[6] את הדברים הבאים:

מה הוא אפוא הדבר שאותו אני מפריד באו-או שלי? האם זה טוב ורע? לא! רוצה אני רק להביא אותך אל הנקודה שבה לבחירה יש באמת משמעות עבורך. על זה סובב הכול. ברגע שמביאים אדם אל פרשת דרכים, שם אין לו ברירה אלא לבחור, הוא בוחר בדבר הנכון[...]יותר משמסמן האו-או שלי את הבחירה בין טוב לרע, הוא מסמן את הבחירה שבאמצעותה בוחרים את הטוב, את הרע או את אי-הבחירה בשניהם. כאן השאלה היא מה יהיה קנה המידה שבאמצעותו נשקיף על החיים בכלל, ועל חיינו בפרט[...]לכן אין זה כל כך עניין של בחירה בין לרצות את הטוב או את הרע אלא זה עניין של בחירה ב"לרצות", אולם זו בתורה מציגה טוב ורע.

אין זה מקרה שמיד לאחר שורות אלו מציג קירקגור באופן חד ביותר את השתלחותו בהגל ובהגליאניות שהשתלטה על דנמרק:

המסקנה מן המחלוקת, שמהדהד ממנה שיר תהילה על אודות הקיום, דומה דמיון משונה לתיאוריה האופנתית על התבטלות עקרון הניגודים[...]אתה מצוי בתחום המעשה והפילוסופיה^[7] מצויה בתחום ההתבוננות[...]הפילוסופיה מראה איך מתקבצים כל היסודות המקריים^[8] והופכים לאחדות גבוהה יותר שמתווכת ומפשרת. אולם נדמה לי שאין זה עונה על שאלתי, כי אני שואל אודות העתיד[...]אולם אם מתקיימים הניגודים או-אז מדובר באו-או.

אחד האמצעים שקירקגור עושה בהם שימוש - אולי העיקרי שבהם - כדי לעורר את בני דורו לפעולה הוא האירוניה. דרך האירוניה, אותה רואה קירקגור ככוח שולל אולטימטיבי^[9] הוא מנסה לשלול את החיים הרפלקסיביים (ה-vita contemplativa האריסטוטלי, להשוואה: אתיקה ניקומאכית, ספר י' פרק ז' ואילך) ולהחליפם בחיי מעשה (vita activus). דוגמה נאה לאירוניה הקירקגוריאנית נמצאת בפתיחתו של "מחזור הזריעה" בכרך הראשון של או-או; וגם בה חבויה עקיצה כלפי ההגליאניות:

בני אדם מנוסים סבורים כי יציאה מנקודת הנחה יסודית הנה הגיונית ביותר; אני נכנע להם ויוצא מנקודת ההנחה שכל בני האדם משעממים. או אולי יימצא מישהו, משעמם דיו כדי לסתור אותי בעניין זה?

והיות וקירקגור רואה באירוניה דרך-חיים מסוכנת^[10], אבל אמצעי רטורי ראוי כל עוד יודעים לרסנו, הרי שאין להתפלא על האירוניה שנוצרה, כאשר שמו של קירקגור נישא בפיהם של אינטלקטואלים ואינטלקטואלים-מתחזים^[11] כחלק מהאינטלקט שלהם. אפשר למנות לכך מספר סיבות: סגנונו של קירקגור, המשלב ביצירתו^[12] רמזים וקונוטציות המעידות על עולם תוכן תרבותי עשיר מאין כמותו, היותו פילוסוף פחות מוכר וכמובן אופנתיותו של האקזיסטנציאליזם בצורתו המופשטת^[13]. סגנונו הספרותי מושך ומענג, והוא מותיר רושם חיובי עז על הקורא אותו. כך נמשכתי אני אליו, כאשר מורה לספרות הביא יום אחד מחשבותיו של קירקגור אודות היצירה הספרותית לשיעור.

אבל יותר משמעניין אותי מדוע הפך קירקגור לשם אפנתי עבור אינטלקטואלים והרוצים להיות כאלה, משעשעת אותי האירוניה שבעניין. הרי קירקגור יצא כנגד כל האינטלקטואליה של זמנו. את התואר השני שלו^[14] כמעט ולא סיים, אולם לכתיבת עבודת התזה שלו נדרשו לו שבועות ספורים בלבד, במהלכם נכתב גם חלק הארי של הכרך הראשון של או-או. עבודת התזה שלו כמעט ולא נתקבלה - נטען כנגדו ששפתו אינה אקדמית ושעבודתו מנוסחת בצורה פיוטית מדי^[15]. כשהגן עליה - בדנמרק של המאה ה-19 נדרש כותבה של תזה להגן עליה בדיון פומבי - נדרש קירקגור הצעיר לשבע שעות להגן עליה בפני שלושה פרופסורים, אולם הנוכחים במקום העידו מאוחר יותר כי הוא היכה אותם שוק על ירך^[16]. הוא לא המשיך, כמקובל וכמצופה מצעיר מבטיח לפילוסופיה, לתואר שלישי ולמשרת מרצה, אלא נטש את האקדמיה וביקרה בחריפות. את האינטלקטואלים בני דורו האשים בעצלות המחשבה, בהיעדר תשוקה ובחוסר יכולת לפעולה. כל דבר שחושבים עליו יותר מדי והופכים בו עוד ועוד בסוף אין הוא נעשה, טען קירקגור, והמעשה עומד בבסיסו של אידאל האותנטיות^[17].

מה היה אומר קירקגור לו היה יודע ששמו נישא כדי לפאר את האינטלקט של הנושא אותו? אולי היה מצר על כך שבני "העת הזאת" משתמשים במילותיו - שכל תכליתן הוא לעודד מעשה, בחירה, ותהא אשר תהא, כי יותר משקירקגור רצה שנחיה באורח אמוני, הוא רצה שנבחר, ואפילו תהא זו בחירה מודעת שלא לבחור - לתכלית זו. תכליתם של דבריו היא לעורר את קוראיו לפעולה, לא לספק להם ציטטות נוספות לדון עליהם ברפלקסיבה חוזרת ונשנית המרדימה את האותנטיות.

[...]

כששרון שיתפה את המאמר הזה ב"הארץ", טענתי, בהערות בגוגל רידר, שמדובר בעוול לקירקגור. בכלל לא התייחסתי לתוכנם של הדברים בהערה זו, התייחסתי לשפה. השפה שבה ברוקס כותב את המאמר היא רזה מדי אפילו בהתייחס לחלק מהתרגומים המחרידים שנעשו לקירקגור באנגלית (כאן, בישראל, התברכנו במרים איתן, משוררת מוכשרת בפני עצמה, שלא בכדי זכתה בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת על תרגום החלק הראשון של או-או) - ונעשו לו כמה תרגומים משמימים למדי, לצד כמה תרגומים מופתיים - תרגומו של המאמר לעברית מרזה את השפה עוד יותר, לכדי חיבור שחתימתו המזויפת של קירקגור עליו היא לא פחות מביזוי. משפטים כמו: "בתאריך ההוא התקשורת החליפה את התרבות. אמצעי התמסורת החליפו את התוכן של התרבות כמוקד ההתרגשות ההיסטורי וכסמן של מעמד חברתי", מעבר להיותם תרגום לחלוטין לא נאמן למקור (התרגום משמיט חלקים נרחבים מהמאמר המקורי, כנראה שיש לזה מטרה כלשהי), כתובים בשפה עכשווית, פשוטה, שפת-דיבור ממש, העומדת בניגוד חד לכתיבתו העשירה, רצופת הארמזים והורסאטילית של קירקגור. כיצד ניתן להשוות את הטקסט ההוא לטקסט כמו זה^[18]:

מאחר שהשיעמום מתקדם, והוא הרי שורש כל רע, אין פלא שהעולם נסוג, והרוע מתפשט. עיקר התופעה מצוי בראשית הבריאה. האלים השתעממו ולכן בראו את האדם. אדם השתעמם משום שהיה בודד, ולכן נבראה חוה. ומרגע זה נכנס השיעמום לעולם וגדל ביחס ישיר לגידול האוכלוסייה. האדם השתעמם לבדו. אדם וחוה השתעממו ביחד. אחר כך השתעממו אדם וחוה וקין והבל שעמום משפחתי. לאחר מכן גדלה אוכלוסיית העולם והאומות השתעממו בהמוניהן. כדי לשעשע את עצמן הן הוכו ברעיון "לבנות מגדל וראשו בשמיים". רעיון זה משעמם כמו גובהו של המגדל והנו הצגה נוראה לכך, איך יד השיעמום היא על העליונה. ואז התפזרו בכל העולם, בדיוק כמו בני-אדם בימינו, המטיילים בחוץ לארץ, אך עדיין נשארים משועממים.

מבחינת תכנם של הדברים, הרי שברור שברוקס, עיתונאי ותיק ורב מעללים, מכיר את קירקגור היטב. ההתייחסות והכתיבה היא אירונית, הבוז לתרבות הפופולרית מורגש בכל אות. ובכל זאת, אני מרגיש שהשימוש בו נעשה ללא סיבה. באותה מידה יכול היה להיות חתום על הדברים סארטר או ניטשה. החתימה בשמו האמיתי - קירקגור לא חתם בשמו האמיתי על אף אחד מחיבוריו הפילוסופיים החשובים, תמיד כתב בפסוידונימים, וגם עניין זה קשור הדוקות בהגותו - מעידה על חוסר הבנה משווע של הטקסטים האירוניים של קירקגור. אלו תמיד נכתבו תחת שמות עט שונים, בין השאר (אך ממש לא רק) מפני שקירקגור לא חתם על דברים שלא האמין בהם, גם אם ברור לכל שהם נכתבים באופן אירוני. העיסוק - אפילו זה המלגלג - בעניינים טכנולוגיים ספציפיים הופך את קירקגור לסוציולוג או סאטיריקן יותר מאשר פילוסוף. וכאשר מפשיטים מקירקגור את ההוגה ואת המשורר, הראשון באמצעות התוכן והאחרון באמצעות השפה, לא נותר ממנו הרבה ששווה לצטט. הכתיבה לא מעוררת פעילות - אם כבר, היא מעוררת רפלקסיה, או את הפעילות שבסגירת אתר "הארץ" שלא על מנת לחזור - אלא מנתחת באופן רפלקסיבי מצב נתון.

אני יכול רק לנחש שאת שלוש התקופות קיווה ברוקס להנגיד לשלוש ספירות הקיום של קירקגור^[19] - האסתטית, האתית והדתית - וניתן, אם ממש מנסים, לאנוס את הטקסט לתוך הספירות הללו, אולם בקריאה פשוטה הוא עוסק רק בספירה האסתטית, וזו קריאה סבירה בהרבה. אם אכן זה היה הניסיון - וקטעים שונים בטקסט מרמזים לכך - הרי שהניסיון להניח את הספירות הללו על רציפות של זמן חוטאת לכוונה המקורית של קירקגור בתיאור הספירות הללו^[20]. כל אלה מחזקים את תפישתי שמדובר בעוול לקירקגור.

וכעת, להסבר הכותרת. שרון, ב-note משלה ברידר, כתבה את הדברים הבאים:

אני חוששת שהאנשים שעושיים לקירקגור עוול הם אנשים שנוטים לדחוף אותו לתוך כל שיחה באופן מנג'ס. ולא משנה אם הם כותבים בניו יורק טיימס או שיש להם בלוג.

נדמה לי ששרון התכוונה לומר שנושא המאמר - מהפיכת האיפון והפסאודו-אינטלקטואלים החדשים - חשובים בהרבה מהעוול שכן או לא נעשה לקירקגור, ושהנטייה שלי להתייחס רק לזה היא בעייתית, בלשון המעטה, או ליתר דיוק - מנג'סת. בהתייחסות המתמדת לקירקגור, אם הבנתי נכון את הכתוב, אנשים כמוני - ספציפית, אני - מעוררים אנטגוניזם כלפיו מלכתחילה ולכן עושים לו עוול.

מי שקורא כאן בקביעות וודאי לא יופתע אם אומר שיותר מכל פילוסוף אחר - וקראתי אי אלו פילוסופים - קירקגור מרתק, מאתגר, מרגש ומעניין אותי. אני נהנה לצלול בכתביו, פעם אחר פעם, ולדלות משם בכל פעם תובנה חדשה, הקשר שלא חשבתי עליו, קריאה נוספת לפעולה או ציטטה שנשתכחה ממני. אני מצטט אותו כאן הרבה משתי סיבות: האחת, אני לרוב מצטט את קירקגור בפוסטים שקוראים לפעולה; אין בעיניי הרבה מדרבנים מוצלחים ממנו. השניה, על מנת לצטט אותו אני צריך לפתוח שוב את הספרים שלו, וזה עושה אותי שמח. אני אוהב את הגותו גם כשאני מוצא בה אי קונסיסטנטיות או פגמים או קטעים שאינני מסכים איתו; על מדף הספרים שלי מצויים כל כתביו, על אף שאפשר לעבור בשקט תואר ראשון בפילוסופיה בלי לקרוא מילה שנכתבה על ידו, ורובם מצויים שם עוד בטרם התחלתי ללמוד פילוסופיה.

אולי באהבתי לכתיבתו אני עושה לו עוול, אולי אני ממאיס אותו על קוראיי (למרות שתגובה זו מעידה אחרת), אולי אני מציק וטרחן. באחרון אני די בטוח. אולי אני מצטייר כמתאמץ-להיות-אינטלקטואל, אולי אני דוחף אותו, בדיוק כמו ברוקס, למקומות בהם אינו שייך - על אף שלהבדיל מברוקס, אני לא מתבייש לומר שאני גם מבין את מה שקירקגור כתב. אולי אני מייחס הרבה יותר מדי משמעות להערה סרקסטית שנאמרה בחוג המצומצם של מנויי פיד המשותפים בעברית או פיד המשותפים של שרון. גם בזה אני די בטוח.

אולי. המסקנה שלי היא: אז אני סנוב חסר חוש הומור, קירקגורופיל^[21] ונודניק, המסרב להתייחס לתוכן מאמר (די שטחי, בעיניי) הנוגע לתרבות האיפון ופסאודו-אינטלקטואליזם. תתבעו אותי. לזכותה של שרון ייאמר שהיא הניעה אותי למעשה - קירקגור היה מחבב את זה - ראשיתו של הפוסט נכתבה עוד במרץ, ונשארה להעלות אבק בתיקייה המיועדת לפוסטים שעוד יפורסמו. אז תודה, לפחות בשמי, ותודה גם לקוראים שצלחו את הפוסט לכל אורכו.

אה, כן - ה-29 ביוני היה יום ההולדת שלי 24 שנים לפני האיפון, לעזאזל.

1. "את זה כתב קירקגור כשהיה בן 22″, נזף בנו בשנה א' המרצה הקשיש, "מה אתם עשיתם בגיל 22?" ואחד הסטודנטים ענה לו "אבל קירקגור לא עשה צבא" [↩]
2. אני משתמש בנוסח המלא של דרו, מפני שהוא היה זול יותר בכשמונה פאונד מזה של הונג, ודברים זולים, כפי ששנה רבי אוהד פישוף, עולים פחות [↩]
3. יצא בעברית בתרגומה הססגוני של מרים איתן, מומלץ ביותר ורלוונטי עד ימינו [↩]
4. הסברה היא שהכוונה היא לקרל מארקס [↩]
5. aufhebung [↩]
6. גם יצא השנה, הוצאת מאגנס, גם תרגום נפלא של מרים איתן, ומומלץ בחום למי שקרא את הכרך הראשון לקרוא - להשלמת התמונה - גם את החלק הזה [↩]
7. ההגליאנית, נ.א. [↩]
8. יש כאן משחק מילים. discursive פירושו מקרי, אך הגל מכנה בשם זה את התזה והאנטי תזה [↩]
9. למשל, בחיבורו לשם קבלת תואר שני, "מושג האירוניה תוך התייחסות מתמדת לסוקרטס", טוען קירקגור כי סוקרטס הביא למותו שלו כיוון ששקע באירוניה [↩]
10. להשוואה: חלק 2 מתוך 4 בעבודה "מושג האירוניה תוך התייחסות מתמדת לסוקרטס" [↩]
11. כמו כותב שורות אלה, בהחלט, ההערה הסרקסטית שחלפה בראשכם היא ראויה [↩]
12. ואכן, זו יותר יצירה מפילוסופיה [↩]
13. אני מתפתה לומר, כפי שהוא מובן על ידי אלה שאינם בקיאים בפילוסופיה [↩]
14. אותו קיבל בגיל 21 [↩]
15. דווקא מכל כתביו של קירקגור, עבודה זו היא המשעממת ביותר, אולם יש לזכור שהאקדמיה הדנית הייתה תחת השפעתו של הגל הדייקן [↩]
16. עדות זו לקוחה מהמבוא של דרו ליומניו של קירקגור [↩]
17. כך, את אברהם אבינו הכתיר קירקגור כאביר האמונה בשל המעשה שעשה, להשוואה: "חיל ורעדה", נאום הלל לאברהם [↩]
18. מחזור הזריעה, כרך ראשון של או-או [↩]
19. זה באמת נושא לפוסט נפרד [↩]
20. להשוואה: point of view to my work as an author עמ' 5-6 ו stages on life's way עמ' 7-10 בתרגום לאורי [↩]
21. תגידו את זה חמש פעמים מהר [↩]