לתרבות האינסטנט של החברה הישראלית

בפטפטנות הזאת מתבטל ההבדל בין הפרטי לציבורי, ונעשה מעין פטפטנות ציבורית פרטית, שזו בדיוק דמותו של הציבור, שכן הציבור הוא דעת קהל המתעניינת בפרטי ביותר^[1]

הקשר בין מושג "האח הגדול" לבין הצעת שר המשפטים להצר את צעדי בג"ץ שהתקבלה בממשלה הוא לא רק זה הגלוי לעין: ניכוס עוד סמכויות בידי הכנסת שעלול להביא לכל מיני חוקי "אח גדול" בלי שיהיה מי שיעצור אותם. יש קשר נוסף, סמוי, בין הריאליטי הנושא את השם הזה לבין ההצעה המדוברת. קשר תרבותי, שמכתיר את הדור שלנו בתור דור האינסטנט, קשר של ניהיליזם פרוע שמכחיד בשיטתיות כל סממן של אינדיבידואליזם, אך מתהדר באותנטיות; קשר של התנערות מכל היסטוריה לטובת התעלמות מכל עתיד.

חוקי היסוד זכו לשם הזה לא בכדי. הם נועדו להיות היסודות המכוננים של הקונסטטיטוציה היהודית. לקונסטיטוציה יש שני מובנים: האחד הוא המסמך של החוקה, אותו מסמך מכונן שעומד בבסיסו של הארגון הפוליטי ושהכתוב בו מגדיר את גבולות הנכון והלא-נכון בארגון. השני הוא הארגון עצמו כפי שהוא נבנה במסגרת החוקה, מגודר בגבולותיה.

הקונסטיטוציה לא חייבת להיות דמוקרטית, זה תלוי בסוג הספציפי שלה. במקרה שלנו, חקיקת היסוד – שיצאה לחלוטין מהשיח – נועדה לייסד קונסטיטוציה דמוקרטית.

אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו’ אייר תש"ח,15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על ידי האסיפה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948, תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת-העם,יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל^[2]

הכנסת הראשונה אמורה הייתה לחוקק חוקה, אבל שילוב פוליטי אומלל – אותו שילוב פוליטי אומלל שמניע את פרידמן היום – בין רצונו של השלטון בראשות הגמד משדה בוקר לבין נציגי הדת שטענו כי תורת ישראל היא חוקת ישראל מנע זאת. במקום זאת, התקבלה "פשרת הררי", הצעת הפשרה של ח"כ יזהר הררי: החוקה תיבנה על ידי ןעדת החוקה של הכנסת, פרק אחר פרק, כשכל פרק משמש כחוק יסוד. לא נקבעה מגבלת זמן לגיבוש החוקה, וכך כזו מעולם לא הוקמה. אבל מטרתם של חוקי היסוד היא בדיוק זו, להיות אבני היסוד, הפרקים של המסמך שיגדיר את גבולות המשטר, המותר והאסור בישראל.

שלושת חוקי היסוד האחרונים שחוקקו בישראל היו למעשה תיקון של חוקים קודמים. אם לא לוקחים אותם בחשבון, לא חוקקנו חוק יסוד בישראל מאז מרץ 1992 (חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). לשם השוואה, מאז חקיקת חוק יסוד: הכנסת ועד מרץ 1992 היה רק פרק זמן אחד של מעל ל-4 שנים שבו לא נחקק חוק יסוד. זה היה בין 1968 ל-1975, (בהתאמה, חוק יסוד: הממשלה וחוק יסוד: משק המדינה). מאז חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נעשו שינויים בשלושה חוקי יסוד – חוק יסוד: הממשלה, פעמיים (לכינון ולביטול הבחירה הישירה) וחוק יסוד: חופש העיסוק פעם אחת. ההפרש בין התיקון לחוק יסוד: חופש העיסוק לבין התיקון האחרון לחוק יסוד: הממשלה הוא שבע שנים. ההפרש בין התיקון האחרון לחוק יסוד: הממשלה לתאריך כתיבת מילים אלה הוא שבע וחצי שנים.

הפסקנו לחוקק חוקי יסוד. הפסקנו להתקדם בכיוון של חוקה, הפסקנו לנסות לגבש מסמך שיקבע את הכללים הבסיסיים לחיים כאן. כשלנו במשימה: להקים קונסטיטוציה יהודית. תחת זאת, הקמנו אד-הוקוקרטיה, עם חקיקה שמשתנה, חוקים עוקפי בג"ץ ושכבה קטנה של עסקונה שמתעשרת משכבה גדולה של משלמי מיסים.

וכעת מציע שר המשפטים של הממשלה הכי ניהיליסטית שהייתה כאן לעקור מהשורש את כל מהותם של חוקי היסוד. הוא מציע שלא עוד תוכל ביקורת משפטית להיות מבוצעת על סמך חוקים אלה, למעט שני חוקים – כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק – וגם זה בהליך מיוחד ובר ביטול. אפשר לזרות חול בעיני הציבור ולדבר על סירוס של מערכת המשפט, ואפשר לענות לדיאלקטיקה הזו, ולענות לה היטב. אבל האמת היא שלא רק מערכת המשפט מוטלת כאן מדממת. ביטול ייחודם של חוקי היסוד, מעמד העל שמוקנה להם לא מתוקף המהפכה החוקתית של אהרון ברק, אלא מעצם הגדרתם כפרקים במסמך המכונן של ישראל, מטיל עננה כבדה על הסיכוי שאי פעם תצמח כאן קונסטיטוציה. דרך ארוכה עברנו מהאסיפה המכוננת ב-1948 ועד לביסוסה הקבוע של האד-הוקוקרטיה שלנו.

האם תשוקות הן אלילי הנפש ורק ההגיון הוטבל?^[3]

ניתקנו קשר עם ההיסטוריה שלנו, מחקנו מזכרוננו את השאיפות שפעם היו. מנגד, הפסקנו גם לחשוב על העתיד. אנחנו מתפרקים מנכסינו, מפריטים עצמנו לדעת, מוכרים את נכסי הציבור לכל המרבה במחיר. כמו במכירת חיסול איומה, כל אחד חוטף את מה שהוא יכול, אם הוא יכול. זה לוקח מעטפות, הוא לוקח שוחד, פקיד השלטון מסדר לעצמו ג’וב מרופד אצל איזה בעל הון, והאזרח הפשוט מרמה במיסים. אם אין תחושת עתיד קולקטיבית, אין באמת חברה, אין הון ציבורי, אין הבדל בין "של כולם" ל-"הפקר".

דור עתיר תשוקה ומבולבל רוצה לשנות הכול ולדחות הכול.^[4]

מנגד, תאבי הבצע מספרים לנו על קולקטיב. הנשק הזה משמש אותם כדי שיוכלו לעשות ככל העולה על רוחם באין מפריע. בית המשפט הפריע להם זמן רב מדי. המחשבה שהכוח שניתן להם אינו אבסולוטי, שיש גוף שיכול, בתבונה ובנחישות, להגביל אותם מעבירה אותם על דעתם. אחרים, אלה הרוצים להחיל כאן את ספר החוקים הנורא שהוא ההלכה היהודית, רואים בביטול כוחו של בית המשפט האזרחי צעד ראשון במעלה. דניאל פרידמן משרת אותם נאמנה: בית הדין הרבני מתחזק בזמן שבית המשפט האזרחי מוחלש, זה סיכומה הנאמן של תקופתו של פרופ’ פרידמן כשר משפטים. עתידנו נמכר לש"ס תמורת שלטון עכשווי.

יש רק עכשיו באד-הוק שהוא ישראל. אין תכניות ארוכות טווח, אין פתרונות ארוכי טווח. הכול בזבנג וגמרנו. אנחנו יוצאים למלחמות בליץ קריג, אנחנו מקצצים בחינוך ותורמים להפרטתו, אנחנו דנים בנושאים רק כשהם באג’נדה. הפוליטיקה הישראלית השתבשה לחלוטין. אולי בגלל שבעצם, אף פעם לא השלמנו את המשימה – לתת חוקים למשחק.

ידע, מעלה, תהילה -
הבל הכל. רעות רוח ומאום:
הם הקנין הידידות והתשוקה,
לשם הדיוק, הכל הוא לא כלום^[5]

ה"כעת" הוא חזות הכול, והאזרחים למדו לחפש פתרונות של עכשיו. למחוק שכונות בעזה, לפטר את ההוא. מאבקים ציבוריים מסתכמים בעצרת אחת. עכשיו, הכול עכשיו. מה שלא עכשיו, מי יודע אם יבוא אחר כך. זוהי תמצית הניהיליזם, ביטויה העליון של השיטה שאחריה כל שנותר הוא אדמה חרוכה.

שאם מדמים אתם בנפשכם שבקטילת בני אדם תמנעו היות מי שיגנה אתכם על אורח חייכם שאינו נכון – אינכם אלא טועים.^[6]

כשאין עתיד אין ערך להסכמים שנחתמים, והם מופרים חדשות לבקרים. כשאין עתיד אין ערך להחלטות של ממשלות קודמות, ואין רציפות שלטונית. "עם שאין לו עבר אין לו עתיד", נהוג לומר, אבל באין עתיד – לשם מה לנו העבר? אז מחכים עוד קצת עם העברת הקצבאות לניצולי השואה. אולי עוד כמה ימותו.

איש אינו מדבר ביתר להט על זכותו מאשר מי שבעומק נפשו מפקפק בזכותו. על ידי גיוס התשוקה לצדו הוא רוצה להרדים את התבונה ואת הספק שבלבו: כך הוא זוכה במצפון נקי ועמו, בהצלחה בקרב הבריות.^[7]

ממשלת אולמרט – זה שנבחר כי הבולשביק שהקים את המפלגה חטף שבץ – ממשיכה נאמנה את דרכו של האיש שלא אהב שהוראות וחוקים מפריעים לו בדרך שלו לבצע את מה שבא לו; את דרכו של ראש הממשלה העשיר ביותר שהיה לישראל, שנחשד בכמויות בלתי נסבלות של מעשי שחיתות. זו ממשלה שהמשנה לראשה – עבריין מין מורשע – עושה כל שלאל ידו כדי לחסל את המערכת שהעזה להרשיע אותו. זו ממשלה שהצליחה בשנתיים לנתק את הקשר הרופף שנותר בין הישראלים של המאה ה-21 לאלה של אמצע המאה ה-20, בין האידאל למציאות, בין השאיפה לעתיד לחיים בעכשיו. זו ממשלה ניהיליסטית לכל דבר ועניין, וכל שותפיה אפילו אינם מנסים להסתיר את תאוות הבצע, אהבת הממון ותשוקת השררה שלהם. זו ממשלה שהתמחתה בהישרדות, ומי שמתמחה בהישרדות הופך להיות מומחה לעכשיו המיידי, בלי להתייחס למחר. למחר נדאג מחר. עד שלא יבוא מחר.

1. סרן קירקגור, העת הזאת [↩]
2. הכרזת העצמאות [↩]
3. אדוארד יאנג [↩]
4. סרן קירקגור, העת הזאת [↩]
5. פול פליסון [↩]
6. אפלטון, נאום שלישי של סוקרטס באפולוגיה [↩]
7. פרידריך ניטשה, אנושי, אנושי מדי [↩]