[...] דרך כאלה, הרע-במיעוטו שכזה, לו הייתה לנו חוקה, וכבר כתבתי דברים דומים בעבר. מסמך שרוב קטן וקבוע לא יכול לשנות, שמגדיר באופן חד חד [...]

היי אלעד. העניין כאן הוא לא היציבות. במדינה כמו צרפת, שאיננה מדינת לאום במובן המקובל, כי היא מקיימת את ההקבלה אזרחות=חברות בלאום, המיעוטים נדרשים לדכא סממנים מבדילים - הרי כולנו אותה אומה. במדינת לאום הסממנים המבחינים את המיעוטים מהלאום לא רק שאינם מדוכאים, הם נחוצים (זו גם הסיבה שהמרחק בין טהרני לאום גזענים למולטיקולטורליסטים מתרפסים הוא קטן עד לא קיים). וכשמנסים להכפיף את כולם לתלם האזרחי-ממלכתי, עלולים לגלת שאולי כולם דווקא לא כל כך רוצים בזה.

"כנראה שיש באירופה רק דמוקרטיה אחת אמיתית, לדעתך: זו הצרפתית. ומבין כל המדינות באירופה, באיזו יש הכי הרבה התקוממויות אלימות של מיעוטים? וואו, יכול להיות ש"שוויון הזכויות" הצרפתי הוא גרוע מהלאומיות היהודית?"

טענה מעניינת. מתחברת לדיון הקודם שלנו על לאומיות. לא בדקתי את העניין לעומק, אבל יש לי תחושה שאתה צודק: שאכן המודל של מדינת לאום הוא המודל היציב ביותר בתקופה הנוכחית. זה לא מוצא חן בעיני — יש לי חוסר חיבה עמוק מאד ללאומיות. אבל אני מתחיל להשתכנע שפרגמטית, צריך לקבל את מדינת הלאום כיום בתור פתרון נסבל. טוב, אתגייס לצנחנים. שייסה.

"ביקורת שיפוטית היא אכן אחד מיסודותיה של דמוקרטיה בריאה, אלא שמצב שבו כמעט כל ההכרעות המשמעותיות נמסרות לידיה של המערכת השיפוטית, ויותר מזה - כאשר היא נותרת המערכת היחידה שזוכה לאמון ברמה סבירה של חלקים ניכרים מהציבור - זה מצב לא בריא."
הא? כמעט כל ההכרעות המשמעותיות? זו הגזמה פראית. פראית ממש, אפילו. בג"ץ פסל חמישה (5!) חוקים, והוא ממילא מחזיר אותם לכנסת ולא מחוקק חדשים.
" אם אנחנו לא מרוצים מנבחרינו מן הדין שנבחר אחרים ולא נדלג מעליהם היישר אל בית-המשפט." - אין בחירות כל יומיים. לשם כך יש בתי משפט. אגב, שופטי בג"ץ הם נבחרים, ובבחירתם משתתפים נבחרי ציבור. אין יותר אמת ב"שופטי בג"ץ אינם נבחרי ציבור" מב-"נשיא המדינה אינו נבחר ציבור". היות והכנסת היא ממילא הגוף שקבע את הפרוצדורה לבחירת שופטים, הרי שהריבונות המדוברת מעולם לא נלקחה.
"ובעניין היות הדמוקרטיה הישראלית שווה לכולם - חוקי המדינה נועדו ליצור רוב יהודי במדינה, שיאפשר שליטה מוחלטת בכל תחומי החיים, כולל השליטה בקרקעות" - יש פה שתי הנחות יסוד שגויות בבסיסן. האחת, שרוב יהודי מאפשר שליטה בכל תחומי החיים, כאילו כל היהודים הם מקשה אחת או כאילו בהכרח מתוקף זה שיש רוב, הוא יורד לחייו של המיעוט. השניה, כאילו הרצון להבטיח רוב יהודי אינו דמוקרטי. חוקים דומים קיימים בגרמניה, אוסטריה (שבה 13 אחוז מיעוטים), הממלכה המאוחדת, אירלנד, יוון (דוגמה קלאסית ללאומיות דיאספורית), איטליה, דנמרק - שבחוקתה מונצחת הזיקה של המדינה לכנסיה ספציפית ומוצהרת מטרתה של דנמרק להיות מדינתו - רחמנא ליצלן! - של העם הדני - ואחיותיה נורווגיה ופינלנד (שחוקתה מחייבת רוב פיני במדינה, ושאחוז המיעוט הרוסי בה גבוה מאד). כנראה שיש באירופה רק דמוקרטיה אחת אמיתית, לדעתך: זו הצרפתית. ומבין כל המדינות באירופה, באיזו יש הכי הרבה התקוממויות אלימות של מיעוטים? וואו, יכול להיות ש"שוויון הזכויות" הצרפתי הוא גרוע מהלאומיות היהודית? מעניינת העובדה שבחרת להתעלם מהדוגמאות האלה.
"זה לא מקרי שרוב מוחלט של היהודים בישראל מגיבים באיזכור השואה כשמתחילים לדבר על "זכות השיבה". אנחנו כחברה לא רוצים שותפות של כל "הקורפוס הריבוני" במדינה על אדמותיה משום שהדבר נוגע לתחושות הנרדפות העמוקות ביותר של כולנו" - כלומר, השיטה בסדר, החברה דפוקה. מסכים. אז למה לצאת נגד השיטה?

ביקורת שיפוטית היא אכן אחד מיסודותיה של דמוקרטיה בריאה, אלא שמצב שבו כמעט כל ההכרעות המשמעותיות נמסרות לידיה של המערכת השיפוטית, ויותר מזה - כאשר היא נותרת המערכת היחידה שזוכה לאמון ברמה סבירה של חלקים ניכרים מהציבור - זה מצב לא בריא. במדינה דמוקרטית בעלת שלטון של נציגי העם - הפרלמנט צריך להכריע. ועם כל הכבוד לשופטי בג"צ - הם אינם נבחרי ציבור. אם אנחנו לא מרוצים מנבחרינו מן הדין שנבחר אחרים ולא נדלג מעליהם היישר אל בית-המשפט.
ובעניין היות הדמוקרטיה הישראלית שווה לכולם - חוקי המדינה נועדו ליצור רוב יהודי במדינה, שיאפשר שליטה מוחלטת בכל תחומי החיים, כולל השליטה בקרקעות. אם תצרף לחוקים אלו גם את התקנות והמנהגים תקבל מדינה בלתי דמוקרטית בעליל - כמה יישובים ערביים נוסדו מאז 1948? כמה קרקעות אושרו לבנייה ביישובים ערביים מאז 1948? כמה שנים לא נתן משרד הפנים לחדש ולעדכן את תוכנית המתאר הארצית ליישובים הערביים? למה משפחת קעדן עדיין לא גרה בקציר? ועוד כהנה וכהנה.
זה לא מקרי שרוב מוחלט של היהודים בישראל מגיבים באיזכור השואה כשמתחילים לדבר על "זכות השיבה". אנחנו כחברה לא רוצים שותפות של כל "הקורפוס הריבוני" במדינה על אדמותיה משום שהדבר נוגע לתחושות הנרדפות העמוקות ביותר של כולנו. אני חושב שזה גם קשור לאותה תחושה של "אין עתיד" שאתה עצמך כתבת עליה.

יאיר,
ברוך הבא, תודה על התגובה וסליחה על העיכוב באישורה - לא הייתי ליד מחשב יום וחצי.
לעניין:
"מצד שני, רצוי שכולנו נראה שהפרדת הרשויות במדינה ישראל התערערה עד כדי סכנה. יחסי עבודה, הכרעות בטחוניות, מדיניות חוץ, מינויים (פוליטיים ומקצועיים), נושאים כלכליים – כל אלו מגיעים להכרעת בג"ץ ולא להכרעה פוליטית כפי שהם היו צריכים להיות מוכרעים" - לא ברור לי מדוע ביקורת של הרשות השופטת על הרשות המחוקקת היא התערערות של הפרדת הרשויות. לי נראה שזה בדיוק הביטוי העליון שלה.
" מדינת ישראל היא, בהגדרתה, דמוקרטיה חלקית, ליהודים בלבד, ונועדה להישאר כזו על דעת מייסדיה ורוב אזרחיה, ע"ע חוק השבות, וק האזרחות וחוק יסוד: קרקעות המדינה. אני לא בטוח שזו נקודה שיש להתגאות בה." - סליחה על הבוטות, זו קשקשת מוחלטת. האם גרמניה היא דמוקרטיה חלקית מפני שהיא מעניקה אזרחות אוטומטית למי שהוריו גרמנים (ועד 1977, למי שאימו גרמניה)? אוסטריה? האם בריטניה איננה דמוקרטיה מפני שאני קיבלתי אזרחות (ודוק: לא הייתי צריך אפילו להגר) מפני שאימי אנגליה, אבל אם השכן שלי ינסה לקבל אזרחות שם הוא צריך לעבור שבעת מדורי גיהנום? האם מדינת לאום היא בהכרח לא דמוקרטית? מאיפה זה מגיע? לכל מדינה הזכות לחוקק את חוקי האזרחות וההגירה שלה - אין בכך שום אלמנט לא דמוקרטי. לענין חוק יסוד: מקרקעי ישראל (ולא כפי שנכתב), הוא קובע שקרקעות מדינה אסורות במכר. לא ליהודים, לא לערבים, לא לאמריקאים. היות והם נותרים בבעלות המדינה, והיות וערביי ישראל - כמו גם כל שאר המיעוטים בישראל - הם חלק מהקורפוס הריבוני במדינה הזו (ב"דמוקרטיה ליהודים בלבד" יש שר ערבי וחברי כנסת ערביים. איך זה מסתדר עם התיאוריה?), ממילא החוק מותיר את קרקעות המדינה גם בבעלותם, בדיוק כמו שהן בבעלותי או בבעלותך.
בקיצור, ממש לא.

הצעתו של שר המשפטים זוכה לקיתונות של זעם ובוז אבל אני לא בטוח שהיא ראויה לכל אותם קיתונות. ברור לי ולשופכי אותם קיתונות שאסור שלכנסת יהיה כוח רב מדי, שהיכולת לחוקק "עוקפי בג"ץ" היא מסוכנת ושלתת עוד כוח לפוליטיקאים שלנו זו בעיה אמיתית.
מצד שני, רצוי שכולנו נראה שהפרדת הרשויות במדינה ישראל התערערה עד כדי סכנה. יחסי עבודה, הכרעות בטחוניות, מדיניות חוץ, מינויים (פוליטיים ומקצועיים), נושאים כלכליים – כל אלו מגיעים להכרעת בג"ץ ולא להכרעה פוליטית כפי שהם היו צריכים להיות מוכרעים. יתרה מזאת, חלקים גדולים בציבור לא מנסים להפעיל השפעה פוליטית חוץ-פרלמנטארית משום שהם סומכים על שופטי בג"ץ.
כוחו של בג"ץ הפך מסוכן לאיזון שבין הרשויות. נכון, בג"ץ לא ניכס את הכוח הזה לעצמו ביוזמתו אלא הגיב לכך שהבעיות הובאו לפתחו, ושיקול הדעת – המוסרי והמשפטי – של שופטיו לא הניח להם להתעלם או להימנע מדיון בשאלות הללו. אלא שעקרון "הכל שפיט" מבית מדרשו של פרופ' אהרון ברק הוא חרב פיפיות. אני חושב שככל שבג"ץ רכש יותר כוח, ככל שהוא נתפס בציבור יותר ויותר כמגינו של שלטון חוק המבוסס על הכרעה מוסרית מבית מדרשו של ההומניזם האירופי, כך הוסר נטל האחריות מכתפיהם של הפוליטיקאים ואלו התפנו לעסוק בג'יפה של עצמם, מתוך ידיעה שלא משנה איזו שטות הם יוציאו תחת ידיהם – בג"ץ לא ייתן לשטויות הגדולות באמת להתממש.
אני מאמין שאנשים צומחים אל תוך מה שנדרש מהם, ומהפוליטיקאים שלנו לא נדרש כלום. וכשעינו של פרופ' ברק/ כבוד השופטת בייניש / כבוד השופט חשין ו/או כל אחד אחר פקוחה ומשגחת – הפוליטיקאי יכול לא לעשות כלום חוץ מאשר לכסות לעצמו את התחת (אפילו יצא לי חרוז).
עוד שלוש הערות קטנות:
"במקרה שלנו, חקיקת היסוד - שיצאה לחלוטין מהשיח – נעדה לייסד קונסטיטוציה דמוקרטית". מדינת ישראל היא, בהגדרתה, דמוקרטיה חלקית, ליהודים בלבד, ונועדה להישאר כזו על דעת מייסדיה ורוב אזרחיה, ע"ע חוק השבות, וק האזרחות וחוק יסוד: קרקעות המדינה. אני לא בטוח שזו נקודה שיש להתגאות בה.
לא רק "הגמד משדה בוקר ו"נציגי הדת" לא רצו בכינון חוקה – גם הממסד הצבאי והבטחוני בראשות הומניסטים סוציאליסטים דגולים כמו איסר הראל, גולדה מאיר, ישראל גלילי ורבים וטובים אחרים, לא רצו שחבורה של משפטנים יפי-נפש יפריעו להם להתנות עבודה בהלשנה, אישורי בנייה בליקוק ישבנים או איחוד משפחות בקבלנות קולות. ראה ספרו המרתק והחשוב של הלל כהן "ערבים טובים", הוצאת כתר, ירושלים, 2006.
אני חושב שהאבחנה לגבי תפיסת העולם נטולת העתיד של הקולקטיב הישראלי היא נכונה ואני מסכים לחלוטין עם האמירה ש"אין תוכנית". אבל זה לא חדש. חוסר היכולת שלנו, כחברה וכמדינה, לראות אופק חיובי, לבנות לקראת עתיד שאנחנו בטוחים בו, הוא מחלת ילדות של הציונות עוד טרם היות מדינה.

"והדיאלקטיקה של השיח מניחה מראש חוסר מעש."

"הדיאלקטיקה של השיח". LOL.

ב"בוא נזרום כמו כולם" אתה קורא אינדיבידואליזם? מוזר.
"הפרט הרי הרבה יותר חשוב כאן מהכלל, הרי זו כל המהות של ניאו-ליברליזם (שמוקצן כמו כל דבר במדינה הזו), אז למה בעצם שלמישהו יהיה אכפת מהזהות הציבורית?" - הו, אבל זה דווקא הקולקטיב שמשרת את מטרות הניאו-ליברליזם. "ישראלי אמיתי לא משתמט", זוכר?

ברוך הנמצא.
לא הבנתי איך הוכחתי את ההיפך ממה שאמרתי. אני חושב שניהליזם מחזק את תחושת האינדיבידואל. "אני אהנה מהרגע הזה ופאק עם כל השאר". העובדה שזה קורה אצל כולם, או אצל הרוב, לא מבטלת תחושה סובייקטיבית של האני שעדיין רואה עצמו כמועדף (אגואיזם אם תרצה).
אין ספק שעל כל אחד למצוא את הזהות האותנטית שלו, מי שלא עושה את זה ממשיך לחפש את עצמו ונתון לגחמות של שלטון / תקשורת / והון, אבל גם זה לא נוגד את העובדה שהזהות הישראלית שהייתה פה פעם היא ציונות והיום היא רק מכסה לכל תהליך שמתבשל כאן לטובה או לרעה (ולרוב זה לרעה). לכן בכדי למצוא את הזהויות הללו צריך לדבר ולתקן את השיח. זה חלק מהעשייה - אם לא תתדיין, לא תדבר ולא תצעק, גם לא תעלה על הבריקדות ביום בו תיאלץ לעשות זאת כי לא יהיה מי שיעשה את זה איתך.
הפרט הרי הרבה יותר חשוב כאן מהכלל, הרי זו כל המהות של ניאו-ליברליזם (שמוקצן כמו כל דבר במדינה הזו), אז למה בעצם שלמישהו יהיה אכפת מהזהות הציבורית?