לתרבות האינסטנט של החברה הישראלית
בפטפטנות הזאת מתבטל ההבדל בין הפרטי לציבורי, ונעשה מעין פטפטנות ציבורחת פרטית, שזו בדיוק דמותו של הציבור, שכן הציבור הוא דעת קהל המתעניינת בפרטי ביותר[1]
הקשר בין מושג "האח הגדול" לבין הצעת שר המשפטים להצר את צעדי בג"ץ שהתקבלה בממשלה הוא לא רק זה הגלוי לעין: ניכוס עוד סמכויות בידי הכנסת שעלול להביא לכל מיני חוקי "אח גדול" בלי שיהיה מי שיעצור אותם. יש קשר נוסף, סמוי, בין הריאליטי הנושא את השם הזה לבין ההצעה המדוברת. קשר תרבותי, שמכתיר את הדור שלנו בתור דור האינסטנט, קשר של ניהיליזם פרוע שמכחיד בשיטתיות כל סממן של אינדיבידואליזם, אך מתהדר באותנטיות; קשר של התנערות מכל היסטוריה לטובת התעלמות מכל עתיד.
חוקי היסוד זכו לשם הזה לא בכדי. הם נועדו להיות היסודות המכוננים של הקונסטטיטוציה היהודית. לקונסטיטוציה יש שני מובנים: האחד הוא המסמך של החוקה, אותו מסמך מכונן שעומד בבסיסו של הארגון הפוליטי ושהכתוב בו מגדיר את גבולות הנכון והלא-נכון בארגון. השני הוא הארגון עצמו כפי שהוא נבנה במסגרת החוקה, מגודר בגבולותיה.
הקונסטיטוציה לא חייבת להיות דמוקרטית, זה תלוי בסוג הספציפי שלה. במקרה שלנו, חקיקת היסוד - שיצאה לחלוטין מהשיח - נועדה לייסד קונסטיטוציה דמוקרטית.
אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח,15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על ידי האסיפה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948, תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת-העם,יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל[2]
הכנסת הראשונה אמורה הייתה לחוקק חוקה, אבל שילוב פוליטי אומלל - אותו שילוב פוליטי אומלל שמניע את פרידמן היום - בין רצונו של השלטון בראשות הגמד משדה בוקר לבין נציגי הדת שטענו כי תורת ישראל היא חוקת ישראל מנע זאת. במקום זאת, התקבלה "פשרת הררי", הצעת הפשרה של ח"כ יזהר הררי: החוקה תיבנה על ידי ןעדת החוקה של הכנסת, פרק אחר פרק, כשכל פרק משמש כחוק יסוד. לא נקבעה מגבלת זמן לגיבוש החוקה, וכך כזו מעולם לא הוקמה. אבל מטרתם של חוקי היסוד היא בדיוק זו, להיות אבני היסוד, הפרקים של המסמך שיגדיר את גבולות המשטר, המותר והאסור בישראל.
שלושת חוקי היסוד האחרונים שחוקקו בישראל היו למעשה תיקון של חוקים קודמים. אם לא לוקחים אותם בחשבון, לא חוקקנו חוק יסוד בישראל מאז מרץ 1992 (חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). לשם השוואה, מאז חקיקת חוק יסוד: הכנסת ועד מרץ 1992 היה רק פרק זמן אחד של מעל ל-4 שנים שבו לא נחקק חוק יסוד. זה היה בין 1968 ל-1975, (בהתאמה, חוק יסוד: הממשלה וחוק יסוד: משק המדינה). מאז חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נעשו שינויים בשלושה חוקי יסוד - חוק יסוד: הממשלה, פעמיים (לכינון ולביטול הבחירה הישירה) וחוק יסוד: חופש העיסוק פעם אחת. ההפרש בין התיקון לחוק יסוד: חופש העיסוק לבין התיקון האחרון לחוק יסוד: הממשלה הוא שבע שנים. ההפרש בין התיקון האחרון לחוק יסוד: הממשלה לתאריך כתיבת מילים אלה הוא שבע וחצי שנים.
הפסקנו לחוקק חוקי יסוד. הפסקנו להתקדם בכיוון של חוקה, הפסקנו לנסות לגבש מסמך שיקבע את הכללים הבסיסיים לחיים כאן. כשלנו במשימה: להקים קונסטיטוציה יהודית. תחת זאת, הקמנו אד-הוקוקרטיה, עם חקיקה שמשתנה, חוקים עוקפי בג"ץ ושכבה קטנה של עסקונה שמתעשרת משכבה גדולה של משלמי מיסים.
וכעת מציע שר המשפטים של הממשלה הכי ניהיליסטית שהייתה כאן לעקור מהשורש את כל מהותם של חוקי היסוד. הוא מציע שלא עוד תוכל ביקורת משפטית להיות מבוצעת על סמך חוקים אלה, למעט שני חוקים - כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק - וגם זה בהליך מיוחד ובר ביטול. אפשר לזרות חול בעיני הציבור ולדבר על סירוס של מערכת המשפט, ואפשר לענות לדיאלקטיקה הזו, ולענות לה היטב. אבל האמת היא שלא רק מערכת המשפט מוטלת כאן מדממת. ביטול ייחודם של חוקי היסוד, מעמד העל שמוקנה להם לא מתוקף המהפכה החוקתית של אהרון ברק, אלא מעצם הגדרתם כפרקים במסמך המכונן של ישראל, מטיל עננה כבדה על הסיכוי שאי פעם תצמח כאן קונסטיטוציה. דרך ארוכה עברנו מהאסיפה המכוננת ב-1948 ועד לביסוסה הקבוע של האד-הוקוקרטיה שלנו.
האם תשוקות הן אלילי הנפש ורק ההגיון הוטבל?[3]
ניתקנו קשר עם ההיסטוריה שלנו, מחקנו מזכרוננו את השאיפות שפעם היו. מנגד, הפסקנו גם לחשוב על העתיד. אנחנו מתפרקים מנכסינו, מפריטים עצמנו לדעת, מוכרים את נכסי הציבור לכל המרבה במחיר. כמו במכירת חיסול איומה, כל אחד חוטף את מה שהוא יכול, אם הוא יכול. זה לוקח מעטפות, הוא לוקח שוחד, פקיד השלטון מסדר לעצמו ג'וב מרופד אצל איזה בעל הון, והאזרח הפשוט מרמה במיסים. אם אין תחושת עתיד קולקטיבית, אין באמת חברה, אין הון ציבורי, אין הבדל בין "של כולם" ל-"הפקר".
דור עתיר תשוקה ומבולבל רוצה לשנות הכול ולדחות הכול.[4]
מנגד, תאבי הבצע מספרים לנו על קולקטיב. הנשק הזה משמש אותם כדי שיוכלו לעשות ככל העולה על רוחם באין מפריע. בית המשפט הפריע להם זמן רב מדי. המחשבה שהכוח שניתן להם אינו אבסולוטי, שיש גוף שיכול, בתבונה ובנחישות, להגביל אותם מעבירה אותם על דעתם. אחרים, אלה הרוצים להחיל כאן את ספר החוקים הנורא שהוא ההלכה היהודית, רואים בביטול כוחו של בית המשפט האזרחי צעד ראשון במעלה. דניאל פרידמן משרת אותם נאמנה: בית הדין הרבני מתחזק בזמן שבית המשפט האזרחי מוחלש, זה סיכומה הנאמן של תקופתו של פרופ' פרידמן כשר משפטים. עתידנו נמכר לש"ס תמורת שלטון עכשווי.
יש רק עכשיו באד-הוק שהוא ישראל. אין תכניות ארוכות טווח, אין פתרונות ארוכי טווח. הכול בזבנג וגמרנו. אנחנו יוצאים למלחמות בליץ קריג, אנחנו מקצצים בחינוך ותורמים להפרטתו, אנחנו דנים בנושאים רק כשהם באג'נדה. הפוליטיקה הישראלית השתבשה לחלוטין. אולי בגלל שבעצם, אף פעם לא השלמנו את המשימה - לתת חוקים למשחק.
ידע, מעלה, תהילה -
הבל הכל. רעות רוח ומאום:
הם הקנין הידידות והתשוקה,
לשם הדיוק, הכל הוא לא כלום[5]
ה"כעת" הוא חזות הכול, והאזרחים למדו לחפש פתרונות של עכשיו. למחוק שכונות בעזה, לפטר את ההוא. מאבקים ציבוריים מסתכמים בעצרת אחת. עכשיו, הכול עכשיו. מה שלא עכשיו, מי יודע אם יבוא אחר כך. זוהי תמצית הניהיליזם, ביטויה העליון של השיטה שאחריה כל שנותר הוא אדמה חרוכה.
שאם מדמים אתם בנפשכם שבקטילת בני אדם תמנעו היות מי שיגנה אתכם על אורח חייכם שאינו נכון - אינכם אלא טועים.[6]
כשאין עתיד אין ערך להסכמים שנחתמים, והם מופרים חדשות לבקרים. כשאין עתיד אין ערך להחלטות של ממשלות קודמות, ואין רציפות שלטונית. "עם שאין לו עבר אין לו עתיד", נהוג לומר, אבל באין עתיד - לשם מה לנו העבר? אז מחכים עוד קצת עם העברת הקצבאות לניצולי השואה. אולי עוד כמה ימותו.
איש אינו מדבר ביתר להט על זכותו מאשר מי שבעומק נפשו מפקפק בזכותו. על ידי גיוס התשוקה לצדו הוא רוצה להרדים את התבונה ואת הספק שבלבו: כך הוא זוכה במצפון נקי ועמו, בהצלחה בקרב הבריות.[7]
ממשלת אולמרט - זה שנבחר כי הבולשביק שהקים את המפלגה חטף שבץ - ממשיכה נאמנה את דרכו של האיש שלא אהב שהוראות וחוקים מפריעים לו בדרך שלו לבצע את מה שבא לו; את דרכו של ראש הממשלה העשיר ביותר שהיה לישראל, שנחשד בכמויות בלתי נסבלות של מעשי שחיתות. זו ממשלה שהמשנה לראשה - עבריין מין מורשע - עושה כל שלאל ידו כדי לחסל את המערכת שהעזה להרשיע אותו. זו ממשלה שהצליחה בשנתיים לנתק את הקשר הרופף שנותר בין הישראלים של המאה ה-21 לאלה של אמצע המאה ה-20, בין האידאל למציאות, בין השאיפה לעתיד לחיים בעכשיו. זו ממשלה ניהיליסטית לכל דבר ועניין, וכל שותפיה אפילו אינם מנסים להסתיר את תאוות הבצע, אהבת הממון ותשוקת השררה שלהם. זו ממשלה שהתמחתה בהישרדות, ומי שמתמחה בהישרדות הופך להיות מומחה לעכשיו המיידי, בלי להתייחס למחר. למחר נדאג מחר. עד שלא יבוא מחר.
קישור יפה בין הדברים. אם כי כנראה יש בין תומכי החוק כאלו החושבים שדווקא התערבות יתירה של בית המשפט בעבודת הכנסת היא המסכנת את העתיד. אני לא יודע אם ואיך יש מקום להגביל את היכולות של בית המשפט, אבל נראה די ברור שביטול חוקים הוא לא הבעיה פה, גם לדעת שונאי בית המשפט.
אגב, יש מצב שנסעת היום אחה"צ בקו 49א? ראיתי מישהו שהזכיר לי את תמונתך כאן בבלוג, אבל לא הייתי סגור על זה, אני גרוע בהתאמת זיהוי מתמונות אל המציאות.
תודה. מה לעזאזל איבדתי ב-49א'? נסעתי היום ב-26 וב-28.
לעומת זאת, המשטר בסוריה יודע בדיוק מה מותר ומה אסור. אגב, האזרחים בבריטניה נקראים אזרחים. זו טעות נפוצה, אבל כאזרח בריטי, אני מכיר בדיוק מה המעמד שלי. כאן, למשל.
המאבקים בארה"ב הם חלק ממה שהחוקה שם ניסתה לכונן ממילא, רעיון שמדיסון מסביר היטב כשהוא מדבר על "ליברליזם של קונפליקט מבוקר".
מה שמדאיג אותי הוא לא המאבק בייניש-פרידמן, הוא חוסר הראיה קדימה ואחורה.
הערה: התגובה הקודמת נמחקה מפני שהמגיב לא סיפק כתובת דוא"ל תקנית.
אכן, חוסר הראייה הזה עליו אתה מדבר הוא אבן הנגף הגדולה ביותר שהעם הישראלי אמור להתמודד עימה. לפני האוייב האיראני, לפני הסכסוך עם הפלסתינאים, לפני מכירת הנשמה לתרבות ה"ריאליטי" והצריכה הקלוקלות.
דווקא אני לא מסכים איתך לגבי השורה שכתבת על הכחדת האינבידואליזם. אני חושב שהניהליזם דווקא מדגיש את אינדיבידואליזם - אבל לא את היופי שבייחודיות, אלא את הכיעור שבלבד, להיות למעלה, להיות ראשון - זה הפירוש המוטעה שנעשה פה במיליונים בכל יום.
וזה כמו כדור שלג, "אם הוא לא יעצור את זה, למה שאני אעשה את זה, בוא נזרום כמו כולם"
אני טוען שאחת הבעיות המרכזיות שלנו היא שהשיח שלנו מתמקד בנושאים הלו נכונים. במקום לדבר על חינוך, בטחון וכד' אנחנו צריכים להתחיל לדבר על מטא-תהליכים - למה החינוך שלנו לא בסדר ואיך ניתן לרפא אותו מהיסוד, לפני שאנחנו מנסים לשים עליו פלסטר.
אנחנו צריכים לדבר על למה החברה שלנו מתפקדת כמו זרוע חצי-תלושה של ארה"ב במקום לגבש לעצמנו זהות ישראלית אמיתית ולא שאולה מטלאים של מה שמוצא חן בעיניו נכון לאותו רגע.
ברוך הבא. לגבי הניהיליזם, הוא לרוב בא יחד עם הכחדת מצוינות. אגב, שים לב כיצד הוכחת אתה את שרציתי לומר: " אני חושב שהניהליזם דווקא מדגיש את אינדיבידואליזם… "אם הוא לא יעצור את זה, למה שאני אעשה את זה, בוא נזרום כמו כולם". בדיוק.
אני חושב שהבעיה העיקרית שלנו היא שאנחנו מתעסקים במושגים כמו שיח ומטא-אווזים והחיפוש אחר זהות "ישראלית" (שוב הקולקטיב הזה) אותנטית ולא עושים מספיק. שהרפלקסיה אכלה כאן כל חלקה טובה ושבמקום לנסות למצוא זהות "ישראלית" אותנטית, זאת שלפני חמש שנים כללה לגנוב ברזים ורק הלכה והדרדרה משם, אנחנו צריכים למצוא זהות אישית אותנטית, ואת זה עושים רק על ידי מעשה. וברגע שהפרט יהיה כאן יותר חשוב מהכלל ושהאותנטיות האישית תבוא לפני "אותנטיות" ציבורית - איזה מושג אוקסימורוני - אז הצעות חוק כאלה בכלל לא יעלו. לדבר על מטא-תהליכים ו"לתקן את השיח" זה נחמד. אבל אף תהליך לא זז בגלל "שיח", והדיאלקטיקה של השיח מניחה מראש חוסר מעש.
ברוך הנמצא.
לא הבנתי איך הוכחתי את ההיפך ממה שאמרתי. אני חושב שניהליזם מחזק את תחושת האינדיבידואל. "אני אהנה מהרגע הזה ופאק עם כל השאר". העובדה שזה קורה אצל כולם, או אצל הרוב, לא מבטלת תחושה סובייקטיבית של האני שעדיין רואה עצמו כמועדף (אגואיזם אם תרצה).
אין ספק שעל כל אחד למצוא את הזהות האותנטית שלו, מי שלא עושה את זה ממשיך לחפש את עצמו ונתון לגחמות של שלטון / תקשורת / והון, אבל גם זה לא נוגד את העובדה שהזהות הישראלית שהייתה פה פעם היא ציונות והיום היא רק מכסה לכל תהליך שמתבשל כאן לטובה או לרעה (ולרוב זה לרעה). לכן בכדי למצוא את הזהויות הללו צריך לדבר ולתקן את השיח. זה חלק מהעשייה - אם לא תתדיין, לא תדבר ולא תצעק, גם לא תעלה על הבריקדות ביום בו תיאלץ לעשות זאת כי לא יהיה מי שיעשה את זה איתך.
הפרט הרי הרבה יותר חשוב כאן מהכלל, הרי זו כל המהות של ניאו-ליברליזם (שמוקצן כמו כל דבר במדינה הזו), אז למה בעצם שלמישהו יהיה אכפת מהזהות הציבורית?
ב"בוא נזרום כמו כולם" אתה קורא אינדיבידואליזם? מוזר.
"הפרט הרי הרבה יותר חשוב כאן מהכלל, הרי זו כל המהות של ניאו-ליברליזם (שמוקצן כמו כל דבר במדינה הזו), אז למה בעצם שלמישהו יהיה אכפת מהזהות הציבורית?" - הו, אבל זה דווקא הקולקטיב שמשרת את מטרות הניאו-ליברליזם. "ישראלי אמיתי לא משתמט", זוכר?
"והדיאלקטיקה של השיח מניחה מראש חוסר מעש."
"הדיאלקטיקה של השיח". LOL.
הצעתו של שר המשפטים זוכה לקיתונות של זעם ובוז אבל אני לא בטוח שהיא ראויה לכל אותם קיתונות. ברור לי ולשופכי אותם קיתונות שאסור שלכנסת יהיה כוח רב מדי, שהיכולת לחוקק "עוקפי בג"ץ" היא מסוכנת ושלתת עוד כוח לפוליטיקאים שלנו זו בעיה אמיתית.
מצד שני, רצוי שכולנו נראה שהפרדת הרשויות במדינה ישראל התערערה עד כדי סכנה. יחסי עבודה, הכרעות בטחוניות, מדיניות חוץ, מינויים (פוליטיים ומקצועיים), נושאים כלכליים – כל אלו מגיעים להכרעת בג"ץ ולא להכרעה פוליטית כפי שהם היו צריכים להיות מוכרעים. יתרה מזאת, חלקים גדולים בציבור לא מנסים להפעיל השפעה פוליטית חוץ-פרלמנטארית משום שהם סומכים על שופטי בג"ץ.
כוחו של בג"ץ הפך מסוכן לאיזון שבין הרשויות. נכון, בג"ץ לא ניכס את הכוח הזה לעצמו ביוזמתו אלא הגיב לכך שהבעיות הובאו לפתחו, ושיקול הדעת – המוסרי והמשפטי – של שופטיו לא הניח להם להתעלם או להימנע מדיון בשאלות הללו. אלא שעקרון "הכל שפיט" מבית מדרשו של פרופ' אהרון ברק הוא חרב פיפיות. אני חושב שככל שבג"ץ רכש יותר כוח, ככל שהוא נתפס בציבור יותר ויותר כמגינו של שלטון חוק המבוסס על הכרעה מוסרית מבית מדרשו של ההומניזם האירופי, כך הוסר נטל האחריות מכתפיהם של הפוליטיקאים ואלו התפנו לעסוק בג'יפה של עצמם, מתוך ידיעה שלא משנה איזו שטות הם יוציאו תחת ידיהם – בג"ץ לא ייתן לשטויות הגדולות באמת להתממש.
אני מאמין שאנשים צומחים אל תוך מה שנדרש מהם, ומהפוליטיקאים שלנו לא נדרש כלום. וכשעינו של פרופ' ברק/ כבוד השופטת בייניש / כבוד השופט חשין ו/או כל אחד אחר פקוחה ומשגחת – הפוליטיקאי יכול לא לעשות כלום חוץ מאשר לכסות לעצמו את התחת (אפילו יצא לי חרוז).
עוד שלוש הערות קטנות:
"במקרה שלנו, חקיקת היסוד - שיצאה לחלוטין מהשיח – נעדה לייסד קונסטיטוציה דמוקרטית". מדינת ישראל היא, בהגדרתה, דמוקרטיה חלקית, ליהודים בלבד, ונועדה להישאר כזו על דעת מייסדיה ורוב אזרחיה, ע"ע חוק השבות, וק האזרחות וחוק יסוד: קרקעות המדינה. אני לא בטוח שזו נקודה שיש להתגאות בה.
לא רק "הגמד משדה בוקר ו"נציגי הדת" לא רצו בכינון חוקה – גם הממסד הצבאי והבטחוני בראשות הומניסטים סוציאליסטים דגולים כמו איסר הראל, גולדה מאיר, ישראל גלילי ורבים וטובים אחרים, לא רצו שחבורה של משפטנים יפי-נפש יפריעו להם להתנות עבודה בהלשנה, אישורי בנייה בליקוק ישבנים או איחוד משפחות בקבלנות קולות. ראה ספרו המרתק והחשוב של הלל כהן "ערבים טובים", הוצאת כתר, ירושלים, 2006.
אני חושב שהאבחנה לגבי תפיסת העולם נטולת העתיד של הקולקטיב הישראלי היא נכונה ואני מסכים לחלוטין עם האמירה ש"אין תוכנית". אבל זה לא חדש. חוסר היכולת שלנו, כחברה וכמדינה, לראות אופק חיובי, לבנות לקראת עתיד שאנחנו בטוחים בו, הוא מחלת ילדות של הציונות עוד טרם היות מדינה.
יאיר,
ברוך הבא, תודה על התגובה וסליחה על העיכוב באישורה - לא הייתי ליד מחשב יום וחצי.
לעניין:
"מצד שני, רצוי שכולנו נראה שהפרדת הרשויות במדינה ישראל התערערה עד כדי סכנה. יחסי עבודה, הכרעות בטחוניות, מדיניות חוץ, מינויים (פוליטיים ומקצועיים), נושאים כלכליים – כל אלו מגיעים להכרעת בג"ץ ולא להכרעה פוליטית כפי שהם היו צריכים להיות מוכרעים" - לא ברור לי מדוע ביקורת של הרשות השופטת על הרשות המחוקקת היא התערערות של הפרדת הרשויות. לי נראה שזה בדיוק הביטוי העליון שלה.
" מדינת ישראל היא, בהגדרתה, דמוקרטיה חלקית, ליהודים בלבד, ונועדה להישאר כזו על דעת מייסדיה ורוב אזרחיה, ע"ע חוק השבות, וק האזרחות וחוק יסוד: קרקעות המדינה. אני לא בטוח שזו נקודה שיש להתגאות בה." - סליחה על הבוטות, זו קשקשת מוחלטת. האם גרמניה היא דמוקרטיה חלקית מפני שהיא מעניקה אזרחות אוטומטית למי שהוריו גרמנים (ועד 1977, למי שאימו גרמניה)? אוסטריה? האם בריטניה איננה דמוקרטיה מפני שאני קיבלתי אזרחות (ודוק: לא הייתי צריך אפילו להגר) מפני שאימי אנגליה, אבל אם השכן שלי ינסה לקבל אזרחות שם הוא צריך לעבור שבעת מדורי גיהנום? האם מדינת לאום היא בהכרח לא דמוקרטית? מאיפה זה מגיע? לכל מדינה הזכות לחוקק את חוקי האזרחות וההגירה שלה - אין בכך שום אלמנט לא דמוקרטי. לענין חוק יסוד: מקרקעי ישראל (ולא כפי שנכתב), הוא קובע שקרקעות מדינה אסורות במכר. לא ליהודים, לא לערבים, לא לאמריקאים. היות והם נותרים בבעלות המדינה, והיות וערביי ישראל - כמו גם כל שאר המיעוטים בישראל - הם חלק מהקורפוס הריבוני במדינה הזו (ב"דמוקרטיה ליהודים בלבד" יש שר ערבי וחברי כנסת ערביים. איך זה מסתדר עם התיאוריה?), ממילא החוק מותיר את קרקעות המדינה גם בבעלותם, בדיוק כמו שהן בבעלותי או בבעלותך.
בקיצור, ממש לא.
ביקורת שיפוטית היא אכן אחד מיסודותיה של דמוקרטיה בריאה, אלא שמצב שבו כמעט כל ההכרעות המשמעותיות נמסרות לידיה של המערכת השיפוטית, ויותר מזה - כאשר היא נותרת המערכת היחידה שזוכה לאמון ברמה סבירה של חלקים ניכרים מהציבור - זה מצב לא בריא. במדינה דמוקרטית בעלת שלטון של נציגי העם - הפרלמנט צריך להכריע. ועם כל הכבוד לשופטי בג"צ - הם אינם נבחרי ציבור. אם אנחנו לא מרוצים מנבחרינו מן הדין שנבחר אחרים ולא נדלג מעליהם היישר אל בית-המשפט.
ובעניין היות הדמוקרטיה הישראלית שווה לכולם - חוקי המדינה נועדו ליצור רוב יהודי במדינה, שיאפשר שליטה מוחלטת בכל תחומי החיים, כולל השליטה בקרקעות. אם תצרף לחוקים אלו גם את התקנות והמנהגים תקבל מדינה בלתי דמוקרטית בעליל - כמה יישובים ערביים נוסדו מאז 1948? כמה קרקעות אושרו לבנייה ביישובים ערביים מאז 1948? כמה שנים לא נתן משרד הפנים לחדש ולעדכן את תוכנית המתאר הארצית ליישובים הערביים? למה משפחת קעדן עדיין לא גרה בקציר? ועוד כהנה וכהנה.
זה לא מקרי שרוב מוחלט של היהודים בישראל מגיבים באיזכור השואה כשמתחילים לדבר על "זכות השיבה". אנחנו כחברה לא רוצים שותפות של כל "הקורפוס הריבוני" במדינה על אדמותיה משום שהדבר נוגע לתחושות הנרדפות העמוקות ביותר של כולנו. אני חושב שזה גם קשור לאותה תחושה של "אין עתיד" שאתה עצמך כתבת עליה.
"ביקורת שיפוטית היא אכן אחד מיסודותיה של דמוקרטיה בריאה, אלא שמצב שבו כמעט כל ההכרעות המשמעותיות נמסרות לידיה של המערכת השיפוטית, ויותר מזה - כאשר היא נותרת המערכת היחידה שזוכה לאמון ברמה סבירה של חלקים ניכרים מהציבור - זה מצב לא בריא."
הא? כמעט כל ההכרעות המשמעותיות? זו הגזמה פראית. פראית ממש, אפילו. בג"ץ פסל חמישה (5!) חוקים, והוא ממילא מחזיר אותם לכנסת ולא מחוקק חדשים.
" אם אנחנו לא מרוצים מנבחרינו מן הדין שנבחר אחרים ולא נדלג מעליהם היישר אל בית-המשפט." - אין בחירות כל יומיים. לשם כך יש בתי משפט. אגב, שופטי בג"ץ הם נבחרים, ובבחירתם משתתפים נבחרי ציבור. אין יותר אמת ב"שופטי בג"ץ אינם נבחרי ציבור" מב-"נשיא המדינה אינו נבחר ציבור". היות והכנסת היא ממילא הגוף שקבע את הפרוצדורה לבחירת שופטים, הרי שהריבונות המדוברת מעולם לא נלקחה.
"ובעניין היות הדמוקרטיה הישראלית שווה לכולם - חוקי המדינה נועדו ליצור רוב יהודי במדינה, שיאפשר שליטה מוחלטת בכל תחומי החיים, כולל השליטה בקרקעות" - יש פה שתי הנחות יסוד שגויות בבסיסן. האחת, שרוב יהודי מאפשר שליטה בכל תחומי החיים, כאילו כל היהודים הם מקשה אחת או כאילו בהכרח מתוקף זה שיש רוב, הוא יורד לחייו של המיעוט. השניה, כאילו הרצון להבטיח רוב יהודי אינו דמוקרטי. חוקים דומים קיימים בגרמניה, אוסטריה (שבה 13 אחוז מיעוטים), הממלכה המאוחדת, אירלנד, יוון (דוגמה קלאסית ללאומיות דיאספורית), איטליה, דנמרק - שבחוקתה מונצחת הזיקה של המדינה לכנסיה ספציפית ומוצהרת מטרתה של דנמרק להיות מדינתו - רחמנא ליצלן! - של העם הדני - ואחיותיה נורווגיה ופינלנד (שחוקתה מחייבת רוב פיני במדינה, ושאחוז המיעוט הרוסי בה גבוה מאד). כנראה שיש באירופה רק דמוקרטיה אחת אמיתית, לדעתך: זו הצרפתית. ומבין כל המדינות באירופה, באיזו יש הכי הרבה התקוממויות אלימות של מיעוטים? וואו, יכול להיות ש"שוויון הזכויות" הצרפתי הוא גרוע מהלאומיות היהודית? מעניינת העובדה שבחרת להתעלם מהדוגמאות האלה.
"זה לא מקרי שרוב מוחלט של היהודים בישראל מגיבים באיזכור השואה כשמתחילים לדבר על "זכות השיבה". אנחנו כחברה לא רוצים שותפות של כל "הקורפוס הריבוני" במדינה על אדמותיה משום שהדבר נוגע לתחושות הנרדפות העמוקות ביותר של כולנו" - כלומר, השיטה בסדר, החברה דפוקה. מסכים. אז למה לצאת נגד השיטה?
"כנראה שיש באירופה רק דמוקרטיה אחת אמיתית, לדעתך: זו הצרפתית. ומבין כל המדינות באירופה, באיזו יש הכי הרבה התקוממויות אלימות של מיעוטים? וואו, יכול להיות ש"שוויון הזכויות" הצרפתי הוא גרוע מהלאומיות היהודית?"
טענה מעניינת. מתחברת לדיון הקודם שלנו על לאומיות. לא בדקתי את העניין לעומק, אבל יש לי תחושה שאתה צודק: שאכן המודל של מדינת לאום הוא המודל היציב ביותר בתקופה הנוכחית. זה לא מוצא חן בעיני — יש לי חוסר חיבה עמוק מאד ללאומיות. אבל אני מתחיל להשתכנע שפרגמטית, צריך לקבל את מדינת הלאום כיום בתור פתרון נסבל. טוב, אתגייס לצנחנים. שייסה.
היי אלעד. העניין כאן הוא לא היציבות. במדינה כמו צרפת, שאיננה מדינת לאום במובן המקובל, כי היא מקיימת את ההקבלה אזרחות=חברות בלאום, המיעוטים נדרשים לדכא סממנים מבדילים - הרי כולנו אותה אומה. במדינת לאום הסממנים המבחינים את המיעוטים מהלאום לא רק שאינם מדוכאים, הם נחוצים (זו גם הסיבה שהמרחק בין טהרני לאום גזענים למולטיקולטורליסטים מתרפסים הוא קטן עד לא קיים). וכשמנסים להכפיף את כולם לתלם האזרחי-ממלכתי, עלולים לגלת שאולי כולם דווקא לא כל כך רוצים בזה.
[...] דרך כאלה, הרע-במיעוטו שכזה, לו הייתה לנו חוקה, וכבר כתבתי דברים דומים בעבר. מסמך שרוב קטן וקבוע לא יכול לשנות, שמגדיר באופן חד חד [...]