בלוגיקה

לגדולתם של הקדמונים

אמירתו המפורסמת של אלפרד נורת' וויטהד, כי המסורת הפילוסופית המערבית כולה אינה אלא סדרה של הערות שוליים לאפלטון, היא לא רק מקור השראה לשמם של בלוגים מצויינים. היא גם נושאת בחובה לא מעט אמת. גם בזכות כמות הכתבים האדירה שאפלטון הותיר מאחוריו, גם עקב היותו של אפלטון פילוסוף כפול, באשר הוא מגלם בתוכו גם את הביטוי המזוקק ביותר של הפילוסופיה של סוקראטס וגם בשל מגוון הנושאים האדיר שאפלטון עסק בהם - מפוליטיקה ואתיקה ועד אפיסטמולוגיה ואונטולוגיה. אבל באחת הדוגמאות הנאות ביותר להיותם של וויכוחים פילוסופיים מודרניים הדהוד מרוחק לרעיונות אפלטוניים נתקלתי רק לאחרונה, במסגרת עבודת סמינר שאני עושה.

עניין ידוע למדי הוא שסוקראטס לא כתב מילה בחייו, או למצער, לא אף מילה הידועה לנו. הפילוסופיה שלו, חייו, עצם קיומו של אדם כזה ידועים לנו בעיקר משלושה מקורות: קומדיה של אריסטופנס שסוקראטס הוא מגיבוריה, כתביו של קסנופון וכתביו של אפלטון. האחרונים מהווים את המקור העיקרי להיכרות עם הגותו של סוקראטס, אבל בשל החיבור המוזר בין הצמד הזה, סוקראטס ואפלטון, דווקא מקור זה דורש מאמץ רב כדי לברור את הפילוסופיה של סוקראטס ממנו.
כי זאת יש להבין - אפלטון אמנם הציג את הפילוסופיה של סוקראטס, אבל הוא הציג גם את זו שלו; והוא עשה את שתי ההצגות באותו האופן. הכתבים האפלטוניים הם שיחות, דיאלוגים ורבי-שיח, שבהן אחד הדוברים הוא סוקראטס והאחרים הם ברי-הפלוגתא שלו, האנשים שעל דעתם הוא חולק. את הפילוסופיה שלו אפלטון נותן לנו דרך פיו של סוקראטס, בדיוק כמו את זו של סוקראטס עצמו. עובדה זו פרנסה דורות של חוקרים שניסו להבחין מתי סוקראטס האפלטוני אומר את מה שסוקראטס אמר, ומתי הוא אומר את מה שלאפלטון היה לומר.

בגדול, ניתן להבחין היטב בשלושה סגנונות שונים אצל אפלטון. האחד מתאפיין בדיאלוגים שאינם מגיעים לעולם לכל מסקנה. בדיאלוגים הללו סוקראטס מפריך את דבריו של הדובר מולו - אבל לא מציע כל שיטה חלופית. אפוריה - חוסר מסקנה - נקראת הסיומת החלושה הזו לדיאלוגים שבכל מובן אחר הם ססגוניים ומרהיבים.
הסגנון השני הוא זה שבו סוקראטס מרצה תורה, רעיון, שיטה כלשהי. פעם זו תורת האידאות ופעם זו תורת המדינה המושלמת בה מושל המלך הפילוסוף, אבל להבדיל מהאפוריה של הסגנון הקודם, כאן יש שיטה, והשיחות בין סוקראטס לבני שיחו מגיעות למסקנה כלשהי.
הסגנון השלישי נראה כמו מתיחת ביקורת על הרעיונות שעולים בסגנון השני. גם כאן יש מסקנה - אם כי, בדיאלוגים הללו סוקראטס לא תמיד יוצא וידו על העליונה - אולם היא  בדרך כלל ביקורתית כלפי הרעיונות שהועלו בדיאלוגים מהסגנון השני.

מקובל מאד לחשוב שסוקראטס האמיתי מובא לנו בסגנון הראשון. זה מתיישב עם מה שידוע לנו על סוקראטס גם מקסנופון ומאריסטופנס. הפילוסופיה הסוקראטית הייתה פילוסופיה של שלילה. כפי שסוקראטס מעיד על עצמו ב"אפולוגיה" - נאום ההגנה הנפלא, נוטף האירוניה, שלו במשפטו (שהסתיים בהוצאתו להורג) - הוא קיבל נבואה מהאוראקל במקדש אפולו בדלפי, לפיה הוא החכם מכל אדם. אפלטון שם בפיו את העדות על כך שלהבנתו, חכמתו היא בכך שהוא יודע שאיננו יודע מאום, בעוד שאר האנשים אפילו את זה לא יודעים. מטרתו, כך הוא מצהיר, תמיד הייתה להראות זאת לאחרים, להוכיח שהם אינם יודעים, לוודא שנבואת האוראקל נכונה היא. לכן הדיאלוגים שלו הסתיימו תמיד באפוריה - בחוסר מסקנה.
שני הסגנונות האחרים שייכים, ככל הנראה, לאפלטון - האחד לאפלטון המוקדם, והשני לאפלטון המאוחר, הביקורתי יותר כלפי רעיונותיו הראשונים.

מדוע דווקא שיחה? מדוע להביא את הפילוסופיה בשיטה של דיאלוג, של פינג פונג מילולי? מה אנחנו מפיקים מכך? השאלה הזו הטרידה אותי זמן רב. מעבר לערך הספרותי וההיסטורי - ככל שאפלטון מביא לנו את סוקראטס - הפילוסופיה מועברת באופן בהיר בהרבה כאשר היא נכתבת נכוחה, בלי קישוטי השיחה המסיחים את הדעת. הכול, עד שהתחלתי, עבור עבודת סמינר, לעסוק מעט בהגל ובהגליאניות אל מול קירקגור. בפוסט הפילוסופי הקודם הסברתי את הדיאלקטיקה ההגליאנית, המתבססת על שלילה ומיצוע. כזכור, הגל טוען שההתקדמות נעשית כאשר לתזה צומחת אנטי-תזה, ועם הזמן הם מתאחדים לסינתזה - רעיון אחד הכולל בתוכו חלקים משניהם.

בשיחה - בויכוח, ליתר דיוק - יש אלמנט דומה של שלילה. צד אחד מעלה רעיונות, וצד שני פוסלם. ואם בסופו של דיון מגיעים שני הצדדים למסקנה זהה, הרי שמדובר בסינתזה של שני הרעיונות. והנה, הרעיון ההגליאני בן המאה ב-18 מוגשם, הלכה למעשה וגם אם מבלי משים, בדיאלוגים האפלטוניים שנכתבו שלוש או ארבע מאות לפני הספירה. וויטהד, פעם נוספת, מקבל חיזוק למשפטו המפורסם.

אבל בכך לא מסתיים מקורה של הערת השוליים הזו. ציינתי מוקדם יותר את נטייתו האירונית של סוקראטס. ביוונית, אירוניה פירושה "בורות מעושה". אכן, כשסוקראטס חוקר את העומד מולו כדי להביאו לכדי בלבול וסתירה, הוא עושה כן באמצעות שאלת שאלות כמי שאינו יודע. אולם לא זו בלבד שהוא יודע - לפחות, שהוא יודע שאין הוא יודע מאום, ושגם בן שיחו אינו יודע דבר - אלא שלאירוניה שלו נדבך נוסף. כי האירוניה האמיתית של סוקראטס היא לא רק בהתממותו כמי שאינו יודע, אלא בתפישה הבסיסית מאחוריה, לפי הידע האפשרי היחיד הוא הידע שאין ידע. זו שלילה אירונית במיטבה, בה כוונתו של הדובר - להראות שהידע איננו - אינה הולמת את מעשיו בחקירה פילוסופית.

השלילה הסוקראטית איננה, אם כן, שלילה הגליאנית. השלילה ההגליאנית היא דרך להגיע לידיעה אמיתית. השלילה הסוקראטית היא לא אמצעי להגיע לכלום - היא שלילה חובקת כל, הורסת, מחרבת, שמטרתה הפוכה: לפרק כל ידיעה ולהוכיח אותה כשקרית. זו איננה אנטיתזה, כי לא עומדת מאחוריה כל תורה - יש מאחוריה רק שממון של אי ידיעה. ואיזה פילוסוף מודרני, בן המאה ה-19, עשה שימוש באירוניה בדיוק כדי להשיג שלילה שכזו, שרק לאחריה, לטענתו, ניתן לו, לאדם, לחיות את חייו האותנטיים?

כשם שהפילוסופיה תחילתה בספק, כך גם חיים שניתן לכנותם אנושיים מתחילים באירוניה^[1]

אכן, בר הפלוגתא הגדול של הגל וההגליאניות, הקטגור הנמרץ של הדיאלקטיקה של השלילה ההגליאנית - קירקגור, יקיר הבלוג, הוא שמבחין שהשלילה - דווקא השלילה - היא מפתח להשגת אמת סובייקטיבית, לא אמת הגליאנית אובייקטיבית; והיא עושה כן לא באמצעים של מיצוע אלא באמצעים של הרס הקיים ובניה מחדש מעליו.

לחשוב שהמתח בין הגל לקירקגור, מתח שהררי מילים נכתבו עליו, דר ביחד באותה התקופה, אצל אותו הסופר, בכפיפה אחת באותם ספרים, מאות שנים קודם לכן - זה כבר באמת מעורר רושם. לא בכדי היה קירקגור מרותק מדמותו של סוקראטס, לא בכדי עסקה הדיסרטציה שלו במושג האירוניה הסוקראטי. אולי תפש את ההבדל בין סוקראטס לאפלטון, אולי הבין שסוקראטס מספק לו את הנשק לו הוא זקוק נגד הגל, כדי לפתח את ה"או-או" שלו: או אי הידיעה, או הידיעה, אבל לא ידיעה מתוך אי ידיעה. מה שבטוח הוא שהפילוסוף שנדון למוות והוצא להורג יותר מאלפיים שנים לפני שקירקגור נולד, השפיע השפעה מכריע בויכוח פילוסופי במאה ה-19. וזה, בעיניי, הישג לא רע לאיש שטען שאינו יודע דבר.

1. סרן קירקגור [↩]