בלוגיקה

למה אני לא יוצא לדייטים

אבא שלי לוקח מספרי טלפון בשבילי. זו לא בדיחה; והנתון הזה הופך את המשפט הזה ממצחיק לעצוב. אם הוא פוגש איזו עלמת חמודות מעל לגיל 18 הוא לוקח ממנה טלפון, ושומר אצלו. מדי פעם בארוחות משפחתיות הוא מציע לי מספרים. אני מנסה לדמיין את השיחה שהמספרים האלה יכולים להניב:
טלפון: טו… טו…
עלמת חמודות: הלו?
אני: שלום, מדבר נמרוד אבישר, את לא מכירה אותי; קיבלתי את המספר שלך מאבא שלי.
טלפון: קליק.

טלפון: טו… טו…
עלמת חמודות אחרת: הלו?
אני: שלום, הגעתי לעח"א?
עח"א: כן. עם מי אני מדברת?
אני: קוראים לי נמרוד.
עח"א: ומי אתה?
אני: קיבלתי את הטלפון שלך מ…חבר.
עח"א: מי זה החבר הזה?
אני: אהם… אבא שלי. אני לא באמת לוזר. בבקשה אל תנתקי.
עח"א: כן, אתה כן.
טלפון: קליק.

אבא שלי מודאג, הוא מפחד שהבן שלו יישאר לבד כל החיים. אי אפשר להאשים אותו; עבר המון זמן מאז שעשיתי נסיון אקטיבי להיות במערכת יחסים. יש לזה המון סיבות, אבל רק אחת עיקרית: זה לא באמת חסר לי. כלומר, אני בודד לפעמים, ברור, אבל יש לי חיים די מלאים, וברובם הגדול הם מלאים בדברים שאני רוצה לעשות - במה חדשה, הבלוג הזה והשני, כתיבה, קריאה, העבודה שלי שמרתקת ומאתגרת אותי, הלימודים שלי שמעניינים אותי, הפעילות הפוליטית - כך שמערכת יחסים לא לגמרי חסרה לי.
אני מסתכל על חברים - בעבודה שלי, למשל, אני הצעיר ביותר בצוות, רוב חברי הצוות נשואים, למעט שניים שעומדים להיות - החיים שלהם מלאים בדברים שהם צריכים לעשות. צריך לאסוף את הילד מהגן וצריך ללכת לסופר, צריך לעבור לדירה גדולה יותר, צריך ללכת לעשות את החג אצל ההורים שלה. סביר להניח שבסכימה הגדולה של הדברים כל ה"צריך" הזה מסתכם ב"רצוי", אבל אני לא נמצא במקום שבו אני רוצה להיות צריך, אם יש למשפט הזה איזשהו פשר.
כי מערכות יחסים הן תמיד פשרה, בייחוד אם הן מבוססות על כבוד הדדי, על ההכרה שהפרטנר הוא אדם כמוך, עם רצונות, שאיפות וצרכים, עם חלומות ופעילויות אהובות וחברים. הן פשרה בזמן, כי בני זוג צריכים להפגש מדי פעם; הן פשרה במרחב, כי בני זוג נכנסים זה לזה למרחב האישי; הן פשרה כשמתכננים מה נעשה הערב; הן פשרה כשמזמינים פיצה.
ומערכות יחסים הן גם כאב, לפעמים, והכאב הזה הופך לייאוש. למי יש כוח לצאת שוב, להיקשר שוב, להפגע שוב? מערכת יחסים, אם יורשה לי להיות אובר-גיק לרגע, היא כמו משחק מחשב ממש גרוע - ברגע שנפסלת, אתה חוזר להתחלה, ולמי יש כוח לנסות לעבור שוב את שלבים אחד עד חמש רק כדי להגיע למקום בו היית כשנפסלת? יש לי מספיק חומר על איך להרוס מערכת יחסים טובה בשביל לכתוב דוקטורט, ובמקום כלשהו אני יודע שרוב הטעויות שעשיתי הן כאלה שהייתי חוזר עליהן, כי הן קצה גבול הפשרה שהייתי מוכן לה, כי זה אני. ככה זה.
אנשים יכולים להיות מאושרים בבדידות שלהם. למרות שאני לא מאושר בזו שלי, אני לא זוכר שהייתי מאושר יותר כשלא הייתי לבד; וגם כשכן, היו עוד גורמים אחרים מלבד מערכת היחסים שהייתי בה שניתן לתלות בהם את האושר הזה. הייתי מאושר בניו זילנד, והייתי לבד לגמרי; והייתי אומלל במערכת היחסים האחרונה שלי. אני חושב שהאושר שלי תלוי בעיקר בי, ולכן קשה לי להאמין שמישהי יכולה להפוך את חיי למאושרים יותר מעצם הימצאה שם.
ומה לגבי אהבה? אני חושב, וזו לא דעה פופולרית, למרות שאני לא מחזיק בה לבדי, שחלק גדול ממה שאנחנו מכנים "אהבה" זו פיקציה הוליוודית שמייצגת אוטופיה. בסרטים אף אחד לא פותח סתימות, אף אחת לא שוכחת לקנות חלב. בסרטים בני זוג לא יושבים אחד מול השני כשאחד מנסה להסביר שלא, זה לחלוטין לא לגיטימי שתצעקי עליי, לא משנה מה עשיתי. החיים האמתיים חסרים את הדרמה, וממילא האהבה האמתית היא צנועה יותר, שקולה יותר. אף אחד לא באמת יתנשק הפוך בגשם או ירוץ בתחתונים בשלג הלונדוני.
אז בינתיים קיבלתי החלטה, אחרי שהאחרונה עזבה אותי לטובת מישהו שמבין אותה. קיבלתי החלטה להפסיק להיות פאסיבי בתחום הזה; עד אז, מערכות יחסים היו "קורות" לי. אני לא הולך להיות במערכת יחסים אלא אם כן אני ארגיש מוכן ותהיה מישהי ספציפית שאני ארצה להיות אתה. אני לא "מחפש", כי זה מוביל להסתפקות ב-good enough, וזה פשוט לא מספיק טוב בשבילי. עד אז, עד שאפגוש את המישהי הזו ועד שאהיה מוכן גם להיות ראוי לה, אני לא מוכן להתפשר רק בשביל לשנות סטטוס בפייסבוק. ואם אתם רואים גבר בשנות החמישים לחייו שאוסף מספרי טלפון מנערות צעירות, אל תתקשרו למשטרה, בבקשה. אבא שלי בסך הכול דואג לי, וזה די מובן.