לשאלת הפוליטיאה היהודית

הבעיה עם בלוגרים מאוד טובים כמו דובי היא שהם מפרסמים פוסטים מוצלחים דווקא כשאין לי ממש זמן לענות להם. בדיוק התחלתי עבודה חדשה, אני קם בחמש בבוקר וחוזר הביתה בתשע בערב, מתיישב לכתוב סמינריוניות, הולך לישון, ושוב. זה נורא לא הוגן. אבל אם לשים את הבכי והנהי בצד, דובי כתב פוסט על ציונות, או אולי פוסט-ציונות, או "כנעניות", אני לא כל כך בטוח איך נכון לקרוא למה שהוא מציג שם. ואני מסכים איתו על חלק גדול מהדברים: אני מסכים איתו שפתרון של שתי מדינות לשני עמים בוודאי עדיף על כל פתרון אחר, אני מסכים איתו שבהיעדר אפשרות לכזה, משטר פדרטיבי הוא אפשרות הגיונית. א-ב-ל.

הבעיה קמה ונופלת, כמו תמיד, על אותה השאלה, שנדונה כבר לעייפה: מיהו ה"יהודי" הזה שהציונות מאמינה בזכותו לריבונות על גורלו? דובי טוען:

אני חושב שהמדינה צריכה לנתק בין הגדרת "יהודי" לפי הדת לבין הגדרת הלאום היהודי. משמע: זה שאדם התגייר אצל איזה רב בברוקלין לא עושה אותו בן הלאום היהודי. זה שאדם בא לישראל ועובר תהליך של אזרוח הכולל למידת השפה היכרות עם התרבות והתערות בחברה – זה כן יהפוך אותו ליהודי.
נכון, זה נשמע נורא קרוב לרעיון של "ישראליות" במקום "יהדות", אבל עם השנים התחלתי לאבד את האמונה שלי במודל הזה. ישראליות היא אזרחות, ובמובן הזה כל אזרחי ישראל הם ישראלים. אבל אני לא בטוח עד כמה ערביי ישראל מעוניינים לראות את עצמם כבני אותו לאום כמוני וכמוך. התרבויות שונות, השפות שונות, ואני חושב שניסיון לייצר לאום ישראלי שיכלול גם את האוכלוסיה הערבית יהיה לא יותר מאשר אחיזת עיני עצמנו – בטח אם ננסה לעשות זאת en masse, בבת אחת. אני מאמין שאם נפתח את הלאום היהודי לקבל מהגרים שאינם יהודיים לפי דתם, תחל זליגה (איטית) של ערביי ישראל אל תוך הלאום הזה.

קודם כל, אני מסיר את הכובע בפני דובי. הוא מבצע כאן היפוך מבריק, בעיניי, של אחד הטיעונים הפוסט/אנטי ציוניים המובהקים – שהיהדות איננה לאום באותה הדרך שבה הגרמניות היא לאום, כי אדם יכול להיות מוסלמי וגרמני או אתאיסט וגרמני, אבל לא נוצרי ויהודי. יש, בעיניי, המון עצמה אינטלקטואלית ברעיון הלאומיות היהודית שדובי מציע כאן; בהצעה המובלעת לעשות את הלאומיות היהודית למנותקת לחלוטין מהדת היהודית. זו הצעה מפתה, מרתקת, מטלטלת. אבל אני לא מסכים איתה, כלל ועיקר.

הלאומיות היהודית, בדיוק כמו זו הגרמנית, האוסטרית או הדנית, איננה אסופה רנדומאלית של פרטים נטולי הקשר. הלאומיות המודרנית אמנם נולדה במאה ה-16, ותפסה תאוצה רק במאה ה-18, אבל שורשיה עמוקים יותר. קהילה הרואה עצמה כלאום מורכבת מפרטים שרואים קשר היסטורי-תרבותי-אתני-חברתי בינם לבין חברי הקהילה האחרים, ובינם לבין "אבותיה" של הקהילה.

זה בכלל לא משנה, אגב, אם קשר כזה קיים או לא. את השאלה, האם באמת ניתן למתוח קו היסטורי בין יוחנן קליגהולץ מרמת השרון לבין החשמונאים, או, אם לבחון לאום דיאספורי אחר, האם באמת יש קשר בין המלחין המבריק היווני תיאודורוקיס לבין אריסטוטלוס האתונאי או גורגיאס האורטור הגדול מסלוניקי בני יוון העתיקה – לעזאזל, השוני בין השפות שלהם מובהק בהרבה מזה שבין העברית של ימינו לזו שבתנ"ך – את השאלה הזו אני פוטר בכך שהיא פשוט לא רלוונטית. אף אחד לא טוען בחום כנגד היוונים שאין להם זכות להלביש את עצמם בטוגות.

במקרה של היהדות, ולא רק – בכלל, אנחנו הרבה פחות מיוחדים ממה שאנחנו חושבים – חלק מהקשר הזה הוא דתי. לא ניתן לדבר על זיקה להיסטוריה משותפת בלי לדבר על על מתיוונים, צדוקים ופרושים, חסידים ו"מיסנגדים", רמב"ם, רבנו גרשום מאור הגולה ורבנו תם, אברהם אבינו, "שניים אוחזים בטלית" וכו’. השפה שאנחנו מדברים, הקרויה על שם חלקת האדמה שהציונות שמה לה למטרה לשוב אליה, הניבים שלנו, המנהגים שלנו – גם אם נחיה אורח חיים מתפקר לחלוטין, גם אם נחיה בחוסר אמונה מוחלט, באתאיזם חובק כל – מלאים בדת היהודית^[1] ובניואנסים שלה. בלעדיה, מה הזיקה המשותפת? אזרחות? זה המודל הצרפתי והאמריקאי, זו לא מדינת לאום.

השאלות של "מה זה גיור", "האם גיור הוא אמצעי הנטורליזציה היחיד" וכיו"ב הן שאלות טובות ובמקומן. אבל המחשבה שניתן לדבר על לאומיות יהודית במנותק מדת יהודית היא אבסורדית, בעיניי, לא פחות מהמחשבה שניתן לדבר על לאומיות גרמנית במנותק מהשפה הגרמנית וההיסטוריה הפרוסית. זו אולי הנקודה שבה עליי להדגיש שאני מדבר על הדת היהודית – על מרכיביה התרבותיים וההיסטוריים, על שורשיהם האמוניים, על ארון הספרים שלה ועל המאבקים והתהפוכות שחוותה – ולא על "דתיות" יהודית, המבוססת על אמונה באלוהי היהודים ובתוקף אלוהי לישיבת היהודים כאן, אותה הציונות – וגם אני הקטן – דוחים בבוז, אם לא בשאט נפש ממש.

אולי מוטב הדבר אם אדגים. נניח שבעוד 25 שנה ישנו רוב ערבי-ישראלי בישראל, והמדינה היהודית הופכת חלום רחוק. בשלב הזה גרמניה ואוסטריה מחליטות להתערב, ומציעות ליהודים שטח על גבולן, לקיים בו מדינה עצמאית. הן אפילו מוכנות, בנדיבותן כי רבה, לממן את העברתה של הפוליטיאה היהודית לאירופה. הם רק מבקשים, האוסטרים והגרמנים, שאם לא קשה לנו, שלא נרעיש בין שתיים לארבע. הלאומיות נטולת ההקשר של דובי לא מתעסקת בדבר מלבד בזכות להגדרה עצמית, וזו ממילא לא נפגעת. אם כן, לפי שיטת הלאומיות של דובי אני מניח שהוא היה קופץ על המציאה. אבל אחד מהיסודות שעליהם נבנתה הציונות – אחד הבסיסים ליצירתה של הזיקה בין עשרות אלפי אנשים בדיאספורה לכדי עם אחד – הוא הזיקה לארץ ישראל. זה התבטא היטב בהחלטתו של הקונגרס הציוני השביעי. מקורה של הזיקה הזו הוא, בין אם נרצה או לא, גם דתי.

בתגובות הבעתי התנגדות לתפישת היהדות כלאום ללא כל הקשר דתי, ודובי כתב לי בתגובה:

אני רואה בעם היהודי קבוצה אתנית-לאומית (שקיבלה לתוכה, עם השנים, פרטים מקבוצות אתניות אחרות עם השנים, ואינני רואה סיבה שלא להמשיך לקבל כאלו פנימה גם בלי התהליך הדתי של גיור). השייכות הפרימורדיאלית היא לעם היהודי, לאו דווקא לדת היהודית – כדי להתאזרח בישראל על פי חוק השבות אתה צריך להוכיח גיניאולוגיה יהודית: לא שסבא שלך היה רב, אלא שאמא שלו הייתה יהודיה. זו הפרדה מספקת בעיני.

קודם כל, תיקון עובדתי: חוק השבות כולל סיפא שדובי שוכח – "ואינו בן דת אחרת". תשאלו את האח דניאל. והתיקון הזה מבטל את ההפרדה שדובי טוען לה. אבל לטעון לקיומו של אתנוס יהודי – באמת, מה לקננגיסר ולבוסקילה בחינת אתנוס? – במנותק מדת? הרי בין קננגיסר ובוסקילה הקשר היחיד הוא הזיקה לאיזה "עבר" משותף פיקטיבי, שהדת היא התוחמת המגדירה האולטימטיבית, אם לא הבלעדית, שלו.

[...]

ולעניין הרעיון הפדרטיבי: נדמה לי שלא היינו נזקקים לכל מיני קיצורי דרך כאלה, הרע-במיעוטו שכזה, לו הייתה לנו חוקה, וכבר כתבתי דברים דומים בעבר. מסמך שרוב קטן וקבוע לא יכול לשנות, שמגדיר באופן חד חד ערכי מהי המדינה הזו כמדינת הלאום היהודי היה מבטיח שתישאר כזו גם אם וכאשר (ולמען ההבהרה, אינני חושב שזה יהיה המצב, מלא מעט סיבות) לא יהיה כאן רוב יהודי. האם זו תהיה אפליה לא הוגנת? לא אם מכירים בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו, ואני מכיר בה. במצב כזה, כל מי שטוען שמניעת אפשרותו של רוב לא יהודי פוטנציאלי לבטל את היותה של המדינה מדינה יהודית – מחוקי אזרחות הולמים ועד השפה – בעצם מאלץ את היהודים לבחור בין הדמוקרטיה, ובעיקר שמירה על זכויות מיעוטים, לבין ההגדרה העצמית; ושכרו, כך או אחרת, יוצא בהפסדו.

ועכשיו, אני חוזר להשוות סוגים של אירוניה, כי תמיד אפשר לסמוך על האקדמיה שתוציא את ההנאה גם מתעלולים רטוריים מרהיבים.

1. והרי דת היא לא רק אמונה [↩]