בהתנשאות מזלזלת וחסרת רחמים
הפוסט האחרון של יוסי גורביץ הפתיע אותי. גורביץ דן בבקשתם של ברוך מרזל ואיתמר בן-גביר, הביריון והאורטור, לאשר להם ולחבר מרעיהם לצעוד ברחובות אום אל פאחם כאשר הם נושאים דגל ישראל. כפי שמעיר גורביץ, זה סוג הפרובוקציה שבן-גביר ודומיו אוהבים כל כך: אם תאושר להם הצעדה, ונדמה שעבורם זהו המקרה הטוב-פחות, יוכלו לעשות את שהם אוהבים מאוד: לעורר ריב ומדון. אם תושבי אום-אל-פאחם יגיבו, בין בהפגנה בין באלימות פסולה, יוכלו להגדיל ולטעון שהנה, ערביי ישראל הם גיס חמישי, שאינם מוכנים לראות את דגל ישראל מתנוסס ברחובותיהם. מנגד, אם הצעדה לא תאושר, יוכלו לטעון שהדמוקרטיה בישראל איננה דמוקרטיה כלל: יהיה זה כלי נשק נוסף בידי אלה החפצים לפרק את הדמוקרטיה בפוליטיאה היהודית, לטעון כאילו המשטר מתנכל להם באותה העת בה הוא מאפשר לאנשי שלומו לעשות ככל העולה על רוחם; וטיעון נוסף כנגד בג"צ בידי המבקשים לפרקו.
החשיבה הקיצונית מתאפיינת בהפשטת יתר. תושבי יצהר הצדיקו את הגרסה שלהם לשטורמאבטילונג כ"פעולת נקם" – יהודים, הם אמרו, צריכים להגן על עצמם. זו חשיבה של עין תחת עין, שלא מסוגלת לתפוש מצבים מורכבים או מרובי משתנים, ומשטיחה אותם לכדי צודק ולא צודק, אנחנו והם, במין כלליות חובקת כל. הציווי הקטגורי של חשיבה כזו קובע את הכללים א-פוסטריורי. אותו המעשה, לפי דרך החשיבה המיוחדת הזו, האנטי-אינטלקטואלית (אנטי-לוגית, אנטי מציאותית אפילו), לא יכול לקבל ערך מוסרי שונה לפי הנסיבות הספציפיות בהן הוא נעשה. את ישיבתם של פושעי מלחמה בשטחים כבושים הם מצדיקים כפי שהיו עושים זאת הילדים: אנחנו תפסנו, זה שלנו. לעתים, כדי להוסיף ילדותיות על ילדותיות, יטענו גם "אנחנו היינו פה קודם". כל מה שמנסה לשבור את תפישת העולם הזו הוא פלפלת, סיבוך מיותר וסירוב לראות נכוחה, לדידם.
ועל כן, אין תימה כי האורטור והביריון טוענים שאם להומוסקסואלים מותר לצעוד בירושלים, להם מותר לצעוד באום אל פאחם. ההבדלים הדקים אינם מעניינם: אלה צועדים ואלה צועדים, ולכן מותר להם לצעוד. זו חשיבה פשטנית – אינני מאמין שבן-גביר עצמו לוקה בה, אולם הוא יודע שהציבור שלו כן, והוא יודע שישראלים רבים שהם בבחינת אידיוטים מועילים לציבור שלו כן, והוא מכיר את הלך הרוח הכללי כנגד בג"ץ ונמצא שעיקרה של הפרובוקציה שלו היא נגד המדינה, לא נגד תושבי אום אל פאחם. אם למישהו עוד היה ספק. אבל לגורביץ בדרך כלל יש את היכולת לתפוש את המציאות בצורה נכוחה בהרבה ממרביתם של הישראלים, ולכן שפשפתי את עיניי בתדהמה כשקראתי את הדברים הבאים:
זה לא רציני. בן גביר מציין, בצדק, שמצעד הגאווה צעד בירושלים, למרות שהוא בעליל היה פרובוקציה, ולמרות שגם שם היה חשש מאלימות. רגשותיהם של מוסלמי אום אל פאחם אינם עדינים יותר מרגשותיהם של חרדי ירושלים, ולשניהם אין הגנה מפגיעה.
יש מספר הבדלים מהותיים בין מצעד הגאווה למצעד הגאווה היהודית, כפי שמכנה אותו גורביץ. הבולט בהם הוא שמצעד הגאווה הירושלמי אורגן ע"י הבית הפתוח בירושלים, ארגון של תושבי ירושלים המשתייכים לקהילה הגאה ומבקשים לצעוד בעירם. זה שהגיעו אליו צועדים וחוגגים מכל קצוות הארץ, זו עובדה בשטח, אבל האירוע עצמו לא היה מתקיים אם לא היה ארגון ירושלמי מקיים אותו. נדמה לי שבן-גביר ומרזל אינם תושביה של העיירה בה הם מבקשים לנפנף בדגלם, ונדמה לי עוד שבעירם שלהם, שם הם מדכאים אוכלוסיה של אלפי פלשתינאים באופן יומיומי, מעולם לא נאסר עליהם לצעוד כאוות נפשם תוך נפנוף בכל מה שהם רוצים לנפנף. עוד אני חושב שניתן לקבוע במידה רבה מאוד של בטחון כי לו היו רוצים מי מבני אום אל פאחם לצעוד ברחובותיה כשבידיהם דגל ישראל מתנפנף, זה אולי היה נכנס לחדשות כאיטם פיקנטי מעט וחיובי, אבל בוודאי שלא היה מתגלגל לפתחו של בג"ץ. לעומת זאת, אילו ביקשו תושבי אום אל פאחם לצעוד בקריית ארבע עם דגל ישראל, ניסיון העבר מלמד אותנו כיצד היו מגיבים לכך המתנחלים ועוזריהם.
לו היה מנסה הבית הפתוח הירושלמי לארגן מצעד גאווה בצפת, בחברון או באום אל פאחם, היה מקום לטענה שמדובר בפרובוקציה זולה: גאים מבחוץ מגיעים למקום בו הם מערערים את השלווה ומעוררים ריב ומדון. רגשותיהם של חרדי ירושלים, אם להשתמש בסגנונו של גורביץ, אינם עדינים יותר מרגשותיהם של גאי ירושלים, וזו ההשוואה הנכונה. וכל זאת, מבלי לומר מילה על תפקידה של ירושלים כעיר הבירה של ישראל.
ההבדל המהותי השני הוא בכוונת המכוון מאחורי האירוע. מצעד הגאווה לא צועד כדי להרגיז את החרדים. זו איננה מטרתו. הוא צעד גם כאשר החרדים לא הביעו התנגדות (תזכורת: ההתנגדות החרדית למצעדים התחילה לפני כשלוש שנים, המצעד צועד כבר כשש). אם מטרתו של מצעד הגאווה היא לעורר פרובוקציה מול העולם השחור, מדוע צועד זה שנים מצעד גאווה בתל אביב? עזבו תל אביב, ברומא? כמה חרדים יש ברומא?
מנגד, צעדתם של המרזלים מסתירה כוונה מחליאה מאחוריה. צעדתם של מוכי הירח עם דגל ישראל מקפלת בתוכה אמירה מקפיאת דם, אותה אמירה מקפיאת דם שעל ברכיה המרזלים מחנכים את ילדיהם: "אתם קרויין אדם ואין הם קרויין אדם". אדוני הארץ ואנסיה מגיעים לאום אל-פאחם ומניפים דגל שעבורם תמיד היה סימן לאדנות ושליטה. הם קושרים בין הפלשתינאים שאת אדמתם הגזולה הם מבזים ובין הערבים הישראלים באום אל פאחם. זו לא צעדה שמטרתה לקרוא לתושבי אום אל פאחם לבוא ולהצטרף אליהם, לשאת את הדגל ביחד, כשווים בין שווים. לא, המטרה היא בדיוק הפוכה, וסביר מאוד להניח שלו ירצה אחד המקומיים להצטרף יעמוד בסכנת חיים של ממש. השימוש בדגל ישראל לא נעשה כאן כסממן אזרחי, הוא נעשה כסמל שיוצר חיץ - ה"אנחנו" מול ה"הם". ואפשר לסמוך על המרזלים שהם יעשו הכול כדי להגיע לחיכוך ופיצוץ עם האוכלוסיה המקומית, כדי להציגם כבוגדים שאינם מסוגלים לראות את הדגל.
ההבדל המהותי השלישי הוא שבן-גביר וכנופייתו אינם אבירי חופש הביטוי בימים כתיקונם. הם אלה שלפני שלושה חודשים חסמו בגופם סיור של ארגון "שוברים שתיקה" בחברון. אי אפשר לנקוט בעמדה שמרזל נוקט בה מבלי לחשוף מייד פירכה חריפה: אם לכנופיה מותר, לטענתם, לצעוד באום אל פאחם, מדוע שלא יתאפשר לארגוני שמאל לצעוד בקריית ארבע? אז טען הביריון חלק הלשון הלז כך: "מדובר בחבורת פרובוקטורים שבאה להתסיס. מוזר מדוע בפרקליטות ובמשטרה פורשים עליהם חסות". האם יש להאמין שהמרזלים מגיעים לאום אל פאחם כדי למצוא חברים חדשים?
ויש לחדד בנקודה זו: חופש הביטוי מגן גם על אלה שאינם מאמינים בו. הוא ניתן - במגבלות הקיימות - גם למי שמנסה בכל כוחו למנוע ביטוי מאחרים. חופש הביטוי עומד גם לברוך מרזל. אלא מאי? שמרזל עצמו טען לפני שלושה חודשים שפרובוקציה היא סיבה טובה מספיק עבור המשטרה למנוע ביקור מתואם מראש, ופעל באלימות כדי למנוע אותו. הוא אינו יכול לטעון היום שפרובוקציה מוגנת בחופש הביטוי ואל לה למשטרה למנוע אותו. אם העקרונות של מרזל עושים פליק פלאקים כדי להתאים את עצמם למה שבא לו לעשות, מי מבטיח לנו שלא יישא מגפון במרכז אום אל פאחם ויתחיל לשאוג "מוות לערבים"?
[...]
אבל עם כמה שאינני מסכים עם גורביץ על ההשוואה - צריך להיות ברור, היא תעלול דמגוגי של בן-גביר ותו לא - אני מסכים עמו, באופן חלקי, על המסקנה. אני חושב שראוי יהיה לנוע את המצעד הזה, ושישנה הקרקע המוסרית לכך: תושבי אום אל פאחם הם קהל שבוי במפגן של יריביהם הפוליטיים המרים ביותר - שוב, מה שאין לומר באותה דרגה של אחידות על תושבי ירושלים בעת מצעדי גאווה, מפני שתושבי ירושלים הם המארגנים של מצעד הגאווה הירושלמי - שתכליתו היא להדגיש את עליונותם ובעלותם של עושי דבר ה' על האיזור תוך השפלתם הפומבית לגד עיניהם, וצעדה כזו ראוי לאסור. עוד אדגיש כי ראוי לאסור את המצעד הזה במישור של שיח על זכויות, מבלי להכנס לחשש מאלימות, שהוא סיבה אומללה ביותר עבור משטרה להצדיק כל פעולה שהיא.
אך למרות שראוי לאסור את המצעד, אין זה בהכרח הצעד הנבון לעשותו. דמוקרטיה חסונה באמת לא נבהלת ממרזלים. היא מגחכת לעברם באירוניה מתנשאת, בזלזול מובהק, היא משיבה אותם לגודלם הטבעי. המתנחלים הם מיעוט. מתוכם, המרזלים הם מיעוט קטן עוד יותר. בכנסת יושבות שתי מפלגות ערביות ועוד אחת מעורבת, בזמן שמפלגתו של ברוך מרזל, כשהתמודדה, לא הצליחה לעבור אפילו את אחוז החסימה.
בתנאים האלה, בן גביר ומרזל לא היו צריכים להפוך להיות הגיבורים שהם בעיני הציבור הקטן שלהם. הם יתוש טורדני, הזאב שנושף על בית הלבנים בכל כוחו: הם עןשים רעש ורוח, אך לא יכולים לגרום לנזק ממשי. היחס אליהם צריך להיות דומה: התעלמות מזלזלת, מבטלת, שתחזיר אותם לגודלם הטבעי. אם יצעדו מרזל, בן-גביר וחמישים האנשים שיבואו איתם ברחובות אום אל פאחם, עטופים בטלית בצבעי הדגל, ואיש לא ידווח על כך, כי טיול של חמישים איש לצפון הוא לא באמת מעניין, מי ייפגע מהעניין? אילו במקום לעשות מהמרזלים כותרות המשטרה הייתה משכילה לאשר את המצעד, מבלי להגיע לכדי דיון כלל ועיקר, האם הרדאר התקשורתי היה מזהה את אותה התנועה?
בית המשפט האמריקני קבע לכולנו תקדים כזה בסקוקי, אילינוי. מתחילה, התכוון בית המשפט למנוע את המצעד, אולם לבסוף הוא אושר והניאו-נאצים צעדו ברחובות המאוכלסים בניצולי השואה, גם הם קהל שבוי. עיקרון חופש הביטוי גבר גם מפני שבהשתקתם של רעיונות, על פי רוב, דווקא נעשה להם שירות: הגזענים מצטיירים כדמוקרטים אמיתיים הנאבקים במשטר אפלולי ונכלולי. בהתרתם השותקת, האדישה, בעצלות מנומנמת וחסרת כל עניין הם מוצגים בדיוק כפי שהם: גזענים עלובים, מתי מעט המתלהבים מעצמם בעצמם וקולם אינו נשמע בשיח הציבורי הישראלי.
יותר מדי פעמים נפלה מדינת ישראל במלכודותיהם של בן-גביר וחבר מרעיו;הפעם הזו לא שונה. במקום לאפשר לסיפור הפרובוקציה הזה להיעלם בענן של אדישות מצד המדינה ותיעוב מצד אזרחיה ההגונים, איפשרה המשטרה לבן-גביר, בפעם המי-יודע-כמה, לקבל במה ציבורית בה הוא יכול לשטוח את משנתו הבינארית, את ה"אנחנו" מול ה"הם" (ערבים, הומוסקסואלים, שמאלנים, לא בהכרח בסדר הזה) ולהחדיר שוב את התפישה השקרית כאילו מצעד הגאווה הירושלמי נערך רק לשם פרובוקציה.
כל עוד הבן-גבירים אינם מסכנים את המונופול של המדינה על השימוש בכוח, יש להתעלם ממעשיהם באותו הזלזול שבו אנחנו מתעלמים מזבוב. זה קו פרשת המים. מרגע שאלימות נכנסת למשחק, נכנס גם החשש של השתקה והשתלטות אלימה. אם יאלצו המרזלים להפעיל אלימות כל פעם שירצו לזכות בקצת יחס וכותרות, האהדה הציבורית להם תרד פלאים. תשאלו את החרדים: איש אינו מתעניין במעשיהם היומיומיים, בכנסים מרובי המשתתפים על קברי צדיקים או במאבקי הפנים בפוליטיקה של בית"ר עילית. הם זוכים להתעניינות רק כאשר הם פועלים באלימות, וזה ממאיס אותם על הציבור.
בעולם ההיסטרי וההפוך שהוא ישראל המשטרה מפחדת מאלימות, במקום לקחת חזרה לידיה את המונופול על הפעלתה. באופן הפראנואידי שבו מתקבלות כאן החלטות, בית משפט פוסק פסיקות מתוך חשש שמא יגידו עליו שהוא של שמאלנים בלבד (והרי כל עוד ההחלטה מנומקת, כלומר כל עוד אין זה כך, השיקול הזה הוא זר לחלוטין). בארץ הביזארו, כשבן-גביר, מרזל ורעיהם מפעילים אלימות בוטה לצורך השתקת אחרים הם לא מגיעים לבית המשפט, אולם במקומות בהם הם אינם מסוכנים כל כך הם זוכים לכותרות. זה יוצר אצל הישראלים תחושה של רדיפה, וזו מולידה חמלה.
סיבותיו של גורביץ, שטוען שהצדק הוא עם הכנופיה, אינן מקובלות עליי. גם מסקנתו הסופית, שעל תושבי אום אל פאחם להטביע את המצעד בשריקות בוז, נראית לי שגויה: זה יהיה מעניין מספיק בשביל לקנות לבן-גביר כמה שניות שידור.
אבל כן, מצעד אום אל פאחם צריך לצעוד, המשטרה צריכה לעשות את שהיא יודעת, לסגור הרמטית את תוואי הצעידה ולמנוע כל אירוע "מעניין", ותושבי אום אל פאחם צריכים לגלות בגרות, איפוק ואחריות. לא כי אין להם זכות לחיים שלווים, או כי מצעד חובשי הכיפה דומה למצעד הגאווה הירושלמי (יש להם, והוא לא); אלא כי התפוגגות לתוך דממה הוא העונש הנורא מכל עבור פרובוקציה. הגיע הזמן שנבין שלראש הנחש הזה אין גוף, וניתן לו לגווע אל תוך עצמו. אדם שמעשהו היחידי היה לקום ולשבת בלבה של אדמה גזולה כבן-גביר לא צריך להיות סלבריטאי. ואולי, כפי שאבחן דיוויד יום, כשיראו שאין איש עוד מתווכח עמם יחזרו מרצונם החופשי אל חיקה הממתין-תמיד של התבונה.
אני חושב שאתה מעריך יתר על המידה את חוסנה של הדמוקרטיה בישראל ואת יכולת האיפוק של תושבי אום אל פחם (וזו לא, כפי שטען יוסי, טענה גזענית).
זו בחירה בין נבלה וטריפה - שתיהן נפילה למלכודת הבן גבירית מרזלית.
אתחיל מהסוף: גם לי טענתו של יוסי הייתה תמוהה. לטעון שדבר-מה שנכון אמפירית הוא "גזעני" זה קצת יותר מדי פוסט מודרנה עבורי. חוצמזה, במדינה שבה יכולת האיפוק שווה לאפס, נחמד לדעת שסוף סוף החברה הישראלית מאמצת גם את תושבי אום אל פאחם כישראלים אמיתיים.
לא את יכולת האיפוק של תושבי אא"פ אני מעריך, אלא את היכולת של משטרת ישראל - שראיתי במו עיניי - לאפשר להפגנות לעבור בשקט. במצעד הגאווה הירושלמי לפני שנתיים המשטרה סגרה הרמטית את רחוב המלך דוד ואת איזור אגרון, שני אזורים מרכזיים, בו בזמן היא התמודדה עם הפגנת נגד חרדית גדולה, והמצעד צעד בשקט מופתי. וירושלים היא בקנה מידה מעט גדול יותר מאשר אא"פ, וכמות הצועדים במצעד בירושלים בוודאי הייתה גדולה יותר ממה שיהיה באא"פ.
לגבי חוסנה של הדמוקרטיה, נדמה לי שכאן הקשר של סיבה ותולדה אינו חד סטרי. דמוקרטיה איננה יש אונטולוגי, היא תפישה. היא חזקה כמו שהיא מציגה את עצמה. אם נפסיק לטעון שכל שטות מסכנת את הדמוקרטיה שלנו, ונתחיל להתנהג כמו מה שאנחנו: דמוקרטיה יציבה למדי (בהשוואה לאיטליה, נניח), רב מפלגתית, שאזרחיה מעורבים פוליטית יותר מהרבה דמוקרטיות אחרות, ושהולכת להישאר כך זמן רב. הסיבה היחידה שהכנופיה מצליחה להציב לנו מלכודות היא שאנחנו נופלים בהן במין היסטריה לא ברורה.
[...] עדכונצ'יק: עברו כמה שעות, בינתים גיליתי פוסט תגובה של נמרוד אבישר לגורביץ, ונראה שהגעתי למסקנות יותר קרובות לשלו, למרות [...]