על קפיטליזם ואינדיבידואליזם (או למה אמא שלי הרסה לי את החיים) - (פוסוטורח)
החבר שאני הכי גאה שהוא חבר שלי, יול, הרים ראשון[1] את הכפפה של פוסט אורח. רשות הדיבור ליול:
למרות הכותרת הבומבסטית, אין לי באמת אג'נדה חברתית. יש לי את האני מאמין שלי, אבל אין לי שום כוונה לנסות לשכנע אף אחד אחר בנכונותו. הבאסה בלהיות אינדיבידואליסט טהור היא שמלכתחילה אתה מניח שמה שנכון בשבילך לא בהכרח נכון לאף אחד אחר. יש לי כל מיני דברים להגיד, לא יודע אם הם יעניינו אף אחד. נמרוד הציע במה לפרסם אותם, והרגשתי צורך לכתוב, אז הנה אני.
לטוב ולרע, נמרוד אבישר אני לא….
XXX
לאמא שלי ולי יש ריטואל קבוע. פעם בכמה זמן אני בא ומטיח בה האשמה על ילדות עשוקה, חינוך לקוי, חסכים ועוד. כל פעם מחדש היא שואלת למה, וכל פעם אני עונה את אותה התשובה. לא יכול להיות שבמשך כל שנות חיי אני והיא לא רבנו. אפילו לא פעם אחת. זה לא סביר. בבית שלי אף פעם לא היו צעקות, אנחנו מדברים בנימוס וברוגע. פעם אחת בחיי קיבלתי עונש. לדעתי הגיע לי עונש חמור יותר ובכל מקרה הוא לא באמת נאכף. אף פעם לא חטפתי מכות בבית. אפילו לא סטירה קטנה. כשרציתי, באקט של מרד נעורים, לעשות קעקוע, אמא שלי אמרה שהיא יודעת שאם אני רוצה באמת לעשות אחד היא לא תוכל לשכנע אותי אחרת, אז היא הסכימה. עשיתי.
אני לא זוכר בדיוק מתי הבנתי שהמשפחה שלי היא לא בדיוק כמו כולם.
אני לא זוכר בדיוק מתי הבנתי שאני אף פעם לא ארצה להיות כמו כולם.
XXX
אולי כדאי שאני אתחיל מהיכרות קצרה. אני יול, וזה קיצור תולדות חיי. נולדתי בקריית אונו. בגיל חודשיים המשפחה שלי העתיקה את מגוריה לאילת. את גילאים 7-8 עשיתי בעיר פרטוריה שבדרום אפריקה בעקבות העבודה של אבא. בשלב מסויים אמרו לי שאנחנו נוסעים לישראל לבקר את המשפחה בחגים. מעולם לא חזרנו לשם. אמרו לי שזה בגלל המצב הפוליטי-בטחוני (סוף תקופת האפרטהייד, היה מסוכן להיות לבן באפריקה). אחרי שנים רבות גיליתי שזה היה בגלל שאבא שלי נסע ליבשת אחרת ולא טרח להודיע לאף אחד, כולל לאמא שלי. מתישהו הוא חזר. כשהייתי בערך בן 9 וחצי הוא התאבד. שנתיים אחרי זה אמא שלי הכירה את בן זוגה הנוכחי והם עברו לגור ביחד. גרנו בבית אחד שני הורים, שישה ילדים ושני כלבים. מבין הילדים הייתי הבן היחיד והכי צעיר. לשתי אחיות שלי קוראים יעל. ככה קוראים גם לחברה שלי ולשתיים מהאקסיות המשמעותיות שלי.
בבית הספר באילת מילאתי בנאמנות שני סטריאוטיפים – החנון והשמן. כל אחד בנפרד סיפק לי את מנת חלקי במכות, אבל לשמחתי גיליתי מהר מאוד שאני גם יכול למלא את תפקיד ה-"מצחיק". זה עזר. קצת. בגיל 13 הודעתי להורים שזו או אילת או אני. הם נשארו באילת ואני עברתי לפנימייה בירושלים.
בתיכון מילאתי את סטריאוטיפ האאוטסיידר. ככה גם הכרתי את נמרוד[2]. זה כלל בעיקר הקשבה למוסיקה רועשת ובגדים שחורים. אף פעם לא הרגשתי צורך לשים איפור או לעשות תסרוקת מטורפת. הצלחתי להיות שונה גם בין האאוטסיידרים. סיימתי את כיתה ט' בגובה 1.65 ובמשקל 80 קילו. את כיתה י' התחלתי 40 קילו פחות. אובחנתי כחולה קרוהן, מחלה כרונית אוטואימונית הגורמת למערכת החיסון שלי לטעות ולחשוב שמערכת העיכול היא גוף זר שיש לחסלו. זה הצליח לה – שלושה חודשים לא עיכלתי אוכל. אין לזה תרופה, אלא רק טיפול מונע. לפני זה יש לייצב את הגוף ולתת למערכת העיכול להשתקם – עושים את זה על ידי הריסה יעילה ומוחלטת של מערכת החיסון.
על פי כל הסטטיסטיקות אני מקרה קלאסי. אני יתום, גדלתי עם אבא חורג ואחיות חורגות בעיירת פיתוח, ויש לי בעיות בריאותיות שאין להן תרופה. על פי הסטטיסטיקות, ותסלחו לי על ההכללה הגסה, אני אמור כרגע לעשן בשרשרת, לשתות המון[3] ולהשתרך שלוש פעמים בשבוע בתור של לשכת האבטלה. אני אמור להצביע ליכוד או ש"ס, ולבלות את ימיי בתלונות על זה שהחיים דפקו אותי. אני אמור לקבל קצבאות כי מגיע לי. אני אמור לבכות כי מגיע לי. אני אמור לדרוש שידאגו לי. אני אמור לחכות שמישהו אחר יעשה משהו כדי להרים אותי במעלה הסולם החברתי. אני אמור לעשות הרבה דברים.
אני כותב את הטקסט הזה, למרות שכרגע אני אמור לסיים מצגת לדירקטוריון של הבנק ששכר את שירותיי במחיר מופרז להפליא.
XXX
בסופו של דבר הכל מגיע מהחינוך של אמא. כשאבא שלי עזב, היא מצאה את עצמה לבד בארץ רחוקה, בלי משפחה ובלי חברים, אבל במקום לקרוס אל תוך ייאוש, היא לקחה את הילדים שלה וחזרה לארץ – יהיה מה שיהיה. כשאבא שלי התאבד, היא מצאה את עצמה במשכורת של מורת תיכון באילת, אמורה לפרנס שלושה ילדים. היא לקחה על עצמה עוד עבודה, וביססה את עצמה כדמות מובילה בחינוך האילתי, תוך כדי שהיא דואגת שלא יהיה חסר לנו שום דבר.
אמא שלי לימדה אותי להבדיל בין מה שאני צריך לבין מה שאני רוצה, וגם מתי צריך להסתפק במה שיש ומתי אפשר (וצריך) לפנק את עצמי. לדעתי זו הייתה ההתחלה של התפיסה הקפיטליסטית שלי. בגיל 12 ידעתי שאני צריך להיות ממש עשיר כדי שלעולם לא אצטרך לפחד שילדים שלי יהיה חסר צורך בסיסי. מצד שני אני בטוח שאני אדאג שהם לעולם לא ישכחו מה הערך של כסף ושבאותה מידה שהוא זמין, הוא יכול להיעלם בין רגע. בכל מקרה, שום דבר לא מגיע לי. אם אני רוצה משהו, אני צריך להרוויח אותו.
אמא שלי לימדה אותי להיות חזק גם כשהכול מרגיש פשוט יותר מדי, ואסרה עלי (ועל כל אילת לשם העניין) לוותר לעצמי או להקל לעצמי על החיים, רק כי "אבא שלי מת". אין לזה שום קשר לשיעורים שאני צריך להכין או למבחן שאני צריך להתכונן אליו. כשצה"ל הודיע לי שבגלל שיש לי קרוהן הוא מוותר על שירותיי, אני זה שסירבתי לוותר לעצמי, ונלחמתי על התנדבות לשירות, לתדהמתם של כל החברים שלי.
אמא שלי לימדה אותי שאין שום כוח בעולם שיעצור אותי מלהשיג כל דבר שאני רוצה. בגיל 24, קורות החיים שלי מלאות בשורות והישגים שלא ברור מתי הספקתי לצבור. דבר אחד כן ברור, לפחות לי – כל מה שהשגתי, היה בעבודה קשה ובזכות עצמי.
?
ולמרות זאת, אתמול תהיתי ביני לבין עצמי, איך זה שאני מרגיש שבכל יום שעובר אני מבזבז לעצמי את הזמן. למסתכל מהצד הכל נראה טוב. יש לי משכורת לא רעה בכלל, אני נמצא בתפקיד עם המון אחריות, יש לי חופש פעולה נרחב ותמיכה מלאה של המנהלים שלי. אבל כל יום מחדש, אני מגיע למשרד בשביזות. עושה את העבודה שלי בחוסר חשק ובחצי מהיעילות האמיתית שלי. בשאר הזמן אני מקדם את הסטארט אפ שלי ושל עוד שלושה חברים, שקורם עור וגידים בקצב מסחרר. בגיל 18 הבטחתי לעצמי שעד גיל 25 אני עושה את המיליון הראשון. זה ככל הנראה כבר לא יקרה, אז קבעתי יעד חדש – יולי 2011 – פגישת המחזור הבאה. אבל אתם יודעים מה? זה אפילו לא הכסף. זה הכוח. זה החופש האמיתי של להיות הבוס של עצמך. מיציתי את הקונספט של להיות שכיר, ואני אומר את זה משנאת אדם אמיתית. אני לא נהנה מהעבודה שלי כי לא הצלחתי להתחבר עם אף אחד במשרד. אני הורג את עצמי בעבודה כי אני לא יכול להביא את עצמי לסמוך על היכולת של הסובבים אותי – לא אני בחרתי אותם ולא אני אישרתי אותם. כשאני טועה, הכי קל להאשים אותי, אבל כשאני צודק ההכרה בכך היא שולית. הגיע הזמן לעלות בדרגה, וכמו תמיד, זה לא יקרה אם אני אחכה שמישהו אחר יעשה את זה בשבילי.
אחלו לי בהצלחה או התנגדו לי בכל מהותכם.
ככה או ככה, אני יול, קפיטליסט, אינדיבידואליסט ובהחלט לא נמרוד אבישר.
יול בהט, איש נפלא לכל הדעות, אנליסט אבטחת מידע, בדרך למיליון הראשון, באופן כרוני חייב לי חמישים ש"ח. הפער ביני לבין יול, בין האקזיסטנציאליזם לאינדיבידואליזם, בין ירושלים לתל אביב, מרתק אותי עד כדי כך שאנחנו אמורים להוציא על זה ספר. כי אנחנו האנשים הדומים הכי שונים שאני מכיר.
אבל למה להעיר את הערת הקצבאות הביביסטית והמיותרת. אין לזה באמת קשר לקורות חייך, ואני מקווה שאתה יודע את זה. הרזומה שלי, בגיל שלך, מכיל מעט מאוד "הישגים" והרבה "מדריך" פה ו"מדריך" שם. זה ממש לא הופך אותי לבנאדם טוב יותר, אבל לפחות יצא לי להכיר טיפה יותר מקרוב את האנשים שאתה לא "כמוהם".
וחוץ מזה ממש לא הבנתי מה באת להגיד מלבד זה שאתה מוצלח. (ואגב נראה שאתה באמת כזה, דוגרי כל הכבוד…)
טקטיקה קפיטליסטית ידועה - הבא דוגמא ל-self made man ולכן כל ה"סטטיסטיקות" האלה לא חשובות. העניים אשמים בעוניים כי יש דוגמא למישהו שהצליח. במאה ה-19 זה היה כמעט ז'אנר ספרותי.
אתה לא יודע את זה, אבל יש אחד, אינגלהרט, עשה עליך קריירה.
ינון:
ההערה שם, כי אם יש נושא אחד שעולה בכל אחד מהויכוחים שלי עם נמרוד זה ההתנגדות שלי למדיניות הרווחה של ישראל, או לחילופין מדיניות הקיבצאות. אני לא אומר שהיא מיותרת לחלוטין, אני בהחלט לא אומר שלא צריך לדאוג למי שצריך לדאוג לו, אבל אני אומר שהמדיניות הנוכחית, התרבות הנוכחית, יצרה תרבות קיצונית של מגיע לי וזריקת אחריות.
בנוגע להערה האחרונה שלך, כן, אתה צודק, ללא ספק זה מה שבאתי להגיד. אני מוצלח ואני מדהים ואני מזמין את כולכם לשזוף את עיניכם בהדר שהינו אני. כל הטקסט הנורא ארוך ומיותר בהתחלה על החינוך שקיבלתי, על זה שסירבתי לשקוע בבינוניות כמו שמערכת החינוך האילתית ייעדה לי, על הצבא שבמקום לעודד רצון לתרום למדינה החליט להתחבא מאחורי פרמיות של ביטוח רפואי, על הסיבות והנסיבות שעיצבו את החלטתי האישית והמודעת להיות self made כמו שאור קורא לזה, - זה הכל סתם - הקדמה לקראת הנושא המרכזי -אני אני ועוד פעם אני.
זה נורא קל ונורא כיף להסתכל רק על הפן הקפיטליסטי של מה שכתבתי, או מי שאני. היותי אינדבידואליסט הרבה לפני שאני קפיטליסט פחות משמעותית כשהיא לא משרתת את מטרות הניגוח. העובדה שאתה מדריך לא עושה אותך בן אדם יותר טוב באותה מידה שהעובדה שאני מצליח בתחומי לא עושה אותי בן אדם יותר טוב. להגדרתי, אתה בן אדם טוב אם אתה עושה את מה שאתה רוצה לעשות ושואף להיות טוב בו. אם האידיאל שלך הוא להיות "מדריך" ולא לשאוף לגדולה עסקית כמוני - אשריך - אני מצדיע לך ומקווה שתהיה המדריך הכי טוב שאתה יכול להיות, בדיוק כמו שהייתי עושה אם חלומך הוא להיות רב חובל או רופא ללא גבולות או פוליטיקאי. אני לא "כמוהם", כי אני לא כמו אף אחד אחר, ובאותו זמן, אני בדיוק כמו כולם. מה שמביא אותי לאור.
אור:
אני לא פוליטיקאי, ולא אוונגליסט חברתי, ולא התכוונתי להשתמש בטקטיקה כלשונך. אני, יול, באמת ובתמים לא מצליח להבין מה עושה אותי שונה מכל אחד אחד. לא קיבלתי הזדמנות שאף אחד אחר לא קיבל, ואין שום סיבה שאני אתקדם בעוד שאחרים לא. שום סיבה חוץ מזה שאני דוחף את עצמי כי זה חשוב לי ואף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילי. ואתה יודע מה? מילא אם הייתי דוגמה בודדת. אבל כל מה שכתבתי כאן נכון גם לאחיות שלי, אותו הדבר נכון גם לגבי האבא החורג שלי (שמונה אחים, שכונת עוני בירושלים, היה נהג, היה שיפוצניק לעת מצוא, היה רואה חשבון זוטר, הכריז פעמיים על פשיטת רגל ורחמנא לצלן, בנוסף להכל, הוא גם מזרחי!!! כיום הבעלים של עסק מצליח, לא מתכנן להיות רוטשילד בקרוב אבל הכי גאה בעובדה שהוא יכול לשים אוכל על השולחן בכל יום ולהפתיע לאמא שלי מתנות סתם כי בא לו). אותו הדבר נכון גם למספר לא מבוטל של אנשים שיצא לי לפגוש במהלך חיי, בין אם בפנימיה, בצבא, בתואר - סיפור חיים מספיק קשה ששמעתי מספיק פעמים כדי להבין שלא צריכה להיות לו שום הכרעה דטרמיניסטית על מי אתה רוצה להיות ואיך אתה מתכוון להשיג את זה.
דובי:
אתה צודק, אני באמת לא יודע את זה, אבל סיקרנת אותי. אני אלך לקרוא קצת ואני אחזור אליך עם זה.
ועוד משהו קטן, רק כי לא אמרתי אותו בבירור.
העניים לא אשמים בהיותם עניים. חס וחלילה.
אני מאשים את החינוך בארץ. אני מאשים את מדיניות הקצבאות הנוכחית. אני מאשים את התרבות שהושרשה פה במשך עשרות שנים על ידי רוב ממשלות ישראל לדורותיהן. קל נורא לשקוע בייאוש הקיומי שלך כשכל מה שמטפטפים לך באוזן כל היום זה כמה אתה מסכן, ואת זה, בתור מדינה, בתור חברה, אנחנו עושים יופי.
איזה כיף. תמשיכו. באמת.
אתה מאשים, אתה מאשים, אבל אתה עסוק בלהיות אינדיבידואליסט. אינדיבידואליזם הוא לגיטימי בעיני כל עוד הוא לא מלווה בעצות לציבור הרחב, טענות מענות וכו', ולא בא על חשבון אחרים. לצערנו הרב מצב כזה לא יכול להתקיים לעולם, לאנשים תמיד תהיה דעה ובחירותיהם תמיד ישפיעו כך או אחרת על הסביבה.
תראה. זה בסדר לכתוב על עצמך, במיוחד כשיש לך סיפור מעניין לספר. זה בסדר לאהוב את עצמך או לכל הפחות להיות בעל הערכה עצמית גבוהה - הלוואי על כולנו. אבל ההשלכה שאתה עושה מהסיפור ומתפישת העולם שלך, לאיזו ראייה פילוסופית מקיפה, היא שטחית במקרה הטוב וצינית במקרה הרע.
גם אני עכשיו בעיקר "עושה לביתי" ופחות עסוק בלעשות מהפכות ומצוות, אבל לרגע לא חומקת מעיני האחריות הנלווה להיותי אדם חושב, משכיל ובעל יכולות. ממה שכתבת נראה שאצלך זה לא כך, למרות שאתה טוען שאתה פשוט רואה את זה אחרת.
הנה: http://www.amazon.com/Culture-Shift-Advanced-Industrial-Society/dp/B000MBVX1W/ref=sr_1_8?ie=UTF8&s=books&qid=1222349989&sr=8-8
הפסקתם, אז אני אגיד כמה דברים.
קודם כל, אני מודיע מראש על היעדרה המוחלט של אובייקטיביות. אני מכיר את יול כבר כעשר שנים; הוא האח שאף פעם לא היה לי מאז התיכון. אני אוהב, מעריץ ומכבד אותו. יש לי גם בסיס רחב יותר לשיפוט של יול מלמגיבים כאן: אני גם יודע את הדברים שהוא לא מספר לכם. ובכל זאת:
ההתייחסות של יול בפוסט למימד הכספי בלבד היא כחלק מהוויכוח הקבוע ביני - סוציאליסט - לבינו. אם הוא כותב כאן, אני משער שחשב כשכתב את הטקסט, כדאי שזה יתייחס לדברים שבדרך כלל אני עוסק בהם. אבל אם יורשה לי להרחיב את מה שיול טען כאן לכדי - וול, לא בדיוק פילוסופיה, יותר כמו "עצות לחיים טובים" או: "איך יול חושב שצריך לחיות" - אני חושב שמה שיול אומר כאן הוא שאדם צריך לבנות את חייו; לעשות מעצמו אדם; להציב לעצמו מטרות ולפעול להשגתן. אני חושב - יול, תרגיש חופשי לתקן אותי אם אני טועה - שהוא היה חש את אותה מידה של בוז כלפי פרזיט שמעדיף "לעבוד בלשכה" למרות שהוא יכול לעבוד ולבן-עשירים שחי על חשבון אבא ואימא, יושב כל היום בבית ומחכה שיקרה לו מה שיהפוך אותו למאושר. זה וזה לא לוקחים אחריות, לא חולמים חלומות, לא מגשימים אותם ומחכים שיבוא להם הדבר שהם רוצים כתוצאה מעבודתם של אחרים.
במילותיה של טליה שפירא[1], "אם לא שמתם לב, החיים כבר התחילו". יול שם לב. במשך שנים צפיתי באיש הנהדר הזה - באמת, עשר דקות איתו וכולכם מרוחים עליו, זה חלק ממה שהוא עושה - מנסה להפוך את החיים שלו למשהו שהוא יכול לחיות איתו, וניסיתי לרשום את המתכון. אם אני קונפליקט, יול הוא פתרון.
צפיתי איך נחתה עליו מכה אחרי מכה. קרוהן, ואז צה"ל שסירב לגייס אותו - תזכרו את זה בפעם הבאה שיספרו לכם על "משתמטים" - הנסיעה השנתית לאילת, ללוויה. מכות נוספות שהוא לא דיבר עליהן כאן, אז אין זה ממקומי לחשוף. וראיתי איך הוא מסרב, ממש ככה, לתת לדברים האלה להסיט אותו.
זה לא רק כסף - ולכן, דובי, העקיצה שלך פחות במקומה, יול לא גדל בחוסר - זה האופן שבו הוא מגשים את חייו. בדור שלנו, זה לא פשוט כלל ועיקר. אור, מכל האנשים בעולם, ציפיתי שתזדהה.
אבל מה שהטריד את המגיבים כאן זו העמדה שיול הציג לגבי קצבאות. אני חייב לומר שבמישור העקרוני, אני לא יכול לראות איך מי שמגדיר עצמו כסוציאליסט ושמאלה מכך יכול לחשוב אחרת. הייעוד של קצבאות וסיוע במניעת עוני הוא לספק רשת בטחון. מי שיכולים לעבוד וחיים על אבטלה - ואל תמכרו לי שאין כאלה, אני מכיר אישית כמה - מי שמסרב לצאת לעבודה אבל מביא ילדים בתריסרים, מי מקבל לפי צרכו אבל לא נותן כפי יכולתו, אם לחזור על המנטרה השחוקה ההיא; כל אלה שומטים את הקרקע מתחת המערכת הקצבאית, הם גנבים ומועלים בכספים שמונעים עזרה מוגדלת ממי שמגיעה להם עזרה בשם איזשהו "אני ואפסי עוד" שסוציאליסט לא יכול לשקוט אל מולו. זה שבעולם האמיתי דברים הם מורכבים יותר: שקשה עד בלתי אפשרי[2] להקים מנגנון שיבחן את המקרים, שזה יביא לפגיעה קשה בכבודם של עניים הזקוקים לעזרה, שהמערכת הקיימת היא, לפחות בעיניי, הרע במיעוטו; עם כל זה אני מסכים בהחלט. יש לי המון ויכוחים עם יול על זה. למקרה שלא שמתם לב, אני טיפוס די וכחן. וכשאני אומר "די", אני מתכוון "ממש המון". אבל במישור העקרוני, אני לא רואה הבדל בין האמירה של יול " אני אמור לקבל קצבאות כי מגיע לי. אני אמור לבכות כי מגיע לי. אני אמור לדרוש שידאגו לי. אני אמור לחכות שמישהו אחר יעשה משהו כדי להרים אותי במעלה הסולם החברתי. אני אמור לעשות הרבה דברים" לבין האמירה של שחר לפני כמה שבועות על "אינפנטריליזציה", שאגב, מבוססת בכלל על אמירה של דובי. "אף אחד לא אחראי עליך. את/ה אדם מבוגר. תתמודד/י עם ההשלכות של המעשים שלך". מוכר? אל תרגיז אותי עם אינגלהרט, יש לי ציטוטים של קננגיסר.
הנקודה שלי דווקא הפריעה בפוסט - אני הודעתי שאתן במה לכל פוסטורח שיעבור בקרה מינימלית של רמת כתיבה, אין בפרסום משום הסכמה עם הדברים, וזה נכון לפוסטי האורח העתידיים - היא בפתיחת הדברים: "למרות הכותרת הבומבסטית, אין לי באמת אג'נדה חברתית. יש לי את האני מאמין שלי, אבל אין לי שום כוונה לנסות לשכנע אף אחד אחר בנכונותו. הבאסה בלהיות אינדיבידואליסט טהור היא שמלכתחילה אתה מניח שמה שנכון בשבילך לא בהכרח נכון לאף אחד אחר." - כאן אולי נח שורש המחלוקת העיקרי ביני ובין יול. בין אינדיבידואליזם לאקזיסטנציאליזם. שלי יש מטרה: לתקן את העולם סביבי תיקון אקזיסטנציאלי, להוציא את האינדיבידום מאנשים, לפתות אותם לחיים אותנטיים; המטרה הזו מלווה באמונה שכשהם יעשו כן, יהיו הרבה דברים שהם יראו כמוני. ליול אין. הוא מציג עצמו כאן כפרודה בודדת. וזה רקע שקשה לי איתו.
מילה על סגנון. התלבטתי אם להציג אותה. ינון, התגובה האחרונה שלך הייתה נורא זועמת ואישית. זה צרם לי, והרגשתי צורך לומר את זה. חלק מהאחריות הנלווה להיותי אדם חושב. או כי ככה זה כשאחד הטקסטים הספרותיים המכוננים של חייך הוא "בעלטת" של אמיר גלבוע.
נו, אז "האדם מחפש משמעות", אבל יצא בסוף טקסט עם ערך פילוסופי, לא?
[1]"אצטט את האמת באשר אמצאנה"
[2]בלתי אפשרי פרקטי, כלומר, ההון שנצטרך להשקיע בזה יהיה יותר ממה שנחסוך.
אני לא בטוח שזה באמת הוגן להשוות בין אידאל מדינת הרווחה לבין התפיסה של "מי אחראי עלי?" - ולו מהסיבה הפשוטה שעצם השיטה הקפיטליסטית (ומדינת הרווחה היא בהכרח קפיטליסטית) מניחה כהנחת יסוד ריבוד חברתי. כלומר, בניגוד למה שמשתמע מדבריו של יול כאילו כל אחד היה יכול להגיע למה שהוא הגיע אם רק היה מנסה, הקפיטליזם דורש את ליטרת שואבי העצים וחוטבי המים שלו, אחרת השיטה לא תתפקד. מישהו צריך להיות במעמד הפועלים, ואחת ההשלכות של זה היא שחלק מהאנשים יפלו מתחת למעמד הזה. מדינת הרווחה מנסה לדאוג שגם אלו וגם אלו יהנו ממידה אלמנטרית של בטחון כלכלי. מדינת רווחה שבנויה היטב גם תדאג לעודד אנשים לצאת לעבוד במגוון דרכים, כי היא לא יכולה להתקיים בלי תעסוקה גבוהה (והמס המתלווה לכך, כמובן).
זה מה שהפריע לי אצל יול, הניסיון הזה להציג כאילו אם הוא הצליח, כל אחד יכול, כאשר בחינה בסיסית של השיטה הכלכלית שלנו מגלה שפיזית זה בלתי אפשרי שכולם יצליחו.
זה לא אומר שכולם צריכים לוותר ולשקוע בחיים על חשבון המדינה, אבל זה כן אומר שזה שמישהו ניסה ונכשל לא אומר שאנחנו צריכים להתייחס אליו כאל זבל פרזיטי.
דובי, אין לי שום ויכוח עם מה שאמרת, וכמו שניתן לנחש אני אפילו הייתי לוקח את זה לקיצוניות יותר.
אבל, ואת זה גם ניסיתי להסביר בתגובה שלי, כשאדם מנסה ונכשל, הוא יכול לנסות שוב, או שהוא יכול לוותר. אם הוא ניסה ונכשל, וניסה שוב ונכשל וניסה שוב ונכשל אבל חי את כל חייו תוך שאיפה לקידום והגשמה עצמית - הנה לך בן אדם שבראיה הקפיטליסטית רווחתית שהצגת היה שווה כל אגורה שהחברה השקיעה בו ותמכה בו לאורך הדרך. אני מדבר על אלה שלא ניסו, או שניסו, נכשלו ומאז מעבירים את חייהם בהרהור על החיים שהיו יכולים להיות להם אם רק הכוחות העליונים לא היו נגדם. אנשים כאלה הם אכן זבל פרזיטי, יופי של הגדרה.
עוד הערה שקיבלתי דווקא באופליין, ואני נאלץ להסכים איתה, היא שגם הראיה הקפיטליסטית\אינדבידואליסטית\אינטרסנטית לא שוללת פעולה אקטיבית לשם קידום אנשים אחרים שהם לא אתה, ולו מתוך ראיה שגורסת כי האינדבידואל מהעולם האמיתי (בניגוד לאינדבידואל האקדמי פילוסופי) לא יכול להתחמק מהעובדה שהוא חי בתוך חברה, ועל ידי קידום החברה בה חי את פועל באופן ישיר לקידום עצמך.
נמרוד, מוזר, חשבתי שהצלחתי קצת למתן את הטון לרמה שמתאימה לויכוח תיאורטי… מצטער אם זה מצטייר אחרת. בסופו של דבר זה עניין של סגנון, ופערים ברוח השיחה שלא עוברים מסך (מחשב) כל כך טוב.
אני חושב שמה שהפריע לך הוא גם מה שהפריע לי יותר מהכל. אני פשוט אלרגי ברמות קשות לטיעונים מהסוג המדובר (קצבאות וכו'), וזה לפעמים מעוור את עיני. חברי הקפיטליסטים יותר (נו, גם לי יש כאלה (-; ) מקבלים את ההתקפים האלה בהבנה, כנראה אני צריך לשמור אותם לקהל הביתי…
הבעיה עם אינדיבידואליזם היא שזו צורת החיים היחידה שמהותה היא אשליה. בשם שלה מודגשת האשליה… אינדיבידואליזם…
הרי תל אביב מלאה באינדיבידואליסטים. עדר של אינדיבידואליסטים שנוהמים כולם פה אחד באותו טון דיבור ובקצב מילים מתואם: "אם אני יכול לדאוג לעצמי, אז כל אחד יכול! הייתה לי ילדות קשה גדלתי ב….. (השלם את החסר) ועובדה שעכשיו אני מרוויח…. אלפים אז וואלה, תמשיכו להיות צרכנים והמדינה לא צריכה לעזור לכם!"
וזה סבבה לגמרי כל עוד מדובר באינדיבידואליסטים אינדיבידואלים. אבל כשמדובר בכל כך הרבה מכם, ויותר מזה כאשר האינדיבידואליסטים קובעים את המדיניות גם לאלו שמודעים לעובדה שהם בני אדם, ולא מכונות הצלחה קפיטליסטיות, אז זה כבר נהיה לא בסדר בעיני.
אני מצטער אם זה נשמע מתלהם, אני פשוט גר בתל אביב כבר חודשיים תמימים אחרי שעברתי משדרות ולמעשה כבר בא לי להקיא מכל האינדיבידואליזם הזה. ראבק, זה לא קשה להיות מכונת הצלחה. זה ממש ממש ממש לא קשה. ואני באמת מכיר לא מעט כאלו שאמא שלהם בטוחה, בגלל החינוך שקיבלה, שאוטוטו קצין אס אס ירה לה בראש ואז הילדים התינוקות שלה בני העשרים פלוס חייבים לדעת להתמודד עם כל צרות העולם לבד ולאגור אוכל ולדאוג רק לעצמם (וגם לברוח מתחת לפירצה של הגדר החשמלית) ונהיו מכונות הצלחה מטורפות הפועלות בשביל לשרוד ולהצליח יותר מכל אחד אחר. יאי!!!
אבל ראבק, יותר ויותר ויותר אני רואה שמכונות ההצלחה האלו הן גם דורסניות. כעדר אינדיוידואליסטים הם רומסים כל מי שלא נטמע אצלם במערכת.
נכון, יול, שאתה לא כתבתם שום דבר דורסני במאמרון הזה, אז הטענה היא לא אליך כאינדיבידואל…
איפהשהו זה מזכיר לי את הבורג ממסע בין כוכבים…
(והאלטרנטיבה של כל זה היא פשוט…. לחיות בצורה שפויה. לא תתנו לנו?)
ושוב סליחה על ההתלהמות. זה נושא שמטריד אותי בצורה יוצאת מהכלל בזמן האחרון.
מספיק לראות את כל העדר שמתהלך ברחוב עם אוזניות תקועות לו במחשבה ולא מודע לשום דבר מעבר לצעד הבא שהוא הולך לעשות. אין מה לדבר, אין מה לשאול אין מה כלום… אוף…
[...] עני את כל אותן נקודות בחיים שאפשר היה לעשות משהו אחר, שאדם עם יותר כח רצון, יותר מוטיבציה, אולי יותר שכל, היה מצליח להפוך באמצעותו את חייו לסיפור הצלחה. אבל [...]
יול, כמו מרבית חבריך עובדי ההיטק השתעבדת לכסף, לקפיטליזם כרוני ואינדווידואליזם מוחלט. אתה חולה קרוהן שמשקיע את מירצו ולילותיו לעשית ממון שבספק יניב לך בריאות או אושר. אני מאחל לך בהצלחה בדרך למליונים רק על תהרוס לך את המעי בדרך. כדי שתשמור על עצמך שתוכל להנות מכל הממון שתצבור אני ממליץ לך לישון טוב לחלום על אושר חיבוק חם ובריאות, לאכול ארוחות מזינות ובריאות לעשות כושר ובקיצור להנות מהחיים. ואולי תשקיע יותר זמן בעצמך מאשר בהגשמה עצמית.
תהיה בריא אלחנן