החבר שאני הכי גאה שהוא חבר שלי, יול, הרים ראשון[1] את הכפפה של פוסט אורח. רשות הדיבור ליול:

למרות הכותרת הבומבסטית, אין לי באמת אג’נדה חברתית. יש לי את האני מאמין שלי, אבל אין לי שום כוונה לנסות לשכנע אף אחד אחר בנכונותו. הבאסה בלהיות אינדיבידואליסט טהור היא שמלכתחילה אתה מניח שמה שנכון בשבילך לא בהכרח נכון לאף אחד אחר. יש לי כל מיני דברים להגיד, לא יודע אם הם יעניינו אף אחד. נמרוד הציע במה לפרסם אותם, והרגשתי צורך לכתוב, אז הנה אני.

לטוב ולרע, נמרוד אבישר אני לא….

XXX

לאמא שלי ולי יש ריטואל קבוע. פעם בכמה זמן אני בא ומטיח בה האשמה על ילדות עשוקה, חינוך לקוי, חסכים ועוד. כל פעם מחדש היא שואלת למה, וכל פעם אני עונה את אותה התשובה. לא יכול להיות שבמשך כל שנות חיי אני והיא לא רבנו. אפילו לא פעם אחת. זה לא סביר. בבית שלי אף פעם לא היו צעקות, אנחנו מדברים בנימוס וברוגע. פעם אחת בחיי קיבלתי עונש. לדעתי הגיע לי עונש חמור יותר ובכל מקרה הוא לא באמת נאכף. אף פעם לא חטפתי מכות בבית. אפילו לא סטירה קטנה. כשרציתי, באקט של מרד נעורים, לעשות קעקוע, אמא שלי אמרה שהיא יודעת שאם אני רוצה באמת לעשות אחד היא לא תוכל לשכנע אותי אחרת, אז היא הסכימה. עשיתי.

אני לא זוכר בדיוק מתי הבנתי שהמשפחה שלי היא לא בדיוק כמו כולם.

אני לא זוכר בדיוק מתי הבנתי שאני אף פעם לא ארצה להיות כמו כולם.

XXX

אולי כדאי שאני אתחיל מהיכרות קצרה. אני יול, וזה קיצור תולדות חיי. נולדתי בקריית אונו. בגיל חודשיים המשפחה שלי העתיקה את מגוריה לאילת. את גילאים 7-8 עשיתי בעיר פרטוריה שבדרום אפריקה בעקבות העבודה של אבא. בשלב מסויים אמרו לי שאנחנו נוסעים לישראל לבקר את המשפחה בחגים. מעולם לא חזרנו לשם. אמרו לי שזה בגלל המצב הפוליטי-בטחוני (סוף תקופת האפרטהייד, היה מסוכן להיות לבן באפריקה). אחרי שנים רבות גיליתי שזה היה בגלל שאבא שלי נסע ליבשת אחרת ולא טרח להודיע לאף אחד, כולל לאמא שלי. מתישהו הוא חזר. כשהייתי בערך בן 9 וחצי הוא התאבד. שנתיים אחרי זה אמא שלי הכירה את בן זוגה הנוכחי והם עברו לגור ביחד. גרנו בבית אחד שני הורים, שישה ילדים ושני כלבים. מבין הילדים הייתי הבן היחיד והכי צעיר. לשתי אחיות שלי קוראים יעל. ככה קוראים גם לחברה שלי ולשתיים מהאקסיות המשמעותיות שלי.

בבית הספר באילת מילאתי בנאמנות שני סטריאוטיפים – החנון והשמן. כל אחד בנפרד סיפק לי את מנת חלקי במכות, אבל לשמחתי גיליתי מהר מאוד שאני גם יכול למלא את תפקיד ה-"מצחיק". זה עזר. קצת. בגיל 13 הודעתי להורים שזו או אילת או אני. הם נשארו באילת ואני עברתי לפנימייה בירושלים.

בתיכון מילאתי את סטריאוטיפ האאוטסיידר. ככה גם הכרתי את נמרוד[2]. זה כלל בעיקר הקשבה למוסיקה רועשת ובגדים שחורים. אף פעם לא הרגשתי צורך לשים איפור או לעשות תסרוקת מטורפת. הצלחתי להיות שונה גם בין האאוטסיידרים. סיימתי את כיתה ט’ בגובה 1.65 ובמשקל 80 קילו.  את כיתה י’ התחלתי 40 קילו פחות. אובחנתי כחולה קרוהן, מחלה כרונית אוטואימונית הגורמת למערכת החיסון שלי לטעות ולחשוב שמערכת העיכול היא גוף זר שיש לחסלו. זה הצליח לה – שלושה חודשים לא עיכלתי אוכל. אין לזה תרופה, אלא רק טיפול מונע. לפני זה יש לייצב את הגוף ולתת למערכת העיכול להשתקם – עושים את זה על ידי הריסה יעילה ומוחלטת של מערכת החיסון.

על פי כל הסטטיסטיקות אני מקרה קלאסי. אני יתום, גדלתי עם אבא חורג ואחיות חורגות בעיירת פיתוח, ויש לי בעיות בריאותיות שאין להן תרופה. על פי הסטטיסטיקות, ותסלחו לי על ההכללה הגסה, אני אמור כרגע לעשן בשרשרת, לשתות המון[3] ולהשתרך שלוש פעמים בשבוע בתור של לשכת האבטלה. אני אמור להצביע ליכוד או ש"ס, ולבלות את ימיי בתלונות על זה שהחיים דפקו אותי. אני אמור לקבל קצבאות כי מגיע לי. אני אמור לבכות כי מגיע לי. אני אמור לדרוש שידאגו לי. אני אמור לחכות שמישהו אחר יעשה משהו כדי להרים אותי במעלה הסולם החברתי. אני אמור לעשות הרבה דברים.

אני כותב את הטקסט הזה, למרות שכרגע אני אמור לסיים מצגת לדירקטוריון של הבנק ששכר את שירותיי במחיר מופרז להפליא.

XXX

בסופו של דבר הכל מגיע מהחינוך של אמא. כשאבא שלי עזב, היא מצאה את עצמה לבד בארץ רחוקה, בלי משפחה ובלי חברים, אבל במקום לקרוס אל תוך ייאוש, היא לקחה את הילדים שלה וחזרה לארץ – יהיה מה שיהיה. כשאבא שלי התאבד, היא מצאה את עצמה במשכורת של מורת תיכון באילת, אמורה לפרנס שלושה ילדים. היא לקחה על עצמה עוד עבודה, וביססה את עצמה כדמות מובילה בחינוך האילתי, תוך כדי שהיא דואגת שלא יהיה חסר לנו שום דבר.

אמא שלי לימדה אותי להבדיל בין מה שאני צריך לבין מה שאני רוצה, וגם מתי צריך להסתפק במה שיש ומתי אפשר (וצריך) לפנק את עצמי. לדעתי זו הייתה ההתחלה של התפיסה הקפיטליסטית שלי. בגיל 12 ידעתי שאני צריך להיות ממש עשיר כדי שלעולם לא אצטרך לפחד שילדים שלי יהיה חסר צורך בסיסי. מצד שני אני בטוח שאני אדאג שהם לעולם לא ישכחו מה הערך של כסף ושבאותה מידה שהוא זמין, הוא יכול להיעלם בין רגע. בכל מקרה, שום דבר לא מגיע לי. אם אני רוצה משהו, אני צריך להרוויח אותו.

אמא שלי לימדה אותי להיות חזק גם כשהכול מרגיש פשוט יותר מדי, ואסרה עלי (ועל כל אילת לשם העניין) לוותר לעצמי או להקל לעצמי על החיים, רק כי "אבא שלי מת". אין לזה שום קשר לשיעורים שאני צריך להכין או למבחן שאני צריך להתכונן אליו. כשצה"ל הודיע לי שבגלל שיש לי קרוהן הוא מוותר על שירותיי, אני זה שסירבתי לוותר לעצמי, ונלחמתי על התנדבות לשירות, לתדהמתם של כל החברים שלי.

אמא שלי לימדה אותי שאין שום כוח בעולם שיעצור אותי מלהשיג כל דבר שאני רוצה. בגיל 24,  קורות החיים שלי מלאות בשורות והישגים שלא ברור מתי הספקתי לצבור. דבר אחד כן ברור, לפחות לי – כל מה שהשגתי, היה בעבודה קשה ובזכות עצמי.

?

ולמרות זאת, אתמול תהיתי ביני לבין עצמי, איך זה שאני מרגיש שבכל יום שעובר אני מבזבז לעצמי את הזמן. למסתכל מהצד הכל נראה טוב. יש לי משכורת לא רעה בכלל, אני נמצא בתפקיד עם המון אחריות, יש לי חופש פעולה נרחב ותמיכה מלאה של המנהלים שלי. אבל כל יום מחדש, אני מגיע למשרד בשביזות. עושה את העבודה שלי בחוסר חשק ובחצי מהיעילות האמיתית שלי. בשאר הזמן אני מקדם את הסטארט אפ שלי ושל עוד שלושה חברים, שקורם עור וגידים בקצב מסחרר. בגיל 18 הבטחתי לעצמי שעד גיל 25 אני עושה את המיליון הראשון. זה ככל הנראה כבר לא יקרה, אז קבעתי יעד חדש – יולי 2011 – פגישת המחזור הבאה. אבל אתם יודעים מה? זה אפילו לא הכסף. זה הכוח. זה החופש האמיתי של להיות הבוס של עצמך. מיציתי את הקונספט של להיות שכיר, ואני אומר את זה משנאת אדם אמיתית. אני לא נהנה מהעבודה שלי כי לא הצלחתי להתחבר עם אף אחד במשרד. אני הורג את עצמי בעבודה כי אני לא יכול להביא את עצמי לסמוך על היכולת של הסובבים אותי – לא אני בחרתי אותם ולא אני אישרתי אותם. כשאני טועה, הכי קל להאשים אותי, אבל כשאני צודק ההכרה בכך היא שולית. הגיע הזמן לעלות בדרגה, וכמו תמיד, זה לא יקרה אם אני אחכה שמישהו אחר יעשה את זה בשבילי.

אחלו לי בהצלחה או התנגדו לי בכל מהותכם.

ככה או ככה, אני יול, קפיטליסט, אינדיבידואליסט ובהחלט לא נמרוד אבישר.

יול בהט, איש נפלא לכל הדעות, אנליסט אבטחת מידע, בדרך למיליון הראשון, באופן כרוני חייב לי חמישים ש"ח. הפער ביני לבין יול, בין האקזיסטנציאליזם לאינדיבידואליזם, בין ירושלים לתל אביב, מרתק אותי עד כדי כך שאנחנו אמורים להוציא על זה ספר. כי אנחנו האנשים הדומים הכי שונים שאני מכיר.

  1. אתם עדיין מוזמנים [↩]
  2. ונמרוד אומר: מודה באשמה [↩]
  3. ונמרוד אומר: הוא דווקא שותה המון [↩]