כשכנופיית יצהר חשה שדמה הפקר, היא יוצאת וממלאת, לפחות בעיני עצמה, את תפקידה של המדינה: היא "באה חשבון" עם חפים מפשע מפני שהיא חושדת שמתוכם באו המפגעים בה. המופרעים מצפים שנבין אותם, אחרי הכול, הם הצד השני של חוק שי דרומי, ואותו הבנו. אם המדינה מגלה אזלת יד בהגנתנו, הם אומרים, עלינו להגן על עצמנו. אם המדינה אינה מגלה הרתעה, אותה מילת קסם החביבה על מיליטנטים כגון אלה, עלינו להרתיע בעצמנו. אנחנו, הם אומרים, בדיוק כמו שי דרומי.

מי יוכל, אם כן, להאשים את חברי "שלום עכשיו" אם יחמשו את עצמם ויצאו להלום באנשי הימין הסהרורי? פרס של מיליונים הונח על ראשם, דין רודף כבר הוצא עליהם: דמם הותר, פעם אחר פעם, והם מצויים בסכנת חיים ממשית. הקו שנחצה – המטען אל מול דלתו של פרופ’ שטרנהל, שכל חטאו הוא שהעז לחשוב אחרת מבבוני הגבעות – רק מוכיח זאת. מדינת ישראל קרבה אל סיפה של מלחמת אזרחים.

ומדוע לא, בעצם? ביוני 1948 מנחם בגין הצליח, במאמץ לא פשוט, למנוע מלחמת אזרחים בעקבות מאורעות מרד אלטלנה. אז, אחדות העם הייתה הנימוק. הימין הבין אז שבמלחמת אזרחים הוא יפסיד, יוכה שוק על ירך; אל מולו ניצבה הנהגה בעייתית ביותר, אבל דבר אחד ניתן להגיד לזכותה: היא לא נתנה לחשיפת השיניים של הרוויזיוניסטים, ליללות הרגילות – אם לא תעשו את מה שאנחנו רוצים, תהיה מלחמת א(זר)חים – להשפיע באופן אלים על ההתנהלות התקינה. היא התעמתה עם האצ"ל ראש בראש, בפגזים וכדורים, מבלי כחל ושרק. והיא ניצחה.

אבל החלום של האצ"ל מעולם לא נמוג. חלומם של מי שראו צורך לשמר לעצמם מליציה חמושה בתוככי ישראל הדמוקרטית ליום פקודה מעולם לא ירד מהפרק. המחתרות היהודיות השונות, לאורך השנים, רק הוכיחו זאת. לאט לאט הם כרסמו בשלטון החוק, כרסמו בהיגיון הבריא, הפכו את האלימות לצורת ביטוי מקובלת. וכעת הנחש מרים את ראשו: הוא מוכן שוב למלחמת האזרחים שלו. הוא מוכן להניח מטענים כנגד אזרחים אחרים, הוא מוכן להוציא פרס על ראשם של אזרחים אחרים. הוא מכריז מלחמה.

אדם צריך לבחור את עקרונותיו ולדבוק בהם. מי שמאמין בחופש להתבטא גם אם העמדה המבוטאת אינה עולה בקנה אחד עם המשיחיסטיות של המתנחלים ובעלי בריתם, נקרא בעקבות הפיגוע נגד פרופ’ שטרנהל אל הדגל. עלינו לבחור: האם, בשם שלמות העם ואחדות האומה, אנחנו מוכנים לוותר על עקרונותינו האחרים, שהם תנאי יסוד לחיים דמוקרטיים; האם אנחנו מוכנים לקבל שטורמאבטילונג מבית, ובלבד שלא להלחם בהם? ליבוביץ’ אבחן כבר מזמן שמי שסובר כך הינו פאשיסט פאר-אקסלנס: התפישה שאחדות העם עומדת כערך עליון, מעל לכל ערך אחר, היא מהות הפאשיזם. לדמוקרט אמיתי שאיפות גדולות יותר מאחדות העם.

אם כן, זוהי עת פקודה. דמנו – דם אנשי השמאל, הליברלים, האנשים החופשיים באשר יהיו – הותר; על ראשינו הוצע פרס; אנחנו ניצודים. האלימות של המבכרים "יהודית" על "דמוקרטית" דחקה אותנו לפינה: או שנלחם על הזכות להביע את דעתנו, או שבשם אחדות העם ניישר קו עם אלה שמוכנים להילחם עבור עקרונותיהם. זמנו של הסיבוב השני של אלטלנה הולך וקרב. אנחנו יכולים לנטוש את עמדותינו, או לעמוד ולהלחם.

המלחמה הטובה בפתח. הביאו אותה מוכי האל שהניחו מטען אל מול ביתו של שטרנהל – בישראל, באופן קבוע, יש צד רוצח וצד נרצח – אבל ינצח בה הרוב השפוי, אם יתעורר בזמן להבין שהמעשה השפוי לעשותו הוא לפרק את "ברית האחים" המזויפת הזו, לקחת בחזרה את המדינה מידיהם מגואלות הדם של כנופיות האלימות של המתנחלים ועוזריהם. הגיעה העת בה על הדמוקרטיה להתגונן.

לקריאה נוספת: יהונתן קלינגר, יוסי גורביץ.