אורתודוכסים חובבי חופש
אני קורא אדוק של הקפיטליסט היומי, מסיבות שאינן שונות בהרבה מאלו שמובילות אותי להיות קורא אדוק של "בחדרי חרדים": דע את האויב. לרוב אינני טורח להגיב לנאמר שם, גם כן מסיבות דומות; נקודת המוצא שלנו שונה, הערכים שלנו שונים והשקפת עולמנו שונה. יכולתי להתווכח עם כל פוסט שעלה שם, להקים את "הסוציאליסט היומי" ולתקוף אותם כל היום, אבל בגלל שהם מנצחים ואני צריך עדיין לצאת ולעבוד, אני מעדיף פשוט להניח לזה. לא אשכנע אותם והם לא ישכנעו אותי והבלוגיקה תתמלא בכל מיני מונחים בסגנון "ריבית משתנה" ו"גירעון תקציבי" וקוראיי הנאמנים יברחו.
אם כן, כשאני מגיב לשני פרסומים[1] בבלוג הקפיטליסטי להחריד הזה, נשאלת השאלה מה נשתנה. ובכן, מה שנשתנה הוא שהפעם נחשפת במלוא עוזה אותה התופעה המתרחשת אצל אנשים כאשר הם בטוחים שהם צודקים אל נוכח עובדות קצת שונות: מעבר מגישה רציונאלית לאמונה עיוורת. ואם כבר הגענו לאורתודוכסיה[2] קפיטליסטית, אז אנחנו חוזרים לתחומי העיסוק שלי; ואני יכול בשקט לטעון שהפוסט הזה הוא חלק מהמאבק שלי באורתודוכסיה בכלל.
כי באמת, אנשי השוק החופשי שעוד מאמינים בו ומתנגדים בכל תוקף להתערבות של הממשל במטרה למנוע קריסה של בנקים גדולים, גם אחרי שהיד הנעלמה נתנה להם כאפה מצלצלת, מזכירים לי בעיקר את אמירתו המפורסמת של ליבוביץ', כי גם אם יוכיחו לו שאלהים אינו קיים, הוא יוסיף להאמין בו. כמובן, כל אמונה מכבדת את בעליה, אבל נדמה לי שהכלכלה שלנו ראוי לה להיות מנוהלת על ידי עובדות ולא על ידי אמונות. רוב האנשים, אמר שופנהאור, סבורים כי גבולות העולם הם כגבולות ראייתם. מעטים לא. בדיוק כשופנהאור, אני קורא לחסידות השוק החופשי להצטרף אל הקבוצה השניה.
אבל ניסוחים אירוניים ומלאי פאתוס, מגובים בציטוטים של גרמנים מתים, אינם תשובה מספקת. הגישה שלי היא פשוטה, אבל משום מה היא מצליחה לפגוע במרקסיסטים-בשקל ובליברטריאנים-ביוקר גם יחד; זה כבר נקודה לזכותה. היא מבוססת על הפרגמטיזם האמריקאי.
מנקודת מבט פילוסופית טהורה, הפרגמטיזם האמריקאי הוא זרם שלא זכה לתשומת לב רבה. מרקס הוא סקסי ומסעיר, מורד ניהיליסט שגורם לנו להתרפק בחיבה רומנטית על חזרה למצב הטבע הרוסיאני[3] דווקא, זה שנגמר ביום שמישהו הכריז "זה שלי". לעומתו, מיל, בנתאם, יום, האצ'סון, מנדוויל ואדם סמית' הם מדוייקים כמו גדי אלכסנדרוביץ' ונשמעים כל כך בטוחים בעצמם, שבחרנו לבסס עליהם שיטה כלכלית. לעומתם, הפרגמטיזם האמריקאי שעון על משנתו של ג'ון דיואי, ולכתביו של האיש יש משהו במשותף עם ילד היפראקטיבי על מערכת תופים: מגיע הרגע שבו גם פציפיסט מושבע יהיה מוכן לפנות לאלימות כדי לגרום לזה להפסיק.
לקרוא במנדוויל ואדם סמית' זה מסעיר ומלא רעיונות; לקרוא במרקס גורם לאדם לרצות להתאחד עם פועלי כל העולם; לקרוא בדיואי זה כמו לצלוח את הכינרת עם משקולת של טון על כל רגל. ואל תטעו: פילוסופיות ופילוסופים הופכים פופולריים בזכות הקסם והסקס אפיל שלהם[4].
אבל דיואי - לא מרקס, כפי שטוענים כל מיני אנשי שמאל כלכלי במבט צדקני של "אמרנו לכם" - צדק: השוק החופשי לקוי. במונחים טכנולוגיים, לשוק החופשי יש באג בקרנל, שמאז שנות העשרים של המאה העשרים פורץ בעצמה כל כמה זמן. מה שחותר תחת השוק החופשי הוא לא הממשלות הרעות שרוצות - רחמנא ליצלן - לפקח עליו, אלא דווקא השוק החופשי עצמו.
את כל זה כבר כתבתי פעם בהקשר אחר. המשבר עכשיו הוא לא, כמו שכמה ניאו-קומוניסטיםמרקסיסטים[5]מיהרו לצהול, גלגול של "המשבר המחזורי". המשבר המחזורי הוא בכלל משבר בייצור, שבו הפועלים הופכים להיות עניים מדי בשביל לרכוש את המוצרים שבעלי ההון מייצרים. מה שקורה עכשיו הוא נורא פשוט: אם המטרה של כל אחד היא למקסם את הרווחים שלו, כפי שהציע אדם סמית', אז מנכ"לים של בנקים להלוואות ילוו כמה שיותר כדי לקבל בונוס שמן, וישתמשו ביד הנעלמה כדי להראות לעולם אצבע משולשת.
אבל חמורה יותר מילדים עם חולצות של ארנסטה גווארה ואידאולוגיה מטומטמת בעיניים, חמורה עשרות מונים, היא אותה גווארדיה של חסידי שוק חופשי שעכשיו, אחרי שהיד הנעלמה שלהם הכזיבה - וממש לא בפעם הראשונה - מתנגדים בתוקף לקבל עזרה מהממשל. הם יעדיפו לראות את וול סטריט עשנה וחרבה ולא להסכים לרגולציה. כאלה הם שני המאמרים שקישרתי אליהם למעלה.
יכולתי להתייחס אחד לאחד לטיעונים שמעלה אורי רדלר, בעצמו ודרך רוברט מרפי. למשל, שהטענה כאילו רגולציה איננה הפתרון כי על פאני מיי ופרדי מק הייתה רגולציה וראו מה קרה היא מגוחכת, כי היא מתייחסת לרגולציה כאל עניין בוליאני - או שאין, או שיש - ושוכחת שרגולציה זה שם קוד למספר פעולות שונות בכל מיני קונסטלציות; כלומר, שזה שהייתה רגולציה ממש לא אומר שהיא נעשתה כמו שצריך. למעשה, לאור העובדה שמדובר בחברות סמי ממשלתיות ששקעו בהלוואות בסיכון גבוה, סבירה מאד הטענה שהיא נעשתה לא כמו שצריך. הייתי מוסיף וטוען בלהט שאי אפשר לטעון מחד ש"פאני מיי ופרדי מק הם גופים בחסות ממשלתית, שהיו נתונים לפיקוח הדוק של גופים פדרליים ממשלתיים וועדה מיוחדת בקונגרס" ומאידך ש"שתי סיבות העומק העיקריות למשבר הן הסרת ההגבלות על הזרמת כספים לשוק; והרצון לתת לכולם בלי לשאת בתוצאות".
אבל זה יהיה בזבוז זמנם של הקוראים, ובוודאי יוביל לוויכוחים קטנוניים שבהם קללות כגון "רצועת האלכסון" יעופו וקישורים לויקיפדיה יחליפו ידיים. הרי הנקודה כאן היא אחרת לגמרי: מי שמאשים את תכנית החירום כי "הבסיס העיקרי שלה הוא משאלת הלב, שמה שלא הלך בכוח, ואחר־כך לא הלך בעוד יותר כוח, ילך עכשיו עם פטיש של עשרה קילו" ומנסה להטיף לנו שהשוק החופשי כבר ידאג להכול, באמת; מי שמטיף להמשך משחקי "החזק שורד" וטוען שיש "לתת לבנקים שצריכים לפשוט רגל לפשוט את הרגל"; מי שמבקש "לתת לחברות חדלות הפירעון לנקות את עצמן החוצה מן השוק" לוקה באותה החוצפה, אם לא גדולה יותר, שמרפי מאשים בה פולסון.
שוקי גלילי מזכיר לנו היום את הדברים שהביא ב-2006 מפי פרופ' ג'וזף שטיגליץ, לפיהם הניאו-שמרנות היא אידאולוגיה של כת. אם היינו זקוקים לראייה נוספת לצדקת דבריו של שטיגליץ, הרי שני המאמרים הללו הם היא. כמו האביר השחור ממונטי פייתון, שהמשיך לאיים ולגדף ולבקש להילחם גם כשהיה חסר גפיים לחלוטין, ממשיכים הניאו ליברלים בעיוורון שאין לו שם אחר חוץ מדתי לטעון שאם רק יסירו מהם הפיקוח והמגבלות ולא יתערבו להם בשוק החופשי, הכול יהיה בסדר. הצמיחה תגיע, ותחלחל למטה.
הבעיה הגדולה עם ה"חלחול למטה" היא שהוא לא קורה. כלום לא מחלחל לשום מקום. למעשה, אם אדם הגיוני לוקח רגע לחשוב על התיאוריה שמאחורי השיטה הקפיטליסטית, אותה תיאוריה של מנדוויל-האצ'סון-סמית', הוא מיד רואה שאין שום סיבה שיתבצע חלחול שכזה. כל אדם פועל על מנת לשרת את האינטרס שלו ("חטאים פרטיים, מעלות ציבוריות") ולמקסם את הרווח שלו. הדגים השמנים - אלו שבראש הפירמידה - ממקסמים את רווחיהם, ואילו האנשים הרגילים לא רואים שום חלחול, כי לא נותר מה שיחלחל. שכבת בעלי ההון סופגת את רווחי הצמיחה יותר טוב משאולוויז אולטרה סופגת נוזל כחול.
גם אחרי שהשיטה שלהם מראה את הבאג הקיים בה בעצמה בלתי רגילה, מוסיפים הם להאמין בה; דומה שהם מעדיפים לרסק מאשר להודות שטעו. אורתודוכסים. וכמו כל קנאות דתית, יש מי שנדרש לשלם את המחיר. כשמדברים גבוהה-גבוהה על הצורך לתת לחברות חדלות הפירעון להסתלק מהעולם, כשמרפי שואל מי בכלל צריך את הבנקים, משהו אחד נשכח מלב - ובהתחשב בהיסטוריה הנאו-שמרנית, ייתן שבכלל לא היה בלב מלכתחילה: הבנקים האלה אינן חברות פרטיות המוכרות מוצר כלשהו ובקריסתן מפסידים כסף רק המשקיעים שלהן, הם בנקים שמשרתים ציבור. אמריקאים רבים ופשוטים - כאלה שלא נתנו לאף אחד הלוואת סאב פריים מימיהם - מחזיקים את החסכון לקולג' עבור הבת, את קרן הפנסיה של האם, את ביטוח החיים של הסבתא וכיו"ב חסכונות קריטיים בבנקים כאלה.
השאלה כאן היא שאלה פוליטית-אתית מהמעלה הראשונה. כסף חסר במערכת משום שהוא ניתן ללווים שלא יכולים להחזיר אותו. מי צריך לשאת בעלות של חוסר האחריות הכפול הזה - פעם אחת מצד הלווים שלקחו על עצמם התחייבות כלכלית שהם לא יכולים לעמוד בה ופעם שניה מצד הבנקים שהלוו להם - שהוביל למשבר הנוכחי? יש שתי אפשרויות: או שמי שיישא בעלויות יהיו מי שבמקרה הם לקוחותיו של בנק שיקרוס, והם ישלמו על כך בכל רכושם, הונם וחסכונותיהם; או שישאו בעלות הזו כל משלמי המיסים האמריקאים. מי שעונה את התשובה השניה כנראה זוכר משהו מעורפל כמו "ערבות הדדית" ו"רשת בטחון חברתית". מי שעונה, כמו רדלר ומרפי, את התשובה הראשונה מזכיר לנו למה תורת החלחול-למטה לעולם לא תעבוד: אנשי הדארוויניזם הכלכלי הזה הם לעולם אטומי לב.
כי לג'ון דיואי אולי אין סקס-אפיל, אבל הגיע הזמן שנקשיב גם לו, ונפעל לשחרר את האדם הקטן שנלכד בין תאגידים ואיגודים. הוא קרא לזה חברה של תלות הדדית. איזה עוד סוג של חברה יש?
- גילוי נאות: אני לקוח של החברה של אורי רדלר, כי אני משתמש במעבד התמלילים המעולה "מלל" [↩]
- מיוונית: סברה נכונה [↩]
- או, רעיון לפוסט [↩]
- יוצא מהכלל הזה הוא הגל, שהפך לפופולרי ובו-זמנית טען שרק אדם אחד בחייו הבין אותו, וגם הוא לא הבין אותו. אירונית, הסברה היא שזה נאמר על קארל מרקס [↩]
- ראו למשל מגיב מספר 3 כאן [↩]
ואני אחזור על מה שאמרתי בלא-דיון ברידר: צריך להציל את האזרחים שעומדים לאבד את חסכונותיהם. אני לא מבין למה צריך להציל את הבנקים על הדרך. קח את כספם של משלמי המיסים, ותשתמש בו כביטוח עבור האזרחים הפשוטים, לא עבור הבנקאים. אני נוטה להאמין ש-700 מליארד דולר יספיקו כדי להחזיר את כל החסכונות האבודים של לקוחות הבנקים שקרסו.
רק כך אפשר יהיה לשמר איזשהו אמון בבנקים להבא. אם אתה מציל את הבנקים עכשיו, אתה אומר למנהלים שלהם: תבלו, אנחנו שומרים עליכם (על כל המשתמע מכך עבור לקוחות פוטנציאליים של הבנקים). אם אתה מציל את האזרחים, אתה אומר להם: אנחנו שומרים עליכם, אתם יכולים לחזור לבנקים.
דובי, מה במה שכתבתי רמז שאני לא מסכים עם השיטה שלך? כמובן, כל עוד היא מלווה ברגולציה. לא לעשות כלום זו רשעות ואטימות לב. אגב, אם כבר ברגולציה עסקינן, הפעלת רגולציה נורמלית בארה"ב תשלח את אותו המסר בדיוק - שתם עידן בילויי המנהלים; ובמצב הזה, להצלת הבנקים עצמם יש כמה יתרונות.
אני תוהה האם לקחת בחשבון, שאולי הקפיטליסט היומי ואתה לא חותרים לאותה מטרה. בעוד שאתה מחשיב מאד את רווחת הציבור, הקפיטליסט היומי מחשיב את ההתמודדות עם העולם. את האמון הוא לא רוצה לראות את הממשלה, לוקחת לאזרח את הזכות, להתמודד עם קשיים. כיוון שאינכם מכוונים לאותו המקום, הפתרון שלכם הוא שונה.
אם לקחתי את זה בחשבון? יקירי, כתבתי את זה בפירוש.
ואולי יצמח מכל המשבר הזה כלכלה יותר שפויה.
נמרוד, הותרת אותי מבולבל. רק התרגלתי לכורסת העור הנוחה, באדיבות בעלי ההון המרושעים, וכבר אתה שולל אותה ממני ביד חזקה, בנימוק שאני מעדיף לראות את "וול סטריט עשנה וחרבה" ובלבד שאוכל להמשיך ולהחזיק באמונת החופש המוחלט הנפסדת שלי.
ואתה ממשיך ומבלבלני: רק התרגלתי לכוך הקטן שהוקצה לי ליד חומתה המתפוררת של המהפכה הסיקריקית-ליברטריאנית, מייד אתה מחזיר אותי אל חיק הממסד השולט ("נאו-שמרני") ותוקע לידי את האידאולוגיה הקלאסית של משרתי בעלי ההון ("חלחול למטה").
אני חושב שאתה צריך לגמור בדעתך אם אני אידאולוג חסר תקנה או פרגמטיסט-נוטל-אתנן. אי אפשר גם לפוצץ את וול סטריט וגם להציל אותה לטובת בעלי ההון.
מעבר לזה, אני רוצה לגעת בשתי נקודות, חשובה וחשובה יותר.
ראשית, עמדתי שרגולציה היא דבר רע מיסודו, אינה נובעת מכך שאיני מבחין בין רגולציה המבוצעת טוב ורגולציה המבוצעת רע. היא יכולה להתבצע טוב (ביחס למטרותיה) או רע (ביחס למטרותיה), ועדיין התוצאה תהיה כמעט זהה. פאני מיי ופרדי מק נהגו כפי שנהגו לא כי הרגולציה נכשלה, אלא מעצם קיומה של רגולציה. הרעיון של "הסדרת השוק" נולד במוחם של אילי הון ושלטון שביקשו לחזק את כוחם. אפטון סינקליר, כותב "הג'ונגל," המקושר יותר מכל עם התביעה האזרחית לרגולציה (ועם רעיון הרגולציה המיטיבה בכלל), ציין בעצמו, מאוחר יותר, כי הרגולציה והתקנות בשוק הבשר בארצות־הברית נולדו במוחם וחוקקו קודם כל ביוזמתם של היצרנים הגדולים ביותר בשוק. הרגולציה הייתה דרכם לחסל את המתחרים. "תועלת הציבור" הייתה פשוט תחבולת ההטעייה של פוליטיקאים ובעלי הון. כפי שניתן ללמוד מדבריך, התחבולה האלמנטרית הזאת עדיין עובדת יפה.
הרעיון הבסיסי של כל פעולות הרגולציה הוא תמיד אחד: להפוך את הייצור יותר יקר, כדי למנוע ממתחרים קטנים להיכנס לשוק או לשרוד בו. אם יש לנו, נאמר, אלף מכולות קטנות וארבע רשתות שיווק גדולות, כל פעולה של רגולציה תשרת את הרשתות ותפגע במכולות. לדוגמה, אם נאמר ש"לטובת האזרח הקטן" כל חנות מכולת צריכה להציג על מדפיה מגוון כזה או אחר של מוצרים, להיות בשטח מסוים (כדי שיהיה נוח לפסוע במסלוליה), ולהציע מיזוג אוויר ללקוחות — כל אלו יפעלו לרעת העסקים הקטנים, שלא יוכלו לעמוד בכל התנאים האלו, לרעת התחרות ולטובת העסקים הגדולים.
הנקודה השנייה, והחשובה יותר, היא שהטענה שלי שיש לתת לבנקים שצריכים לפשוט רגל לפשוט את הרגל מבוססת על רעיון פשוט: זה יותר טוב לציבור כולו.
רעיון התוכנית של פולסון, אם נפשיט אותה ממחלצותיה ונעניק לה אדרת אידילית של אהבת הזולת, אומרת כי עלינו לקחת חלק מרכושם של רוב האזרחים (באמצעות אינפלציה) ולתת אותו למיעוט מהאזרחים המוצא שרגלו כשלה כי הוא "מחזיק… את החסכון לקולג' עבור הבת, את קרן הפנסיה של האם, את ביטוח החיים של הסבתא וכיו"ב חסכונות קריטיים בבנקים" העלולים לפשוט את הרגל."
וודאי שהגון היה יותר לבוא ולומר זאת לאזרחי ארצות הברית "בפנים": שלמו מסים כדי לממן את החסכונות לקולג' עבור הבת של השכן. שומרי שכניכם אתם!
אבל נשים את זה בצד לרגע. בארצות הברית יש כיום כשמונה מליון חשבונות חסכון מסוג זה. אם נפצה את כל החשבונות בבנקים פושטי רגל (לפי הנחה נדיבה של שיעור פשיטת רגל של 10 אחוז מהבנקים ופיצוי של 100,000 דולר לכל חשבונותיה של משפחה), הרי שנדרש לסכום הרבה יותר קטן מזה שתואר (כארבעים מיליארד דולר). יתר על־כן, מנגנון כזה יהיה מאוד פשוט ונקי, יחסית: אם מישהו מחזיק בחשבון בבנק פושט רגל, הוא פונה לממשלה וזו מפצה אותו על כל חשבונותיו בסכום מסוים. אם תרצה ללכת עם עקרונות התלות ההדדית של דיואי עד הסוף, הרי שכדאי גם לכנס את כל בני העיר, הרובע או הכפר בכיכר הרובע, העיר או הכפר ולבצע את טקס העברת הכספים באופן ישיר וברור: הקהילה תתן את הכסף, ואחד מבני הקהילה גם יקבל אותו (זו תהיה גם דרך נאה לבקר את כל מעשי הרמאות על ידי הקהילה). אמנם, לא ברור מדוע אם אנו חיות של ערבות הדדית אין מנגנון כזה מכונן מעצמו ויש לכפותו, אבל נניח לזה לפי שעה.
אבל המנגנון של התוכנית של פולסון איננו מכוון לדברים כאלו. ההיפך הוא הנכון. הכסף — סכום עצום שייגבה במסי אינפלציה מהציבור כולו — יועבר לידיה של קבוצת אנשים מוול סטריט, שתדון ותקבע אילו נכסים 'רעילים' של אנשים אחרים מוול סטריט כדאי לקנות. אותם אנשים מוול סטריט שיקבלו את הכסף (מקבוצת האנשים האחרת מוול סטריט) תלך לדרכה ותפשוט או שלא תפשוט את הרגל. אם היא תפשוט את הרגל, הרי שנחזור למנגנון הביטוח לחסכונות האזרח הקטן. המנגנון הזה יהיה כמובן עסק נחמד מאוד לקונה העסק פושט הרגל (שגם הוא יבוא מוול סטריט): הממשלה תשלם חלק ניכר מההתחייבויות של העסק פושט הרגל שהוא קונה. מה נחמד ומה נעים. חשוב מזה, זה מכסה המון אפשרויות חשובות מבחינת האזרח הקטן!
כמובן, על כל הסיפור יוטל פיקוח הדוק. לפחות 176 פקידים בעלי תואר ראשון בכלכלה וללא ניסיון יפקחו על 176,000 תכמנים מנוסים ובעלי שכר גבוה פי עשרה במערכת הפיננסית, שכל זמנם מוקדש לעקיפה מתוחכמת של התקנות החדשות. כל מי שעיניו בראשו יכול לראות שזה יעבוד בצורה נפלאה וישיג בלימה מלאה לתקופה של חמש דקות במירוץ רדיפת הבצע.
אתה יודע מה, במחשבה שנייה, שיניתי את דעתי: התוכנית הזאת נשמעת פשוט נפלא.
אורי, אנחנו מסכימים! (חוץ מזה שרואים לך את המיזנטרופיה, אבל נתעלם מזה).
"אמנם, לא ברור מדוע אם אנו חיות של ערבות הדדית אין מנגנון כזה מכונן מעצמו ויש לכפותו, אבל נניח לזה לפי שעה." אמנם, לא ברור מדוע אם אנחנו חיות כלכליות הכלכלה לא יכולה להתקיים מעצמה ויש לייצר אותה, אבל נניח לזה לפי שעה.
אני כמו דובי, רק טיפה יותר קיצוני. צריך להלאים את הבנקים ולהציל את חסכונות האזרחים, ולהכניס את כל המנכ"לים וחברי חבר הנאמנים לאיזו רשימה שחורה, שחבריה לא יוכלו לעסוק יותר בשום דבר שקשור להון. אם מישהו מהם עבר איזשהו שריד של משהו שדומה לעבירה פלילית, צריך לתבוע אותו. המשחק הזה של "אופס, הרסנו את הכלכלה - אנא שלמו את החשבון עבור תאוות הבצע שלנו בזמן שאנו מחליקים על מצנחי הזהב" צריך להפסק.
זה, אגב, מה שהחליטו האירופים אתמול.
אורי, למיטב הבנתי אתה מתנגד לכל התערבות של הממשלה בשוק החופשי- ממיסים ועד רגולציה.התיזה האישית שראיתי אותך מציג בשני הפוסטים המקושרים היא לא:"תכנית פאולסון רעה כי היא נותנת למנהלים" אלא "תוכנית פאולסון רעה כי זו התערבות של הממשלה בשוק החופשי".במקרה הזה נמרוד צודק- עדיפה ההתערבות הזו על שום התערבות(וכן, מתן הכסף למנהלים גרוע מביצוע ביטוח), מאחר שאחד התפקידים של כל חברה, לטעמי, הוא לערוב לאלה שאיתרא מזלם ונפגעו.ולא לעשות כלום לא יעזור לאף אחד בעוד שתוכנית פאולסון עוזרת, אף על פי שבצורה לא יעילה.בנוסף לכך יש לי הרבה דברים לומר על ההנחות הקלוקלות של מודל השוק החופשי אבל זה לא ממש המקום.
"הרעיון הבסיסי של כל פעולות הרגולציה הוא תמיד אחד: להפוך את הייצור יותר יקר, כדי למנוע ממתחרים קטנים להיכנס לשוק או לשרוד בו"
לאו דווקא נכון- למיטב הבנתי הרבה רגולציות מוגבלות לחברות העולות על גודל מסויים או נתח שוק מסויים(תקנות מונופול וקרטל בישראל, לדוגמא), ואפילו אם מודל כזה לא קיים כיום זה מודל תיאורטי אפשרי ודי סביר.מעבר לזאת, שמעתי די הרבה טענות שהעניין במקרה זה לא היה חוסר רגולציה דווקא אלא השחתה ו/או פוליטיזציה של הגופים הרגולטוריים עצמם שגרמה לכך שהם קיבלו החלטות לא סבירות.
עופר - אבל זו בדיוק הבעיה עליה מדברים השוקחופשיסטים, שכל רגולציה מועדת להשחתה ופוליטיזציה, ובלתי אפשרי להמנע מזה. למה? משום שהרגולטורים של היום הם מחפשי העבודה בשוק של מחר (או הכלכלנים בשוק החופשי של אתמול, לפעמים), והאינטרס שלהם הוא לקדם את האינטרסים של בעלי ההון. אבל אפילו אם לא נרחיק עד כדי כך, הדינמיקה שאורי מתאר - של המתחרים הגדולים בשוק שמשתמשים ברגולציה כדי להגביל מתחרים חדשים - גם היא די בלתי נמנעת, או, לפחות, בלתי נמנע שהם *ינסו* לעשות כן. מכיוון שהם השחקנים הכי משמעותיים בשוק, יש להם גם הכי הרבה השפעה על הרגולטור (שעם כל הכבוד, עובד רוב הזמן מולם ולא מול הציבור שאת האינטרס שלו הוא אמור לייצג), וכך, אליבא דשוקחופשיסטים, כל מערכת רגולציה תהפוך עד מהרה לסוג של קרטל ממשלתי-יצרני שיפגע, בסופו של דבר, בציבור.
השאלה הבסיסית ביותר היא "אם אנחנו חושבים שצריך רגולציה כי אי אפשר לסמוך על האינטרסים של אנשים, מי שומר על הרגולטור?" וזו שאלה שאנחנו צריכים להתמודד איתה.
וזה עוד בלי להכנס לשאלות הקלאסיות של היכולת הממשית של המדינה לנהל עסקים - ואת הכלכלה כולה. דווקא הכלכלה הקיינסיאנית עקפה את השאלה הזאת באלגנטיות על ידי הקביעה שהממשלה אינה מנהלת את הכלכלה, אלא רק משנה את מערך האינטרסים והתמריצים באמצעות שימוש מושכל בכספי המיסים. אני חושב שהנטישה המאסיבית של הקיינסיאניזם והליכה לכיוון הקיצוני של ניאו-ליברליזם הייתה שגיאה (בלתי נמנעת), ושהחזרה המהוססת לעקרונות קיינסיאנים שאנחנו רואים כבר כעת תוביל בעת הקרובה לסינתזה של שתי העמדות, שבשאיפה תצליח להחזיק אותנו עוד איזה 20 שנה, עד שגם השיטה הזו תקרוס ברעש גדול.
אורי. הפסדת בוויכוח. הדת שלך הובילה אותנו לאבדון, וכל העולם היום יודע את זה. אנחנו ידענו שלזה זה יוביל, אבל אתה ואנשים כמוך לא רוצים להקשיב, ועדיין לא רוצים.
עופר אמר כי:
אתה טועה בפירושך. שוק חופשי אינו מטרה אלא אמצעי. אולי לא אמצעי מלהיב, שכן לכולנו יש תחושת בטן שאנחנו יודעים איך צריך לעשות את הדברים טוב יותר (וכמה גם פירטו), אבל האמצעי הטוב ביותר העומד לרשותנו. האמצעי הזה תובע מאיתנו, לדאבוננו, לא לעשות במקום בו תחושתנו הברורה היא שחייבים לעשות. ההבדל היחיד שאני יכול להבחין בו ביני לבין נמרוד וכותבים אחרים הוא הכרתי בגבולות יכולת הפעולה שלנו, ובהבחנה בין האישי לכללי: כל אחד מאיתנו מבין באופן אינטואיטיבי שאם ידידנו נקלע למצוקה, הושטת יד לעזרה תוכל לסייע לו להיחלץ ממצוקתו. מה שרובנו — כולל אותי, עד לתקופה האחרונה — מתקשים לקבל הוא שהפעולה הזו, היכולה להועיל מאוד במישור האישי והפרטני, לא עובדת במישור הכללי והחברתי. להפך, היא מזיקה.
במטבע דומה, אם אני מחזיק מטרייה, אני יכול לגונן על עצמי מהגשם. אני יכול גם לתת מטרייה למישהו אחר, וגם הוא יוכל לגונן על עצמו מהגשם. אבל גם אם לכולנו תהיינה מטריות, הדבר לא יפסיק את הגשם. מנקודת מבטי, פולסון או יוסי גורביץ' או נמרוד כמוהם כמי שטוענים שהם קנו מטרייה ולכן לא יורד גשם.
ועוד הוא ממשיך וכותב:
אתה צריך להפריד בין תקנות רגולטוריות (לדוגמה, כאלו הקובעות איך יארז מוצר, איך הוא אמור להיראות, מה הוא אמור להכיל, וכדומה), לבין תקנות המכוונות לבקר קרטלים ומונופולים (כמו של הרשות להגבלים עסקיים). התקנות הרגולטוריות נועדו ליצור קרטלים ומונופולים, ואילו התקנות המבקרות קרטלים ומונופולים נועדו להבטיח את קיומם לאורך זמן.
אני לא אומר את הדברים בציניות. לדידי, זו פשוט הסתכלות מציאותית. כאלו הם בני האדם וכזה הוא הקיום האנושי.
"אתה טועה בפירושך. "
נכון לעכשיו לא ראיתי למה אני טועה בו: מה שאמרת רק מחזק את הרושם הזה שלי- אתה ממשיך וטוען כנגד ההתערבות הממשלתית בשוק החופשי(מאחר שזה לדעתך הדבר הטוב ביותר שניתן לעשות), מה שמחזק את הרושם שלי שהתזה שלך היא "תוכנית פאולסון רעה כי היא התערבות ממשלתית בשוק החופשי" ולא "תוכנית פאולסון רעה כי היא לא נותנת כסף לנפגעים האמיתיים".אנא הצבע יותר בבירור איפה אני טועה בפירוש הזה.
בנוסף לכך, אם תוכל להסביר לי למה מה שפועל במישור הפרטני לא יעבוד לדעתך במישור הציבורי כאשר מדובר בכלכלה, לפחות במקרה של עזרה הדדית?
וואו, איזה כיף של דיון.
אורי,
לתגובתך הראשונה:
"נמרוד, הותרת אותי מבולבל. רק התרגלתי לכורסת העור הנוחה, באדיבות בעלי ההון המרושעים, וכבר אתה שולל אותה ממני ביד חזקה, בנימוק שאני מעדיף לראות את "וול סטריט עשנה וחרבה" ובלבד שאוכל להמשיך ולהחזיק באמונת החופש המוחלט הנפסדת שלי." - אחת מהנטיות המובהקות של פונדמנטליסטים דתיים היא לראות התקפה על האמונות/דעות שלהם כהתקפה אישית. דומני, שההערה האישית היחידה עליך בפוסט היא שאתה מוכר תכנה מאוד טובה. היה יכול להיות נחמד אילו, אם להשתמש במונחיו של דובי, לא היו רואים לך את המיזנטרופיה.
"אני חושב שאתה צריך לגמור בדעתך אם אני אידאולוג חסר תקנה או פרגמטיסט-נוטל-אתנן. אי אפשר גם לפוצץ את וול סטריט וגם להציל אותה לטובת בעלי ההון." - אין לי מושג מה אתה. הדעות שאתה מביע הן ללא ספק סוג של אידאליזם חסר תקנה, למרות שבדם עולה לי לכתוב שאורתודוכסיה שכזו היא אידאליזם.
"ראשית, עמדתי שרגולציה היא דבר רע מיסודו, אינה נובעת מכך שאיני מבחין בין רגולציה המבוצעת טוב ורגולציה המבוצעת רע. היא יכולה להתבצע טוב (ביחס למטרותיה) או רע (ביחס למטרותיה), ועדיין התוצאה תהיה כמעט זהה. פאני מיי ופרדי מק נהגו כפי שנהגו לא כי הרגולציה נכשלה, אלא מעצם קיומה של רגולציה." - איזו טענה משונה. ראשית, הטענה כי רגולציה זה מין יצור כזה, שלא משנה אם הוא מבוצע היטב או לא, הוא משיג את אותן תוצאות - זה דורש ביסוס, לכל הפחות. שנית, הטענה כי פאני מיי ופרדי מק נהגו כפי שנהגו בגלל רגולציה לא מתיישבת עם טענתך בהמשך, כי ישנו "מירוץ רדיפת בצע", טענה שעוד אתייחס אליה.
" הרעיון של "הסדרת השוק" נולד במוחם של אילי הון ושלטון שביקשו לחזק את כוחם" - מוזר, אני חשבתי שהוא נולד אצל אפלטון.
" אפטון סינקליר, כותב "הג'ונגל," המקושר יותר מכל עם התביעה האזרחית לרגולציה (ועם רעיון הרגולציה המיטיבה בכלל), ציין בעצמו, מאוחר יותר, כי הרגולציה והתקנות בשוק הבשר בארצות־הברית נולדו במוחם וחוקקו קודם כל ביוזמתם של היצרנים הגדולים ביותר בשוק. הרגולציה הייתה דרכם לחסל את המתחרים" - נדמה לי שאתה מנסה להוכיח, בכל מחיר, שאני צודק כשאני טוען שהרגולציה בארה"ב אינה מיושמת כמו שצריך.
"רעיון הבסיסי של כל פעולות הרגולציה הוא תמיד אחד: להפוך את הייצור יותר יקר, כדי למנוע ממתחרים קטנים להיכנס לשוק או לשרוד בו. אם יש לנו, נאמר, אלף מכולות קטנות וארבע רשתות שיווק גדולות, כל פעולה של רגולציה תשרת את הרשתות ותפגע במכולות. לדוגמה, אם נאמר ש"לטובת האזרח הקטן" כל חנות מכולת צריכה להציג על מדפיה מגוון כזה או אחר של מוצרים, להיות בשטח מסוים (כדי שיהיה נוח לפסוע במסלוליה), ולהציע מיזוג אוויר ללקוחות — כל אלו יפעלו לרעת העסקים הקטנים, שלא יוכלו לעמוד בכל התנאים האלו, לרעת התחרות ולטובת העסקים הגדולים." - אה, אז זאת הסיבה שיש לך הרבה יותר סיכוי להתקל במכולת שכונתית באירופה מאשר בארה"ב? שרוב התאגידים והרשתות הגדולות מוצאם מארה"ב? (עוד מעט תגיד לי שגם זה בגלל רגולציה). האמת היא, כפי שדיואי אבחן, שהשוק החופשי מתגמל על גודל, כך שהגדולים נעשים גדולים יותר. זה נורא פשוט, באמת: אם אני רשת שיווק גדולה אני קונה יותר, ולכן קונה יותר בזול. כתוצאה מכך, אני מוכר יותר בזול. בשוק החופשי, אדם צריך לקנות איפה שהכי משתלם לו, ולכן אין לו כל סיבה ללכת למכולת.
ועוד עניין הוא, כמובן, שהעמדה שלך כאן תומכת בעקיפין ביכולתם של בעלי עסקים לרמות את - או לכל הפחות, לפעול כנגד טובתם של - הצרכנים.
"הנקודה השנייה, והחשובה יותר, היא שהטענה שלי שיש לתת לבנקים שצריכים לפשוט רגל לפשוט את הרגל מבוססת על רעיון פשוט: זה יותר טוב לציבור כולו." - אם לצטט אדם חכם, ""תועלת הציבור" הייתה פשוט תחבולת ההטעייה של פוליטיקאים ובעלי הון. כפי שניתן ללמוד מדבריך, התחבולה האלמנטרית הזאת עדיין עובדת יפה".
"בארצות הברית יש כיום כשמונה מליון חשבונות חסכון מסוג זה." אתה רוצה להגיד לי שבאוכלוסיה שמונה שלוש מאות מיליון נפש, לפחות משלושה אחוזים יש תכניות חסכון (וזה כשאנחנו מניחים תכנית חסכון אחת לאדם)? קרנות פנסיה? קולג' פאנדס? ביטוח חיים? וואו, תצטרך להביא לי נתונים כדי שאני אאמין לזה. לפחות משלושה אחוזים מהאוכלוסיה האמריקאית יש קרן פנסיה?
"לפי הנחה נדיבה של שיעור פשיטת רגל של 10 אחוז מהבנקים ופיצוי של 100,000 דולר לכל חשבונותיה של משפחה" - אורי, 100 אלף דולר זו הכנסה לשנתיים-שלוש, לא קרן פנסיה שאדם (לט אלון משפחה) חוסך במשך עשרים שנות עבודה. הנדיבות שלך, כמו קפיטליסט טוב, מוגבלת למדי.
"אמנם, לא ברור מדוע אם אנו חיות של ערבות הדדית אין מנגנון כזה מכונן מעצמו ויש לכפותו, אבל נניח לזה לפי שעה." - אה, אתה טוען שמדינת הרווחה לא קמה מעצמה? מה הקים אותה? אני נשבע שאם התשובה תהיה "חיזרים" אני אאשים אותך בסיינטולוגיה.
"מי שעיניו בראשו יכול לראות שזה יעבוד בצורה נפלאה וישיג בלימה מלאה לתקופה של חמש דקות במירוץ רדיפת הבצע." - תיפח רוחי, לולא הייתי יודע יותר טוב, הייתי חושב שאורי רדלר, בכבודו ובעצמו, הדגים כאן, באמצעות הדיבורים על "רדיפת בצע", בדיוק את הבאג שבשוק החופשי.
יוסי,
"אני כמו דובי, רק טיפה יותר קיצוני" - וואלה. :)
אורי, תגובה שניה,
" האמצעי הזה תובע מאיתנו, לדאבוננו, לא לעשות במקום בו תחושתנו הברורה היא שחייבים לעשות." - שב, אל תעשה, תן לאחרים להתמוטט, ממילא הם לא צריכים לעניין אותך. וואו, לא תיארתי לעצמי שכה היטבתי לקלוע לבעייתיות של עמדתך.
"במטבע דומה, אם אני מחזיק מטרייה, אני יכול לגונן על עצמי מהגשם. אני יכול גם לתת מטרייה למישהו אחר, וגם הוא יוכל לגונן על עצמו מהגשם. אבל גם אם לכולנו תהיינה מטריות, הדבר לא יפסיק את הגשם." - כן, אבל כולנו לא נהיה רטובים.
"מנקודת מבטי, פולסון או יוסי גורביץ' או נמרוד כמוהם כמי שטוענים שהם קנו מטרייה ולכן לא יורד גשם. " - זה גורביץ. ללא גרש.
"
אתה צריך להפריד בין תקנות רגולטוריות (לדוגמה, כאלו הקובעות איך יארז מוצר, איך הוא אמור להיראות, מה הוא אמור להכיל, וכדומה), לבין תקנות המכוונות לבקר קרטלים ומונופולים (כמו של הרשות להגבלים עסקיים)."
"
אתה צריך להפריד בין תקנות רגולטוריות (לדוגמה, כאלו הקובעות איך יארז מוצר, איך הוא אמור להיראות, מה הוא אמור להכיל, וכדומה), לבין תקנות המכוונות לבקר קרטלים ומונופולים (כמו של הרשות להגבלים עסקיים). התקנות הרגולטוריות נועדו ליצור קרטלים ומונופולים, ואילו התקנות המבקרות קרטלים ומונופולים נועדו להבטיח את קיומם לאורך זמן." - אני מת לשמוע את ההסבר המלומד איך בשוק חופשי "טהור", שבו אנשים פועלים רק לפי האינטרס שלהם - "כזה הוא הקיום האנושי", אמרת, ודיברת גם על תאוות בצע - קרטלים ומונופולים נמנעים.
אה, ועוד קטנה: " בארצות הברית יש כיום כשמונה מליון חשבונות חסכון מסוג זה. אם נפצה את כל החשבונות בבנקים פושטי רגל (לפי הנחה נדיבה של שיעור פשיטת רגל של 10 אחוז מהבנקים ופיצוי של 100,000 דולר לכל חשבונותיה של משפחה), הרי שנדרש לסכום הרבה יותר קטן מזה שתואר (כארבעים מיליארד דולר)." - לפי החשבון שלי, כפול מזה (0.8 מיליון [עשרה אחוז משמונה מיליון] כפול 100 אלף נותן 80 מיליארד, לא ארבעים. וכל זה אם אני מתעלם מזה שהנתון של 8 מיליון עדיין נראה לי מופרך - שוב, פחות מ-3 אחוזים וגו' - ומכך ש-100000 דולר אינם הערכה נדיבה כלל ועיקר.
נמרוד-
קראתי את המאמרים של רדלר וגם את המאמר שלך. צר לי לומר לך, אך התגובה שלך היא הרבה פירוטכניקה (המון…) שלא מפיקה את מה שצריך כדי להתמודד עם טיעוניו של רדלר;
רדלר טוען כמה טענות-
1. הכשל נבע מהתערבות ממשלה; אילולא לא התערבה הממשלה לא היינו עומדים בפני שוקת שבורה.
2. זה סופה של כל התערבות ממשלתית, תהא סיבתה אשר תהא. בין אם אנשי הממשלה רוצים לחלק כסף להמון בדלת האחורית (פרדי ופאני) ובין אם היא רוצים הם להשיג שגשוג כלכלי רב יותר ולרסן "תאוות בצע מוגזמת" הרי שסופה של כל התערבות הוא הרעה במצב (ולא משנה אם מתערבים עם פטיש חמש קילו או אם שינויים בתמריצים כפי שהעיר כאן מישהו).
3. בפרט, התערבות כעת רק תרע את המצב עוד יותר, כך שלא תודה - נסתדר לבד.
זה טיעונו של רדלר (כפי שאני מבין אותו. יתקן אותי רדלר אם חטאתי כאן במשהו לכוונתו). התגובה שלך לא הפריכה דבר מדבריו. כדי להפריך את דבריו אתה צריך:
א. להבהיר מדוע הכשל אינו נובע מהתערבות הממשלה.
ב. ללא קשר ל-א' , להראות שיש מקרים שבהם רגולציה אכן מצליחה (תיאור אקטואלי ולא איזו אוטופיה שבה כולם מלאכי השרת והרגולטור הוא מן ישות יודעת כל…) או לפחות להסביר מדוע טיעונו של רדלר לגבי כשלי הרגולציה אינם תקפים (זה לא מספיק אמנם, אך יאלץ את רדלר להזיע).
ג. להבהיר מדוע טיעוניך מחלק ב' תקפים גם במשבר הנוכחי.
כל עוד לא עשית את כל אלה לא אמרת כלום!
נ.ב.- אל תלאה אותי בטיעון הסופי שלך במאמר; אם טענה 2 (ולפיכך 3) של רדלר נכונה, הרי שבחירה באפשרות הראשונה היא המוסרית (אלא אם כן מוסר בעיניך זה להראות לכולם שאתה מה זה נחמד ואחלה בחלה. אני מבין מדוע זה טוב לך, אך זה לא הופך את זה למוסרי). כדי שהטיעון שלך יהיה תקף, אתה צריך לקיים את ב וג' לעיל.
עומר,
ראשית, דייק במושגיך. לתקפות של טיעון אין דבר וחצי דבר עם אמיתותו. שנית, גם לך רואים את המיזנטרופיה. אני לא מכיר אותך, ואם תמשיך בטון הזה, אני שומר לעצמי את הזכות להתעלם מקיומך כליל. הואיל ועד ללפני כמה דקות לא הכרתי בו ממילא, הכאב יהיה קטן ביותר.
לעניין,
"הכשל נבע מהתערבות ממשלה; אילולא לא התערבה הממשלה לא היינו עומדים בפני שוקת שבורה" - אני מניח שה"לא" השתרבב לשם בטעות. אתה טוען שאני צריך להראות, בהקשר זה, "מדוע הכשל אינו נובע מהתערבות הממשלה". אוקיי, נסה את הדברים הבאים: " השוק החופשי לקוי[...] מה שחותר תחת השוק החופשי הוא לא הממשלות הרעות שרוצות - רחמנא ליצלן - לפקח עליו, אלא דווקא השוק החופשי עצמו[...]מה שקורה עכשיו הוא נורא פשוט: אם המטרה של כל אחד היא למקסם את הרווחים שלו, כפי שהציע אדם סמית', אז מנכ"לים של בנקים להלוואות ילוו כמה שיותר כדי לקבל בונוס שמן, וישתמשו ביד הנעלמה כדי להראות לעולם אצבע משולשת[...] הייתי מוסיף וטוען בלהט שאי אפשר לטעון מחד ש"פאני מיי ופרדי מק הם גופים בחסות ממשלתית, שהיו נתונים לפיקוח הדוק של גופים פדרליים ממשלתיים וועדה מיוחדת בקונגרס" ומאידך ש"שתי סיבות העומק העיקריות למשבר הן הסרת ההגבלות על הזרמת כספים לשוק; והרצון לתת לכולם בלי לשאת בתוצאות"[...] הדגים השמנים - אלו שבראש הפירמידה - ממקסמים את רווחיהם, ואילו האנשים הרגילים לא רואים שום חלחול, כי לא נותר מה שיחלחל. שכבת בעלי ההון סופגת את רווחי הצמיחה יותר טוב משאולוויז אולטרה סופגת נוזל כחול" (אחד, לא חשוב מי).
הלאה. "ללא קשר ל-א' , להראות שיש מקרים שבהם רגולציה אכן מצליחה (תיאור אקטואלי ולא איזו אוטופיה שבה כולם מלאכי השרת והרגולטור הוא מן ישות יודעת כל…) או לפחות להסביר מדוע טיעונו של רדלר לגבי כשלי הרגולציה אינם תקפים (זה לא מספיק אמנם, אך יאלץ את רדלר להזיע)" - אני לא צריך להראות שום דבר כזה; ראשית כי אני מניח שלקוראיי בסיס ידע מסוים - כלומר, אני מניח שהם יודעים שהמשבר פרץ במדינה שיש בה הכי מעט רגולציה והכי הרבה שוק חופשי בעולם המערבי, וכשיש בה רגולציה היא בעליל מיושמת רע; לעומת זאת, מדינות סוציאל-דמוקרטיות מובהקות כדנמרק יושבות ונהנות. אבל חשוב מזה, אני לא צריך להראות שום דבר כזה מפני שהכשל הטמון בשוק חופשי ללא רגולציה, שעליו דיברתי לאורך כל המאמר, הוא מספיק כדי להצדיק אותה.
"ג. להבהיר מדוע טיעוניך מחלק ב' תקפים גם במשבר הנוכחי" - אה? ממתי טענות כוליות דורשות התאמה ספציפית? מה זה הקשקוש הלא-לוגי הזה?
"כל עוד לא עשית את כל אלה לא אמרת כלום!" - וואו, בהתחשב בעובדה שאתה טוען שלא עשיתי את זה, אנשים פה מתווכחים כבר יומיים בלהט על כלום.
".ב.- אל תלאה אותי בטיעון הסופי שלך במאמר" - חלילה, לא אעייף אותך עם מוסר, במיוחד בהנתן שאתה יכול לקבוע באופן אבסולוטי מה הופך מה למוסרי.
נמרוד-
מה אמרתי בסך הכל? שאתה מפריח המון זיקוקים אבל לא מתמודד עם טענות? וואו - מישהו פה ממש רגיש (או שמא - לא מסוגל להתמודד עם ביקורת?)! לגבי האיום שלך, עשה טובה - אל תאיים (כי זה ממש לא מפחיד) ודבר בנחת. אולי יצא מזה משהו. ולעניין אמת ותוקף - מי אמר שהתבלבלתי? כל תגובתי עסקה בהשתשלות תגובתך לאורי ולא באמיתות הדברים (אותם אפשר יהיה לבדוק לאחר שיהיה לך טיעון. בינתיים אין לך!).
לעניין-
1. ביקשתי טיעון שמסביר מדוע הכשל לא נובע מהתערבות ממשלה ואתה מביא טיעון שמסתמך על הנחות וסברות כרס ולא על איזה ניתוח של שרשרת המאורעות שהביאו למצב הנוכחי. אורי רדלר סיפק הסבר כזה. אתה עדיין לא. כך שחלק א לעיל עדיין פתוח.
2. אתה כן צריך להראות את ב (או את מסקנת ב ו-ג). העובדה שהמשבר פרץ במקום עם מיעוט רגולציה (נראה לי שרדלר יחלוק עליך כאן) לא אומר שתוספת רגולציה תעזור. אתה צריך להסביר מדוע תוספת רגולציה היתה מונעת את המשבר הנוכחי (שזו מטרת חלקים ב,ג הנ"ל); בנוסף כל עוד לא הראית שסיבת המשבר איננה כפי שטוען רדלר או לפחות הפרכת את טיעוניו הרי שממילא אין משמעות לריבוי או מיעוט רגולציה.
3. אני אתעלם מנימתך ואגש לעיקר: אתה לא הראית בשום רגע שכל רגולציה עובדת ולכן אין לך כאן "טענת כוליות". בחזרה לשלושת הסעיפים שלי - לו היית מראה שיש משולשים שהם מרובעים והייתי מניח לפניך משולש לא היית יכול לטעון בהכרח שהוא מרובע. לו עשית כן זה היה "קשקוש לא לוגי" במקרה דנן - לו היית מראה בתגובה לסעיף ב הנ"ל ש"יש רגולציות שעובדות" הרי שעדיין היית צריך להראות שהרגולציה היתה יכולה לעבוד גם במקרה שלנו (אתה גם יכול לאחד את שני המקרים ולמצוא ישר דוגמא שתטפל בשניהם).
4. לעניין המוסר - אין לי יכולת שכזו אך עם זאת אם טיעונו של רדלר נכון הרי שאם תהיה "ערבות הדדית" (הממשלה תתערב) הרי שמצבם של הרבה יותר אנשים, כולל בעלי החוב, יהיה גרוע יותר. אנא - הסבר לי (בהנחת טיעונו של רדלר) לפי איזה מערכת מוסר אותה "ערבות הדדית" שמביאה ביודעין להרעת המצב היא פעולה מוסרית?
כל זה חסר משמעות, כמובן, אם תראה את האמור לעיל (או אפילו תחליש את טיעונו של רדלר).
"מה אמרתי בסך הכל? שאתה מפריח המון זיקוקים אבל לא מתמודד עם טענות? וואו - מישהו פה ממש רגיש (או שמא - לא מסוגל להתמודד עם ביקורת?)!" - זה לא המה, יקירי, זה האיך.
" ולעניין אמת ותוקף - מי אמר שהתבלבלתי? כל תגובתי עסקה בהשתשלות תגובתך לאורי ולא באמיתות הדברים (אותם אפשר יהיה לבדוק לאחר שיהיה לך טיעון. בינתיים אין לך!)." - אם אין לי טיעון אין אפשרות לדון בתקפות שלו. ניתן לדון באמיתותו של טיעון לא תקף. תקפות של טיעון לא אומרת דבר לגבי אמיתותו. בתור מייצג הלוגיקה בדיון הזה, העמדה שלך מוחלשת מאד אם אינך מדייק במושגיך.
"ביקשתי טיעון שמסביר מדוע הכשל לא נובע מהתערבות ממשלה ואתה מביא טיעון שמסתמך על הנחות וסברות כרס ולא על איזה ניתוח של שרשרת המאורעות שהביאו למצב הנוכחי." - אני מביא טיעון שמסתמך על הנחות? וואו, כנראה שאני עושה בדיוק את מה שטיעון אמור לעשות. זו דוגמה שלא מתבססת על הנחות. אם רצית הדגמה, למה ביקשת טיעון?
"אתה כן צריך להראות את ב (או את מסקנת ב ו-ג). העובדה שהמשבר פרץ במקום עם מיעוט רגולציה (נראה לי שרדלר יחלוק עליך כאן) לא אומר שתוספת רגולציה תעזור" - תמשיך לקרוא את התגובה שלי גם אחרי סימן הפיסוק הידוע בשם נקודה-פסיק.
"אתה צריך להסביר מדוע תוספת רגולציה היתה מונעת את המשבר הנוכחי (שזו מטרת חלקים ב,ג הנ"ל)" - לא, די אם אני מראה ששוק חופשי ללא רגולציה מוביל תמיד למשברים, כיוון שהוא פועל נגד עצמו, כדי להצדיק רגולציה.
"בנוסף כל עוד לא הראית שסיבת המשבר איננה כפי שטוען רדלר או לפחות הפרכת את טיעוניו הרי שממילא אין משמעות לריבוי או מיעוט רגולציה." - יושב בן אדם, כותב פוסט שלם שכל מה שהוא אומר הוא שסיבת המשבר נעוצה באופיו של השוק החופשי, וטוענים כנגדו שהוא לא נגע בנושא. להבנת הנקרא של קוראיי באמת שאינני אחראי.
" אני אתעלם מנימתך ואגש לעיקר: אתה לא הראית בשום רגע שכל רגולציה עובדת ולכן אין לך כאן "טענת כוליות"" - אלהים שישמור, אתה טוען לכתר הלוגיקה בדיון הזה? טענת ה"כל" היא "שוק חופשי שאינו מפוקח כהלכה מוביל תמיד למשבר" ולכן ממילא הטענה "שוק חופשי שאינו מפוקח כהלכה הוביל הפעם למשבר" לא דורשת ביסוס פרטני.
" לעניין המוסר - אין לי יכולת שכזו אך עם זאת אם טיעונו של רדלר נכון הרי שאם תהיה "ערבות הדדית" (הממשלה תתערב) הרי שמצבם של הרבה יותר אנשים, כולל בעלי החוב, יהיה גרוע יותר. אנא - הסבר לי (בהנחת טיעונו של רדלר) לפי איזה מערכת מוסר אותה "ערבות הדדית" שמביאה ביודעין להרעת המצב היא פעולה מוסרית?" - מה זה "הרעת המצב"? שאנשים לא יפסידו את התחתונים זה "הרעת המצב"? מצבו של השוק, של וולסטריט ושל החליפה עם הסיגר לא יכול לעניין אותי פחות. אורי רוצה שה"מצב" שלהם ישתפר, אני רוצה שה"מצב" של האזרחים ישתפר. זה לא אותו מצב.
אבל יודע מה, שפכתי די מילים על הגבב הפסאודו-לוגי הזה. לא השתכנעת? לא צריך. אני מבטיח שאם וכאשר תעמוד להפסיד את כל חסכונותיך כי המדינה נתנה לאיזה בנקאי לשחק איתם, אני עדיין אתמוך בכך שהמדינה תבטח אותך מפני הפסד.
נמרוד-
גם אני מרגיש ששפכתי די מילים כאן. פסאודו-לוגי אמרת? את תעודת ההכשר שלי לגבי לוגיקה קיבלתי כבר עם סיום התואר השני במתמטיקה לפני כמה שנים ועתה עם סיום הדוקטורט. כשהבודקים שלך הם כמה מהמתמטקאים הטובים בנמצא כאן אתה באמת לא צריך הכשר מתלמידי פילוסופיה שעובדים ב-QA.
אתה גם יכול לחסוך ממני את טוב לבך בסיפא של דבריך - אני ממש לא מעריך את מי שמוכן לעזור לי ולהילחם עבורי עד טיפת דמו האחרונה של שכני!
כמובן, דרך מעטה האנונימיות אתה יכול לטעון גם לפרופסורה בכמורה.
(פססט, נמרוד, גם לך רואים קצת את המיזנטרופיה)
(ואגב, מה שהתכוונתי להגיד בהתבטאות הזו היה רק שמתוך התיאור של אורי משתקפת השקפת עולם שכוללת חוסר אמון טוטאלי באדם כיצור שמסוגל למשהו שהוא מעבר לשירות האינטרס האישי שלו. אני לא חושב שהשקפת עולם כזו מסוגלת לייצר ניתוח אמיתי של האפשרות לקדם אינטרסים משותפים של החברים בחברות אנושיות. יתרה על כן - ההשקפה הזו מניחה את שהיא מבקשת להוכיח, ולכן בעייתית ביותר. לא הייתה כאן שום אמירה לגבי איכותו של אורי כאדם).
[...] הגיב לפוסטים של אורי רדלר בקפיטליסט היומי בנוגע למפולת [...]
הרשומה נתקבלה בבלוגדיבייט…
I found your entry interesting do I've added a Trackback to it on my weblog :)…
נמרוד,
אפשר לנהל דיון גם בלי לגלוש לרמה האישית. אני מצטער אם השימוש שעשיתי באירוניה ("רק התרגלתי לכורסת העור הנוחה, באדיבות…") הובן כאמירה אישית. אבטיחך נאמנה שלא היה כאן שום דבר לבד מהערה מבודחת.
בדבריך היו לא מעט טיעוני אד הומינם בסגנון "אתה טיפש" ("פונדמנטליסטים דתיים"), "אתה אנטיפתי" ("רואים לך את המיזנטרופיה") או "אתה שקרן" ("נדמה לי שאתה מנסה להוכיח, בכל מחיר…"). הטיעונים עשויים להיות נכונים או לא נכונים, אבל אינם רלוונטיים. יתר על־כן, טיעוני אד הומינם נחשבים מפלט של שסבור שאין בידו טיעונים רלוונטיים. ברור שזה אינו מצבך ולכן חבל ליצור רושם מוטעה.
[כבקשה אישית, אם אפשר לוותר על "רואים לך את המיזנטרופיה" הישן נושן, זה ישמח אותי באופן אישי. דומני שקננגיסר השתמש בה בנדיבות כבר לפני חמש שנים, בימי "האיל הקורא," ואני חייב לומר כי כבר אז החכמה הייתה מעייפת למדי]
לעצם העניין, אנסה להתייחס לעיקרי טענותיך, כדי לצמצם את הדיון לנקודות המחלוקת העיקריות:
א. טענת כי נדרש ביסוס לטענה שרגולציה מרעה את המצב ומקטינה את התחרותיות בלי כל קשר לטיב ביצועה.
אתה צודק. אני אסייג את דברי ואקבע ביתר זהירות: כל המחקרים המוכרים לי בנושא מצביעים על־כך שאחרי כינון רגולציה היה צמצום בתחרות ופגיעה בצרכנים (בדמות העלאת מחירים, ירידת איכות, וכו'). לא ידוע לי על מקרה המצביע על התרחשות הפוכה.
אפשר לטעון, כמובן, שהפעם יהיה אחרת, או שאין קשר סיבתי הכרחי בין כינון הרגולציה לירידה בתחרותיות ובאיכות, אבל המקרים הרבים שנבחנו מורים שהסבירות לכך נמוכה.
ב. טענת כי עמדתי שלעתים רצוי לא לעשות, היא בעצם חוסר עניין לעשות או חוסר אכפתיות ("שב, אל תעשה, תן לאחרים להתמוטט, ממילא הם לא צריכים לעניין אותך").
חשבתי שהבהרתי את הדברים היטב, אבל בקריאה שנייה של דברי נדמה לי שלא עשיתי זאת. תפישתי היא שפעולותינו בתחומי החיים צריכות להתבצע תוך הכרה במגבלות יכולתנו לעשות. יש דברים שאנחנו יכולים להשיג באמצעות פעולה, ויש דברים שלא ניתן להשיג באמצעות פעולה. הכוונה מלמעלה של מערכות כלכליות הוא דבר שמנסים לעשות מזה עשרות שנים, ובחוסר הצלחה מובהק. הבחירה העומדת בפנינו אינה האם להציל את העסקים העתידים להתמוטט מהתמוטטות, או לשבת בחיבוק ידיים ולתת להם ולפנסיות של הסבתות ללכת לאבדון — לתפישתי, עסקים יתמוטטו גם אם נפעל וגם אם לא נפעל. יתר על כן, הפעולה שננקוט תהיה בעלת השפעה רעה: היא תגרום לעסקים שלא היו נופלים בנסיבות רגילות ליפול, והיא תחמיר את מצבם של כל שאר העסקים.
אם להשתמש בדוגמת 700 המיליארד: נניח שמטרת הפעולה היא למנוע, קודם כל, את אבדן "פנסיות הסבתא." לשיטתי יש להמתין ולראות קודם כל מי נפגע ובאיזו מידה, ואחר־כך לשבת ולחשוב מה אפשר כדי לטפל במקרים באופן פרטני. לשיטתך, יש קודם כל לפעול ולהעניק לוול-סטריט את 700 מיליארד הדולרים.
מנקודת מבטי, זו פעולה מאוד לא שקולה. ראשית, איש אינו תוקע לידינו שהפעולה אכן תצליח. שנית, לפעולה יש נזקים מוכחים וברורים מראש: כדי לממן את הסיוע אתה תשחוק בוודאות את הפנסיה של כל הסבתות בשיעור העלול להגיע לעשרות אחוזים (במיוחד במקרים של פנסיה לא צמודה — וזה המצב הרגיל). כלומר, כבר בשלב הפתיחה של הסיפור אתה משלם בעשרות אחוזי שחיקה של "פנסיות הסבתא" תמורת סיוע שאולי ימנע התמוטטויות, אולי לא ימנע אותן ואולי אף יחמיר את המצב. שלישית, לפעולה יש תוצאות רחבות יותר: הסטה של משאבים שהיו יכולים להיות מושקעים בייצור ובתחומים שהיו מספקים תעסוקה, בחברות פיננסים כושלות כאלו ואחרות. יש סיכוי יותר מסביר שהכסף שתזרים לשוק יצמצם את סיכויי התעסוקה העתידיים ואת הפנסיה העתידית של אנשים רבים, לטובת שמוקים שמגיע להם לחטוף מכות על הישבן, לא לקבל פרס.
ג. בקצרה:
לגבי יתרון הגודל: לא טענתי שהרגולציה יוצרת יתרון לגודל. לגודל יש יתרונות ברורים — הרגולציה רק מעצימה אותם. נוסף על־כך, טענת כי "רוב התאגידים והרשתות הגדולות מוצאם מארה"ב," והדבר מעיד, לסברתך, שהרגולציה האירופית — שהיא כביכול רחבה יותר — אינה מעצימה את יתרון הגודל. אפשר להתעלם מהתנאים השונים בארה"ב ובאירופה, המולידים גם מבנה עסקי שונה, שכן הטיעון ביסודו פשוט לא נכון: המשקים באירופה הרבה יותר ריכוזיים מהמשק הכלכלי בארה"ב. יתר על־כן, הם לא רק ריכוזיים יותר, הם גם קשיחים יותר: בארצות הברית צומחות הרבה יותר חברות גדולות חדשות, והתחלופה שלהן רבה יותר פי כמה מבאירופה. הטיעון שלך לא נכון ואם נתייחס לרגולציה כמשתנה משפיע, הרי שהוא מחזק את דברי.
לגבי תוכניות חסכון: להבדיל מחסכון פנסיוני (הפרשות משכר וכיו"ב), שאינו רלוונטי לעניין זה (לא הבנקים הנמצאים בסכנה מחזיקים אותם) החסכון האישי העומד בסיכון הוא בסך כולל של כ-2 טריליון דולר (הנתונים הנכונים הם (קודם טעיתי): כ-63 מליון חשבונות חסכון אישי, כשבכל אחד מהם, בממוצע, כ-30 אלף דולר). אם נניח שיעור פשיטות רגל של 5 אחוז מהבנקים, כי אז יש כ-95 מיליארד דולר בחסכונות אישיים בסכנה. אם נניח שיעור כשל של 10 אחוז, כי אז נמצאים כ-200 מיליארד דולר בסכנה.
מדינת הרווחה: אתה טוען כי מדינת הרווחה הוקמה דווקא מרצון ובלי כפייה מלמעלה ("אה, אתה טוען שמדינת הרווחה לא קמה מעצמה? מה הקים אותה? אני נשבע שאם התשובה תהיה "חיזרים" אני אאשים אותך בסיינטולוגיה."). אם זו אכן הטענה, הרי שהיא אינה נהירה לי. האם אני מדמיין שהביטוח הלאומי, מסי הבריאות, המיסוי הפרוגרסיבי, החינוך (חובה חינם) קמו שלא מתוקף חוק אלא מיוזמה ספונטנית של ההמונים?
אורי - תוכנית של ממשלת גרמניה שמבטחת למעשה את חסכונותיהם של כל הגרמנים צפויה לכסות על חסכונות בסך 785 ביליון דולר[1]. זה, כאמור, בגרמניה לבדה, מדינה שקטנה במידת מה בארה"ב. קשה לי לראות איך החישוב שלך פועל.
[1] http://www.cbc.ca/world/story/2008/10/05/germany-merkel.html
עופר, כתבת:
אנסה.
בכלכלה, העקרון הכללי ברור: המשאבים במשק כלכלי מוקצים באמצעות אתת המחיר. כלומר, כאשר יש ביקוש למוצר, מחירו גבוה ויצרנים רבים נוהרים כדי לספק את הצורך בו. כאשר הביקוש למוצר נמוך, קטן מספר היצרנים העוסקים בייצורו. כל אדם פועל בשוק הזה כדי לספק את צרכיו והשוק, באמצעות המחירים, מנסה לענות על רצונו.
בכלכלה המנוהלת "מלמעלה" נדחה המחיר כדרך טובה להקצאת משאבים — שהרי אילו היה המחיר מכשיר טוב, לא היה צורך בניהול מלמעלה — והמשאבים מוקצים על־ידי פקידים מומחים, האמורים לדעת מי צריך מה, מתי והיכן. המשימה הזו מורכבת מאוד. כל אחד מאיתנו מבצע מדי יום עשרות החלטות כלכליות תלויות מחיר: האם למלא דלק וכמה, האם לקנות את החולצה שראינו בחלון הראווה או לא, האם לקנות בקבוק מיץ במזנון או להמתין בצמא עד שנשוב הביתה ונשתה מהברז, וכן הלאה וכן הלאה. בישראל לבדה מבוצעות מדי שנה מאות מיליארדי החלטות כאלו, וקשה לראות כיצד יכול פקיד מומחה, זריז ככל שיהיה, לבצע את כולן. יתר על־כן, קשה להניח שהוא יכול לבצען באופן מיטבי. מי יודע כמוך האם אתה צמא או לא? מי יודע יותר טוב ממך אם מתחשק לך לנסוע לדודה מחדרה בשבת (ולכן למלא את המיכל) או לא (ולכן לא)? אין פקיד, מומחה ככל שיהיה, היכול לומר האם החולצה בה אתה חושק מחמיאה לך (ולכן תרצה לקנותה) או לגמרי לא (ולכן לא כדאי לקנותה).
ברור שאין זה מציאותי להקצות לכל אחד מאיתנו שורת פקידים צמודים שילוו אותו לאורך היום ויחליטו עבורו מה לעשות. לכן, כדי לבצע את הניהול מלמעלה מבוצעת "הכללה" ו"ביורוקרטיזציה": הפקידים המומחים מחליטים עבורך מראש מה אתה צריך או לא צריך, ומנסים להביא אותך להחלטות מסוימות או להניא אותך מהחלטות מסוימות באמצעות חוקים, צווים, תקנות או העלאה של מחיר המוצרים.
גם השיטה הזו אינה נקייה מבעיות. העיקרית שבהן היא שהקביעה המודרכת על־ידי הפקידים מכוונת (בפטרונות) למה שאתה צריך, לדעתם, אבל היא בדרך כלל הפוכה או שונה מאוד ממה שאתה רוצה. אם היא הייתה קרובה מאוד למה שאתה באמת רוצה, כמובן, לא היה צורך בפקידים או בצווים ובתקנות.
הבעיה השנייה היא שהקביעה של הפקידים מה אתה צריך אינה קשורה בדרך כלל למה שאתה צריך באמת. זו קביעה כללית המבוססת על עולם המושגים והרצונות של הפקידים, המנסים לכונן את עולם המושגים שלהם.
התוצאה של כלכלה המנוהלת "מלמעלה," לפיכך, שונה מאוד מהצפוי: היא כוללת מספר גדול של "מנהלים" ברמה הגבוהה והבינונית, הקובעים עבורך מה אתה רוצה או צריך, כאשר אין הרבה קשר בין הקביעה הזו למה שאתה רוצה וצריך. התוצאה היא דיקטטורה וכאוס: הפקידים מנסים לכפות את רצונם בעוז, ואילו אתה מתמרד ומנסה לברוח מתחת ידם ולעשות את מה שאתה רוצה.
הנחת היסוד הבעייתית שמסתתרת מאחורי הסיפור היפה של אורי: כל הצרכנים שווים. אורי רוצה שנחשוב שמה שקובע את מחירו של מוצר הוא כמה אנשים מעוניינים בו. זהו שקר. אפילו במצב אופטימלי של שוק חופשי לפי הספר, מחירו של מוצר יקבע על פי מספר האנשים המעוניינים בו *בשקלול כוחם הכלכלי*. כלומר, מיליון אנשים שרוצים משהו אבל יש להם רק שקל אחד לשלם עבורו שווי ערך מבחינת קביעת המחיר האופטימלי כמו אדם אחד שמעוניין במוצר ומסוגל לשלם עבורו מיליון שקל. חשוב מכך: אם יש אדם אחד שמוכן לשלם מיליון ש"ח עבור המוצר וחצי מיליון אנשים שמסוגלים לשלם שקל אחד עבורו, התעשיין החכם ימכור את המוצר לאיש האחד ויתעלם מחצי מיליון האנשים. תגידו - יבואו תעשיינים אחרים וימכרו תחליפים לחצי מיליון האנשים? נכון, אבל רק אם אפשר לייצר את המוצר בפחות משקל אחד. ואם אי אפשר? אז לאף אחד לא אכפת מחצי מיליון האנשים.
זו, כמובן, בדיוק הבעיה של הסוציאל-דמוקרטים (ושמאלה מהם): שזה לא הוגן להתעלם מצרכיהם של אנשים רק משום שהם לא מסוגלים לשלם עבורם. זה בולט במיוחד בצרכים שאינם עניין של לוקסוס או בחירה: טיפול רפואי, למשל. או חינוך. אבל זה נכון גם עבור הרבה דברים אחרים. לכן, הכלכלה הסוציאל-דמוקרטית לא נועדה לקבוע עבור אנשים מה הם רוצים ומה הם צריכים, אלא לאפשר לאנשים מינימום של רווחה ושירותים בלי קשר ביכולת שלהם לשלם עבור השירותים הללו. מה שנותר, כמובן, הוא להחליט מה צריך המינימום הזה לכלול. אבל אורי, כמובן, דוחה מכל וכל את עצם רעיון המינימום.
אורי, התמונה שאתה מצייר מאוד נחמדה, אבל מאוד לא נכונה.היא מתעלמת מכך שיש מוצרים מסויימים שאדם מחוייב לקנות אחרת הוא ימות(אוכל, טיפול רפואי וכו') או שזה אינטרס מאוד ברור של המדינה לקבוע להם רף מינימום ולספקו לאזרחיה-חינוך, לדוגמא, מאחר שאוכלוסיה משכילה נוטה לעמוד במתאם עם כלכלה חזקה.בנוסף לכך גם תחת המודל הסוציאל דמוקרטי שאני מכיר הפקידים בדר"כ לא מחליטים אם אני יכול לקנות את בקבוק המיץ ו/או החולצה- הם מחליטים כמה כסף לתת לי(בהנחה ואני נזקק מספיק) בסה"כ ומשאירים לי לחלק אותו איך שאני רוצה, וכמובן מוודאים שהמיץ לא מכיל חומרים רעילים.
דובי, כתבת:
המספרים דווקא מסתדרים, אם אתה משנה ביליון למיליארד. בגרמניה 82 מליון בני אדם ובארה“ב 290 — פי 3.5. אם נבצע את ההכפלה נקבל שבארה“ב צריכים להיות חסכונות של 2.7 טריליון. כלומר, בגרמניה חוסכים יותר, אבל המספרים הם בפרופורציה הגיונית. באנגליה, סך כל החסכונות הפרטיים מגיע לכ-220 מיליארד ליש“ט, וגם המספר הזה מסתדר יפה.
דובי כתב עוד:
באופן כללי, העשירים (כלומר, אלו היכולים לשלם סכום גבוה יותר עבור כל מוצר) הם די זניחים בהתנהלות היומיומית של השוק, ובמגוון המוצרים הנסחרים בשוק באופן רגיל השפעתם היא אפס. מטעם זה, כשיצרן טלוויזיות צריך לבחור האם להתמקד בייצור טלוויזיות יוקרה לאלפיון העליון ב-100,000 שקל, או לייצר טלוויזיות בטווח המחירים של 1,500 עד 5,000 שקל לשאר 99.9 האחוזים העדפתו תהיה ברורה.
במטבע דומה, השוק לא יכוונן לפי "שקלול כוחם הכלכלי" של עשירים גם בתחומים כמו בריאות וחינוך. ילדי האלפיון העליון מונים כ-2,000 ילד וילדה (אלפית מכלל הילדים). הם לומדים בתנאי דה-לוקס, אבל השפעתם של שניים או שלושה בתי ספר יוקרתיים על השוק בכללו היא אפס.
ועופר כתב:
לא בדיוק. ראשית, ניתן להניח כי אנשים יחתרו להשיג את המוצרים החיוניים לחייהם ולבריאותם גם בלי שהממשלה תשיג זאת עבורם. נניח, בכל זאת, כי יש אנשים הרוצים להשיג את המוצרים החיוניים לחייהם ולבריאותם אבל אינם מסוגלים לעשות זאת בשום אופן. על־פי הנתונים, מדובר בקבוצה קטנה יחסית, המונה אחוז עד שני אחוזים מהאוכלוסייה (לדוגמה, כלל בתי התמחוי בישראל ומחלקי חבילות הסיוע מסייעים לכ-35,000 איש — כחצי אחוז מכלל האוכלוסיה). נתעלם לרגע מהשאלה האם בקבוצה זו יש לתמוך באופן ממשלתי או פרטי: כך או כך, הקבוצה הזו נהנית רק מחלק קטן מאוד מהמשאבים הנלקחים משאר האזרחים.
אם נניח (וזה לא תמיד נכון) שכל משאבי המסים הנלקחים חוזרים באמצעות שירותים לאזרח בבריאות ובחינוך, לדוגמה, נוכל לומר כי רוב מכריע של המשאבים נלקח מכלל האוכלוסיה, ומשמש בעיקרו לממן את השירותים הניתנים לכלל האוכלוסיה, על פי שיקוליהם של הפקידים. לדוגמה, אם נבחן את המקרה של אזרח המשתכר שכר ממוצע במשק (7,500 שקל), הרי שלפי הערכה שמרנית הממשלה גובה ממנו במסים ומקצה לפי שיקול דעתה מהכנסותיו כ-62 אחוז (פירוט החישוב להלן). ניסוח אחר, עיקר הכסף אינו מוקצה לרשת בטחון לאזרחים שכשלו בדרכם אלא פשוט מועבר מכיס לכיס: הממשלה גובה את רוב הכנסתו של כל אזרח (או, לשון אחר, שוללת ממנו את עיקר יכולתו לבצע החלטות לגבי המיץ האהוב עליו), ומחלקת אותו שוב לאותו אזרח. לי זה נראה דומה מאוד להחלטה של פקיד ממשלתי מה האזרח הממוצע רוצה וצריך.
פירוט החישוב:
הכנסה חודשית - 7500.
הכנסה נטו - 6048.
הפרש בין עלות שכר לשכר נטו: 3536.
תשלום למע"מ מהוצאות: 598.7.
תשלום מסים עקיפים אחרים (מיסוי דלק, יבוא, רכוש, וכו'): 1,800.
סה"כ, מעלות שכר של 9,584.36 מקצה הממשלה 5,934 שקל.
אורי, אני נתתי גרסא מפושטת של הסיפור. אפשר להסביר באותה מידה עם מעמד בינוני שמחזיק כ-50 אחוז מהאוכלוסיה פלוס 40 אחוז מהאוכלוסיה שנחשבים מעמד נמוך. לא כל מי שעני הוא רעב ללחם, ולא כל מי שרעב ללחם ילך לבתי תמחוי, ממגוון סיבות. מספיק לראות את מצב ביטוח הבריאות בארה"ב כדי להבין שבלי מדיניות רווחה, הרבה מאוד אנשים לא יקבלו את השירותים הבסיסיים הדרושים לקיומם, במיוחד במקרי חירום.
לגבי חישוב המס וכמה חוזר למי: נתחיל מכך שרוב המס בישראל באמת לא הולך לשירותים לאזרח. הוא הולך לבטחון - כן, כן, אותו תפקיד שאפילו אתה מסכים שהוא *ה*תפקיד שעל המדינה למלא. תקציב הבטחון, כולל "בטחון הפנים" (משטרה), פלוס תקציב משרד המשפטים (מדינה ליברלית צריכה מערכת משפטית שתאפשר שמירה על הזכות לרכוש והגנה על דיני חוזים למיניהם) מהווים, בלי להסתכל בנתונים המקוריים, לפחות חצי מהוצאות הממשלה. אז בוא לא נתמם בנושא.
מעבר לכך, אתה מדבר על השכר הממוצע במשק. אבל כ-70 אחוז מהאוכלוסיה מרוויחים פחות מהשכר הממוצע הזה[1] - ההכנסה החציונית בישראל, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה[2], עומדת על כ-5250 ש"ח (נכון ל-2006). מיותר לציין שהמיסים הישירים שמשלמים רוב העובדים הללו הם מזעריים. הייתי יכול ללכת גם לביטוח לאומי ולהוציא משם את הנתונים על כמה משפחות עולות מעל לקו העוני בזכות תשלומי ההעברה השונים, אבל אני בטוח שתמצא תירוץ למה לא צריך להתייחס לזה בכלל.
בכל אופן, החישוב הזה מראה שרוב כספי המיסים נלקח מידי כשליש מהאוכלוסיה, ומועבר לכיסיהם של כלל האזרחים. כלומר, בניגוד למה שאתה טוען, לא מדובר במנגנון מנופח שכל תפקודו הוא להעביר כסף מכיס אחד לשני (למנגנון הזה דווקא קוראים "בנק" - ראה עמלת השורה שאני צריך לשלם כדי להפקיד צ'ק, ואחר כך עוד אחת כדי להוציא מזומן), אלא במנגנון שמשרת טוב חברתי ברור. אתה עשוי לחשוב שהטוב הזה אינו טוב כלל, אבל זה כבר עניין נורמטיבי. הטענה שלך כאילו אזרחים אינם מקבלים שום דבר ממדינת הרווחה יכולה להתבסס רק על עיוורון לקיומם של כמחצית מאזרחי המדינה.
[1] הגבול העליון של העשירון השביעי עמד ב-2006 על כ-7600 ש"ח.
[2] http://www.cbs.gov.il/www/publications/income_06/pdf/t27.pdf
[...] הפוסט הקודם שלי והדיון שלאחריו עוררו עניין והניעו דיון בנושא. ראש [...]
[...] שמנוע ממני להגיב אצל נמרוד, שחושב שיש לו מונופול על הלוגיקה, יש לי כמה הערות על [...]