אני ואפסי עוד

לשמחתי, הפוסט הקודם שלי והדיון שלאחריו עוררו עניין והניעו דיון בנושא. ראש וראשון (מהידועים לי) היה דובי^[1], ולפוסט שלו הגיב מרק. במהלך הדיון ביניהם – וחבל שאין זו רוח הדברים בדיון שנוצר כאן – הייתה ירידה ממקרים ספציפיים והליכה אחורה, אל העקרונות. וכשהולכים אחורה, מקבלים את הדיכוטומיה שמניעה אנשים רבים וטובים למעשה ורפלקסיה כבר ימים רבים: חירות מול שוויון.

אלא שהעולם התקדם, ואנשי ההון הגדול נותרו מאחור; הם נדמים לי כעת כמי שצווח מלוא גרונו "רוצה אני להיות חופשי!" בזמן שדבר אינו מגביל אותו. הסוציאליזם, אותו נהנים אנשי השוק החופשי להקביל ללניניזם, סטאליניזם, מאואיזם ושאר צורות שלטון נתעבות, זה מכבר אינו מהווה איום. הוא שקע בתוך הברנשטייניות של הסוציאל-דמוקרטיה. מנגד, טענתם ששיטתם שלהם מבטיחה חירות הולכת ומתבררת לכול כחסרת שחר. החירות המוחלטת היא בודדה, איש אינו נמצא בסביבתו של האדם החופשי; ילדים, משפחה, חברים, כל אלה עלולים לגזול את חירותו. אם כן, מי שמתיימר לבסס סדר בין בני אדם – ויהיה זה סדר כלכלי, פוליטי או אחר – על חירות מוחלטת נדמה למי שמנסה לאכול מזון אליו הוא אלרגי.

ובזמן שהסוציאל-דמוקרטים עוסקים בלאזן בין שני העקרונות, מקצינים אבירי השוק החופשי את עמדותיהם עוד ועוד, ותובעים, בפראפרזה, "עקרונותינו לבדם, החסד לבדו, כתבי הקודש לבדם"^[2]. זה שמדובר בהתנהגות אורתודוכסית לכל דבר ועניין, זה כבר אמרתי. אבל ההקצנה, המאפיינת כל קבוצה אורתודוכסית שמגלה אט-אט שהיא נותרת לבדה והעולם חולף על פניה, מתחילה להדאיג; אני שואל את עצמי אם יבוא יום שבו לא נוכל לזהות, בקריאה אקראית, את האירוניה של הטקסט הזה של מקס הזועם.

ומשום כך הרמתי גבה כאשר קראתי את דובי כותב:

כלומר, לדידה של השיטה עצמה, היא בלתי ניתנת ליישום. מקסימום, כאמור, אפשר לצמצם נזקים. שוב, גם אם יש סיכוי שהגישה הזו נכונה, אני, כאדם, מוכן להקריב כל מה שיש לי כדי שלא אצטרך להאמין שאני חי בעולם כזה.

דבריו של דובי מעלים ניחוח עז של אפולוגטיקה; מצטייר מהם כאילו הוא – ולא ברי הפלוגתא שלו – מחזיק בגישה אמונית. עוד יותר מפתיעים הם הדברים שכותב דובי עוד קודם לכן:

והתפיסה הזו של הטבע האנושי היא לגיטימית לגמרי. אי אפשר להפריך אותה לוגית, ובלתי אפשרי לשכנע מי שאוחז בה שהוא טועה, כי המשכנע בהכרח יהיה בן-אנוש, וככזה, אין לסמוך עליו.

קיימות שתי דרכים להתמודד עם טיעון – האחת היא לתקוף את תקפותו, כלומר, לטעון שלא מתקיימת בו נביעה לוגית. השניה היא לתקוף את הנחות היסוד שלו. בזמן שהשיטה הניאו-ליברלית אכן מקפידה על נביעה לוגית, הנחות היסוד שלה, בחלקן, שגויות לחלוטין, בחלקן האחר קיצוניות עד כדי כך שהן מגיעות לצד השני, או לסתירה. הנקודה הראשונה שבה הנחת היסוד הליברלית כשלה ואחותה החדשה כשלה עוד יותר היא בהגדרה של חירות מנותקת מהקשר. דובי כמעט ונגע בנקודה – כל מי שאי פעם ביקש מאדם אחר שיגרד לו בגב יודע עד כמה זה מתסכל – כשדיבר על המעבר מתיאוריה חיובית לשלילית. במונחים אקזיסטנציאליסטיים, ה"חירות" האבסולוטית של הניאו-ליברליזם נעה מחירות חיובית (החופש ל-) לחירות שלילית (החופש מ-). הבעיה עם תנועות שוללות היא, כמובן, שבלי מטרה פרט לשלילה עצמה הן נותרות חסרות כל ערך. כך גם כאן: החירות הזו הולכת והופכת להיות מטרת-עצמה. זו מטרה ראויה, ללא כל ספק, אבל ללא טלוס שאליו אדם יכול לכוון את חירותו הוא לחלוטין דומה למי שאזוק באזיקים.

כדאי להסביר את סיום הפסקה הקודמת. נניח שחברים מזמינים אותי לארוחת ערב, ואומרים לי שאני חופשי לחלוטין לאכול כל מה שמוגש. אלא מאי? אני אינני אוהב אף לא אחד מהמאכלים המוגשים. אז מה מועיל לי החופש שניתן לי, שהוא על הנייר בלבד, אם בסופו של דבר הבחירה שלי היא בין לא לאכול לבין לאכול אוכל שאינני אוהב? אה-הא, יטען מולי הניאו ליברל בארשת של רצינות, בשוק חופשי אמיתי לא היית מוצא את עצמך בסיטואציה כזו, כי בשוק חופשי אמיתי לא היית מוגבל על ידי ההיצע שמישהו אחר בחר להגיש, אלא היית יכול ללכת למקרר. ובכן, בשלב הזה, "אם יורשה לי לקטוע את בן שיחי היחיד", היה הניאו ליברל כורה לעצמו בור גדול; שכן הוא היה מודה שחירותו של האדם היא בלתי מנותקת מרצונותיו. כלומר, החופש של אדם הוא החופש לפעול לפי רצונותיו, להגשים את חלומותיו, להיות מאושר. בהערת אגב צריך לומר שהניאו-ליברליזם צועד כאן על קרח דק של מעגליות; בהנתן שזו השיטה הקפיטליסטית שמזהה כסף עם הגשמת חלומות.

אם כן, בהנתן שבמדינות ניאו ליברליות עדיין יהיו עשירים ועניים (למעשה, מכיוון שהשוק החופשי מבסיסו, כפי שהוכח כבר בשנות העשרים של המאה הקודמת, גורם למונופוליזציה, יהיו מעט עשירים), קל לראות איזו משתי הקבוצות יכולה בנקל להגשים את מאוויה, "למקסם את אושרה", לממש את החירות הגדולה והנפלאה שירדה עליה, החירות מהממשלה הרעה. לעניים גם כן תשמר החירות, תהיה להם החירות ללון מתחת לגשר.

[...]

נדמה לי שבשלב זה, אמרתי די בנוגע לגלגולה של החירות מהליברליזם לאחיו החדשני. כעת, הייתי רוצה להקדיש מספר מילים לדיון בנקודות יסוד בפוסט של מרק, כדי להמחיש איך חלק מהנחות היסוד הניאו-ליברליות עוברות קפיצה לצד השני של המפה הפוליטית-אקונומית, ואחרות מקצינות עצמן עד לסתירת עצמן. אם הבנתי נכון את מרק, הטענות שהוא מעלה בפוסט הן כאלה:

1. תומכי השוק החופשי סומכים על האדם שיתנהגו בצורה מועילה לחברה מעצמו, ולכן אינם מיזנטרופים.
2. לעומתם, הסוציאליסטים נותנים למדינה את כוח הכפיה, מתוך אמונה שאדם מרצונו החופשי לעולם יגרום עוול.
3. חוק "לא תעמוד על דם רעך" מדגים את עקרון 2: על אף שרוב האנשים היו עוצרים לסייע לנפגע בתאונת דרכים, "המחוקקים חושבים שהאנשים בישראל אינם מוסריים וצריך לאיים עליהם בעונש ישיר בשביל שיפעלו בצורה מוסרית".
4. שגב ישראל אפריאט^[3] מדגים כיצד חברה עם "הכוונה מלמעלה" איננה מוסרית יותר. אפריאט ביקש מידיעות אחרונות שלא לעשות שימוש חוזר בתמונתו במצעד הגאווה הירושלמי. ידיעות לא נענו לבקשה. אדם רגיל, טוען מרק, היה מכבד את בקשתו של אפריאט שלא לפרסם; "אבל ידיעות החליט לבטל את מבחן הסבירות המוסרית ולהעדיף עליו את הסבירות החוקית ולמרבה צערו של אפריאט במקרה הזה החוק, לפחות לפי פרשנות מסוימת, היה מנוגד לערכי מוסר פשוטים".
5. הסוציאליזם מעביר את שיקול הדעת והאחריות מהאדם למדינה, ובכך גורם לאנשים להתנהג באופן לא מוסרי. "האנשים האלו לא תורמים לארגוני צדקה או לעניים ברחוב בגלל שזה ‘תפקידה של המדינה’", כלשונו.
6. חברות סוציאליסטיות אינן בהכרח מאושרות יותר מחברות לא-סוציאליסטיות, וניתן להסתכל על דוגמאות כמו הקיבוצים.

אם שגיתי בניסוח אחת הטענות, נעשתה השגיאה בתום לב ואני בטוח שמרק ישמח להעמידני על טעותי. בהנחה שלא שגיתי, הייתי רוצה להתייחס לנקודות כסדרן.
1. הרעיון המנדוויליאני, שבא לידי ביטוי גם אצל סמית’, הוא לא לסמוך על האדם שיתנהג באופן שמועיל לחברה, אלא לסמוך על האדם שיתנהג באופן שיועיל לעצמו; אם כל אדם יפעל לפי האינטרסים שלו, החברה תצא נשכרת. לא סתם כותרת המשנה של ספרו של מאנדוויל היא "חטאים פרטיים, מעלות ציבוריות". ההנחה היא לא איזו הנחה סוקראטית ש"אדם לעולם לא גורם עוול מרצונו", אלא שאדם בהחלט עושה עוול, ושזה לא דבר רע, כי בסופו של יום כשכולם עושים עוול לכולם – לא מתוך רצון לגרום עוול אלא מתוך רצון לשרת את האינטרסים של עצמם – כולם יוצאים נשכרים. זו תפישה מוסרית שעומדת בניגוד מוחלט למוסר הקאנטיאני המקובל, ובעצם כמעט לכל שיטה מוסרית אחרת. יותר מזה, זו שיטה שממחישה היטב כיצד עקרון ה"חברה" מקבל דו-משמעות ונסתר בשיטה הניאו-ליברלית. המהלך שלה הוא כזה:

א. כל אדם יוצא נשכר כשהוא פועל רק על פי האינטרסים שלו; נקודה זו כמעט ברורה מאליה מפני ש"נשכר", במובן מסוים, פירושו שהאינטרסים של אדם באו על סיפוקם.
ב. החברה בנויה מהמון בני אדם.
ג. מכאן נובע שהחברה כולה יוצאת נשכרת כשכל אדם פועל רק על פי האינטרסים המיידיים שלו.

אלא מאי? שכאן לא נוצרת "חברה", אלא צבר של "טפילים הדדיים מאושרים", אם לצטט מהזכרון את באך^[4]. אצל מאנדוויל זה ברור, הוא אפילו לא מתכחש לזה: כל בעל עסק מתואר כעלוקה על לקוחותיו. זה בסדר, כי גם בעל העסק, בתורו, הוא לקוח שמתעלקים עליו. רק מה? חיים בחברה הם קצת יותר מזה: הדוגמה הפשוטה היא בעל עסק שגם מעסיק אצלו אדם. תשלום לעובד הוא נגד האינטרס המיידי של בעל העסק. הדוגמה הזו – שכפי שציינתי, היא פשוטה ולכן גם קלה לניגוח – מראה נקודה מאד בעייתית, שמהותית לתפישת החברה כפי שהיא מבוטאת בליברליזם: אין בה התייחסות לקשרי גומלין כלל. כאן, נמצא גם ההיפוך: הניעור המוחלט של ריכוזיות כלשהי הוא, בלקיחה לקצה, אנארכיזם, וזו כבר תופעה שמאלית. מכל מקום, אין בחברה כזו מערכות יחסים. יש לפרט בה מטרה אחת: האני. מכאן מתחייב שהאינטרס היחידי של הפרט לבוא במגע עם פרטים אחרים הוא כשזה משרת את האינטרסים שלו, ורק עבור האינטרסים שלו. במילים אחרות, החברה הליברלית שמרק משבח, זו שמצדדיה "טוענים שבהינתן לאדם חופש רוב הזמן הוא יתנהג בצורה שתועיל לחברה", למעשה היא צבר פרטים שרואה בזולתו מקורות לניצול וסיפוק אינטרסנטי ותו לא. זו הסיבה שהפוסט ההוא של מקס הזועם, אליו קישרתי בתחילת דבריי, נשמע כל כך מדויק. כי כשניאו-ליברל אומר "חברה", הוא מתכוון "אני ואנשים שאני יכול לנצל". אם זו לא מיזנטרופיה וציניות, אינני יודע מה כן.

2. יש כאן שתי שגיאות; האחת היא שמרק תופש את העולם באו-או שלשם שינוי אינו במקומו. להבדיל מהקפיטליזם, הסוציאליזם לא קפא על שמריו או הקצין, הוא התפתח לתוך מה שמכונה היום "מדינת רווחה" או "מדינה סוציאל-דמוקרטית". הסוציאליזם הטהור הוא נתעב בעיני מרבית האנשים שעמם מרק מתווכח. אם רוצה מרק לטעון שגם חקיקה דמוקרטית היא כפיה, זה דיון אחר לחלוטין שאין לי שום כוונה להכנס אליו, לא כאן; נדמה לי שרוסו כבר עסק בזה מספיק, ואני פחות-או-יותר מסכים עם רוב מה שהוא אמר בהקשר הזה (ואני מדגיש שוב: בהקשר הזה).

השגיאה השניה, החמורה יותר, היא שההנחה של החקיקה הזו היא שאנשים לא יעשו מרצונם החופשי את הטוב. ההנחה הזו שגויה. חקיקה, כפי שהעיר לו יפה נתאי בתגובות, באה לקבע את הנורמה. נורמה, כדרכה ומעצם מהותה, היא מה שנהוג, מה שרוב האנשים עושה. ממילא חקיקה דמוקרטית באה מהאנשים, ולכן הנחת היסוד היא שאם, למשל, רצח הוא אסור על פי חוק, משמעות הדבר היא שמרבית האנשים מתנגדים לרצח. לבסוף, יש כאן שגיאה קונספטואלית: כדי להוכיח ששיטה א’ אינה מיזנטרופית אין די להראות שקיימת שיטה ב’ שהיא אינה מיזנטרופית ואינה שיטה א’.

3. קודם כל, נדמה לי שעל מרק חלה החובה לספק הוכחה לדבריו כאילו מרבית האנשים אכן יעצרו לסייע במקרה של תאונת דרכים מרצונם החופשי, במיוחד בהינתן דוגמאות הפוכות.

שנית, אותו העניין שחל בנקודה 2 – קרי, שהחוק בדמוקרטיה ייעודו לקבוע את הנורמה הרצויה על ידי מרבית האנשים, ולכן ממילא חקיקתו רק מעידה על טוב לבם של האנשים – חל גם כאן, וביתר שאת. היות ומרק מביא דוגמה ממדינה בעלת משטר דמוקרטי, לא עומדת לו טענת "דיברתי על סוציאליזם, לא על סוציאל-דמוקרטיה". ולו היה רוצה מרק לסגת למפלט הנבלים של אותו ויכוח עקרוני שאני מסרב להכנס אליו שוב כאן, ולטעון שישראל אינה דמוקרטית או אינה דמוקרטית מספיק ולכן החקיקה לא מבטאת את רצון הציבור, הרי שמילותיו שלו עומדות כנגדו:

סביר להניח שרוב האנשים במדינה יענו כן על שאלה היפוטטית כזו [האם היו עוצרים לעזור בתאונת דרכים, נ.א.] ומה שהם יעשו בפועל תלוי בגורמים סביבבתיים נוספים, אבל באופן בסיסי אנשים מוכנים לעזור לאדם במצוקה.

לבסוף, לנקודת ההנחה הבסיסית של מרק – שישראל היא מדינה סוציאליסטית – אין הרבה שיניים, והיא זקוקה לחיזוק. גם לו היה מחליש את הטענה וטוען שישראל היא מדינת רווחה, חשוב להבין שזה לא מובן מאליו ולכן על מרק מונחת חובת ההוכחה.

4. ראשית, יש לציין שעובדתית מרק טועה: אפריאט ניצח את ידיעות אחרונות במשפט. כלומר, לטענה של מרק שבמקרה הזה "החוק, לפחות לפי פרשנות מסוימת, היה מנוגד לערכי מוסר פשוטים" פשוט אין ביסוס. זה ש"ידיעות אחרונות" עברו על החוק – כפי שקבע בית המשפט – לא אומר שהחוק איננו מוסרי.מעבר לכך, יש לי בעיה גדולה עם אנשים שקובעים באופן שרירותי מה מוסרי ומה לא. יהונתן קלינגר דן בכמה אספקטים של ההרשעה הזו, והוא מעלה כמה נקודות טובות; אין זה אומר שאני מסכים עם כולן, אבל די ברור לי שזה לא שחור ולבן. לבסוף, כמו שתי הנקודות הקודמות, גם אם הדברים היו כולם נכונים, אמת לאמיתה, לא היה בכך – כפי שמעיר יפה דרומי בתגובה למרק – כדי לסתור את היות הניאו-ליברליזם מיזנטרופי. גם אם מרק יוכיח שישראל היא מדינה סוציאל דמוקרטית, וגם אם יוכיח שישראל היא דוגמה מייצגת למדינות סוציאל דמוקרטיות, וגם אם יוכיח שהתקלות שהוא מדבר עליהן נובעות מהסוציאל דמוקרטיה – כן, כל הצעדים הללו דרושים כדי לאזן את המשוואה הזו, ומרק לא עושה אף אחד מהם – גם אז, כל מה שיעלה בידו להוכיח הוא שהסוציאל-דמוקרטיה היא מיזנטרופית גם כן, וממילא זה לא יסתור את היותו של הניאו-ליברליזם כזה.

5. ראשית, דובי ביקש ממרק בתגובות, ויפה עשה, איזשהם נתונים לתמוך בטענה שבמדינות ליברליות תורמים יותר. שנית, ההערה על הדמוקרטיה תקפה גם כאן: האנשים שמצפים ש"המדינה" תעשה משהו הם המדינה. אבל חשוב מכך, גם בנקודה הזו מתגלעת סתירה. ראשית, נשאלת השאלה מדוע שלאנשים המונעים רק מתוך שאיפה שוק חופשיסטית למקסם את רווחיהם יהיה איזשהו אינטרס לתרום כסף? כל הרעיון הוא אבסורדי, מנוגד לחלוטין להגיון הקפיטליסטי. ניגוד עמוק יותר נמצא בכך שהאינטרס הקפיטליסטי הוא בדיוק לא לתת כסף לקבצן: זה יהיה תגמול עבור בטלנותו, מה שיביא לכך שהקבצן ימשיך לקבץ נדבות. הקבצנות היא תלותיות, וקידושו של החופש – ושוב, בכך הוא סותר את עצמו – לא מאפשר לפרט להיות תלוי בפרטים אחרים; יתירה מכך: הוא מונע את הפרטים האחרים מלתרום, מהסיבות שפורטו לעיל.

6. שוב, הפער בין סוציאליזם לסוציאל-דמוקרטיה חוגג כאן. מעבר לזה, לטענה הזו, שוב, אין ביסוס: המדינה שמוליכה את מדד האושר הבינ"ל היא דנמרק – אולי מדינת הרווחה הקלאסית – ובעשיריה הראשונה יש רוב למדינות רווחה, וגם בעשיריה שאחריה הן מככבות. ארה"ב מגיעה רק למקום ה-26. המחקר הזה הוא מחקר מקיף שסקר 178 מדינות שונות. מחקר אחר, שערך אינגלהרט ושהוא, מתודולוגית, פחות ממצה בעיניי, עדיין שם את דנמרק בראש. ארה"ב, למתעניינים, היא במקום ה-16. מעניין לקרוא את מה שאומר אינגלהרט על ממצאיו^[5]:

החשיבות היחסית של שגשוג כלכלי לאושר משתנה ככל שהחברה נעשית עשירה יותר. במדינות שבהן הכנסה נמוכה, למצבו הכלכלי של אדם יש השפעה עצומה על אושרו. אבל בארצות משגשגות יותר, חופש פוליטי וסבלנות חברתית משחקים תפקיד גדול יותר בקביעה עד כמה אנשים מאושרים[...]במידת מה, מדיניות חברתית מתוכננת בקפידה יכולה לעזור להגדיל את רמות האושר בארה"ב אפילו יותר. מדיניות שתסייע להגדיל את תחושת הסולידריות והסבלנות עשויה לעזור גם כן.

זה נפלא, כי מרוב דיבורים על הניאו-ליברליזם בתור החופש לרדוף את האושר, נראה שהסתירות המובנות שהוצגו כאן, ההקצנות והיפוכי הצדדים הופכים את השיטה הניאו-ליברלית לכזו שבה אנשים פחות מאושרים ופחות חופשיים משהם מרגישים תחת משטר סוציאל דמוקרטי; מסתבר שבניגוד לטענה שמרק מעלה במרומז כשהוא מדבר על הקיבוצים, לקפיטליזם אין בעלות על החירות.

צריך לסכם, אז אסיים בציטוט מדבריו של מרק ומתגובתו הנאה לדברים של דובי:

מרק: בצורה שבה אני רואה את הדברים, המטרה של האידאולוגיה הסוציאליסטית***** היא להקטין פערים בחברה בעוד שמטרתה של האידאולוגיה החופשיסטית היא לתת לאדם הזדמנות להגדיל את האושר האישי שלו. אני לחלוטין לא משוכנע שיש סתירה מובנית בין שני הדברים.
דובי: ואני משוכנע שאין סתירה בין השניים – לסינתזה שמאפשרת מיקסום של שניהם קוראים סוציאל-דמוקרטיה, ואני תומך בה.

גם אני. האפולוגטיקה שדובי נקט בה, ועכשיו זה די ברור, צריכה לבוא מהקנאים לדתם – לא מסוציאל דמוקרטים.

1. שכותרת הפוסט הזה מוקדשת לו [↩]
2. וובר עלה על האיחוד הבלתי-קדוש הזה כבר מזמן [↩]
3. ולא "שמעון אפריאט", כפי שמרק קורא לו [↩]
4. הספר לא לידי [↩]
5. מובא בתרגום שלי מאנגלית, ההדגשות שלי [↩]