רזה
בזמן האחרון אני נתקל בלא מעט בני נוער, בין אם באופן וירטואלי - בבלוגים, פורומים וב"במה חדשה" ובין אם פנים אל פנים. ולעניין אחד אי אפשר שלא לשים לב - אין כמעט כל הבדל בין השפה המדוברת של בני הנוער הללו לבין השפה הכתובה שלהם, למעט העובדה שכאשר הם מדברים, אין להם שגיאות כתיב.
השפה הולכת ונעשית שטוחה, כמעט נעלמת; ביטויים וניבים נעלמים לבלי שוב, ואת מקומם תופסים עגה ושימוש לקוי בסימני פיסוק. ילדים שנולדו בארץ וגדלו בארץ והתחנכו בארץ מתחילים פועל בגוף ראשון יחיד בזמן עתיד באות י' או מוסיפים ה' בסוף של פועל בזמן עבר בגוף שני יחיד. אוצר המילים שלהם שחוק, אפסי כמעט; לעברית המודרנית, לעומת השפות האירופאיות, מעולם לא היה הרבה להציע בתחום של אוצר מילים עשיר מאוד, השחיקה הזו הופכת בולטת במיוחד על רקע זה.
ההשפעה על התרבות הישראלית ניכרת לעין, וישנו קשר ברור בין ההידרדרות המוסרית של הנוער הישראלי לבין היכרותו של נוער זה את השפה העברית. שפה עשירה היא תנאי יסוד לתפישה של רעיונות מופשטים, כי השפה היא גם כלי מחשבתי. רעיונות מוסריים הם רעיונות מופשטים מעיקרם. אם יידרשו חלק מהנערים לחזור על התורה המוסרית של אריסטו, למשל, במילותיהם שלהם, לא יוכלו לעשות כן בצורה מדויקת - אין להם הכלים המתאימים.
בדרך, היכולת לקומוניקציה בסיסית הולכת ונשחקת. על פורום מק-איט, למשל, השתלטה חבורת בני תשחורת יצירתית ותוססת, שהודעותיהם בפורום, על פי רוב, פשוט אינן בהירות דיין כדי לענות להן. הקריאה דורשת מאמץ לא סביר, השיח הופך להיות מייגע. במידה שתקשורת היא הבסיס לחיים בחברה, היכולת לחיים חברתיים בישראל הולכת ופוחתת.
הדיבור הופך להיות רצוף סופרלטיבים ואלה מאבדים ממשמעותם ככל שהשימוש בהם הופך להיות יום יומי. "מהמם" הוא מה שמכה בהלם, "מקסים" מצביע על דבר מה בעל כוח מגי, "מדהים" הוא מה שמביא להשתוממות ותדהמה; אם לשפוט על פי השפה השגורה בפיהם של בני הנוער שלנו, הם משתוממים והמומים ברוב שעות הערות שלהם. יותר ויותר קשה לתאר דבר מה שהוא באמת עוצר נשימה, מרהיב, ספקטקולרי. נדמה לי שבני הנוער של ימינו יתנו לזוהר הצפוני את אותו הסופרלטיב שהם יתנו לחולצה של בת הכתה. בדרך, המילה עוברת הזניה ושחיקת ערך, והופכת להיות צליל נעדר משמעות, כמו ה"כאילו" המפורסם, מעין ממלא מקום, אפס לשוני. לא רק הסופרלטיבים עוברים תהליך כזה, אלא כמעט כל המילים כולן, בראיה קיצונית, הופכות לנטולות זהות. הטשטוש בין זכר ונקבה, שגיאות הכתיב, הטשטוש ההולך וגדל בין דקויות של הבדלים בין מילה למילה (בין אם הבדלי משלב או הבדלי דנוטציה, קרי הבדלי משמעות של ממש, כמו למשל ההבדל בין "גדול" ו"ענק") - כל אלה מרוקנים את המילה מזהותה והופכים אותה ליצור אמורפי, חסר פשר, בעל דנוטציה משתנה ולא מוגדרת. אני לא מדבר רק על התקת משמעות, כמו שעבר הביטוי "חבל על הזמן", למשל. אני מדבר על אותו התהליך שעברו מושגים דתיים בעידן החילון כפי שמתאר אותו בלומנברג - תהליך של הפשטה ממשמעות, מהות ותוכן, ריקון מוחלט מכל זהות עד להתפוררות והיעלמות מוחלטת. יותר ויותר מילים, ביטויים וניבים נופלים קרבן לתהליך הזה, שבסופו הם נעלמים מהשפה לבלי שוב. כמה בני נוער ידעו לשלב את הניב "ברחל בתך הקטנה" במשפט? מתי בפעם האחרונה שמענו בן נוער משתמש בצורת השלילה הנכונה בזמן הווה ואומר "אינני"?
הרזון של השפה מנציח ומגביר את עצמו. בהיעדרן של מילים מתאימות, תרגומים של יצירות מופת הופכים שטוחים גם הם, והסיפורים, הסרטים והמחזות מאבדים מזוהרם, מאותו ניצוץ של גאונות. כשבני הנוער של ימינו יידרשו לתרגם את קיטס, התוצר עלול להיות מאוד לא משביע רצון. בלי יצירות המופת הללו ככאלה, השפה תלך ותרזה ואתה היכולת לתפוש ולהביע רגשות, רעיונות ומחשבות באמצעות השפה המופשטת והאמורפית.
ב"במה חדשה" ניתן להתקל בתופעה הזו בכל יום. הדימויים יוצאים מהשיח כמעט לחלוטין, ואת מקומם תופסים הדגשות וסימני פיסוק קלוקלים. כשיוצרת מסוימת, שאת יצירותיה ערכתי אמש, ניסתה להדגיש שהדוברת בסיפור שלה עדיין אוהבת את החבר שלה לשעבר, אהבה עזה ואמיצה, היא לא פנתה למטאפורות, דימויים או תארים. תחת זאת, היא כתבה "אני עדיין אוהבת אותו" בפונט גדול ומודגש, מלווה במספר סימני קריאה. זו המחשה נפלאה לכל התופעות שדובר בהן כאן. השתלטותה של שפת הדיבור על שפת הכתיבה - הדגשות, אינטונציה וטון הם כלים מובהקים של שפת הדיבור; אי היכולת לעשות שימוש בדימויים, שמעידה על שחיקת אוצר המילים ואתו גם היכולת לתפוש ולהביע רעיונות מורכבים; השימוש הקלוקל בסימני קריאה מציין את ההתפרקות של סימני השפה ממשמעותם. בחלק מהבלוגים סימן השאלה קיבל צורה חדשה כסימן קריאה "מחוזק" - האנרכיה מונעת מהשפה להשיג את מטרתה הבסיסית ביותר - היותה מערכת סימנים מוסכמים ליצירת תקשורת בין בני אדם.
היכולת הביקורתית של מי שאוצר המילים שלו מסתכם ב"מדהים" מול "עלוב" נמוכה וחסרת דרך אמצעית, היכולת לבצע שיקול מורכב של מצבים אבסטרקטיים נמוכה אף היא, הרגישות לדקויות, הרגישות לתקשורת. אני כבר לא מדבר על היכולת לבנות טיעון חף מכשלים לוגיים (לרוב אד-מסריקורדיאם או אד-הומינם, אצל אלה) או לכתוב שיר - אלה יהיו שימושי שפה מתקדמים - אני מדבר על תקשורת יומיומית, דואר אלקטרוני, הודעה בפורום - שימושי השפה הבסיסיים ביותר. שיחה ארוכה היא עבודה, קריאה ארוכה היא עונש וכישורי התקשורת הולכים וקטנים.
אל גור, שהיה בעברו דיבייטור, אמר פעם "כשהעובדות לצדך, טען את העובדות. כשהחוק לצדך, טען את החוק. כשאף אחד מהם לא לצדך - זעק". כדי להביע את עצמם, יותר ויותר ישראלים מוצאים שאין להם את הכלים המתאימים - ואת הצעקות ניתן לשמוע כמעט בכל מרחב ציבורי.
אין לי פתרון. אין לי הצעה מעשית ואני לא לגמרי בטוח שהתהליך ניתן לעצירה, לא כל שכן הפיך. אני יכול רק להצר על כך, באמת ובתמים. בעידן "הדוגמניות", נדמה לי שהאנורקסיה החריפה מכל תקפה את השפה העברית.
פוסט מדהים ומאמם!!!!!
עכשיו ברצינות. הנושא הזה מטריד אותי כבר הרבה מאד זמן ואני מסכים עם כל מילה כאן. אוצר המילים הדל של אנשים צעירים, לאו דווקא נערים, מפתיע אותי שוב ושוב. צעירים שלומדים לפסיכומטרי ועומדים נדהמים אל מול כמות בלתי נתפסת של מילים שהם לא מכירים וצריכים ללמוד ולא מבינים שלא צריך ללמוד את המילים האלה בשביל הבחינה. בגיל הזה הם כבר היו אמורים להכיר את רובן.
בנוגע לפסקה האחרונה שלך, בה אמרת שאין לך פתרון: הפתרון הוא די טבעי ואף שחוק - חינוך. ההורים והמורים חייבים להקפיד על דקדוק והגיה כבר מגיל צעיר. לתקן ולתקן עד שהמסר יעבור. רק שרמת החינוך בארץ כבר נדונה באלפי פוסטים אחרים וכנראה לא נפתור אותה כאן. חולייה רבים מדי.
זה לא חדש:
"בשביל לתאר את מה שפעם נקרא 'מדהים' מספיקה היום רק האות ד'. ד', ד', ד'. ומה עם שאר האותיות? יושבות בצד, בוכות"
(המובן מאליו, יוסף אל-דרור, ציטוט לא מדויק)
והכי אירוני שלמיטב זכרוני, כשעולם התקשורת המקוונת רק החל להיפתח לקהל הרחב (אני מתכוון לאי שם באמצע שנות ה-90) היו כל מיני מסמכים כאלה, שנקראו netiquette, ושם נתבקשו הגולשים לא להשתמש באותיות גדולות או בסימני קריאה מיותרים. זו וולגריות מיותרת, נאמר שם. הדורות שנולדו לתוך האינטרנט כבר לא חשו כפופים לאתיקה הזו, כנראה.
@ירון: חינוך? יצא לך לדבר עם מורה לאחרונה? העברית שלהן, פעמים רבות, גרועה כמו זו של התלמידים. ככה זה כשמשלמים למורים שכר רעב; מקבלים את האנשים הפחות מוצלחים.
@ינון: ברור שזה לא חדש. סתם חשבתי שכדאי להזכיר את זה. אגב, אני לא זוכר אף פעם בארץ שהיה באמת קוד התנהגות ברשת. זה עניין אמריקאי, ה-etiquette לסוגיו.
"כשבני הנוער של ימינו יידרשו לתרגם את קיטס, התוצר עלול להיות מאוד לא משביע רצון"
תגיד, באמת כתבת את זה? זה הומור זה? זה גם לא מצביע על כלום, כי גם אם תבקש ממי שגדל בשנות השבעים לתרגם את קיטס התוצאות יהיו עלובות. יש סיבה שמספר המשוררים בארץ נספר במאות בודדות. שירה זה קשה.
בנוגע לשאר דבריך, אני חושב שהשאלה היא האם בני הנוער היום עילגים יותר מאלה של לפני עשרים שנה, או אם הם פשוט נשמעים יותר. נראה לי שהם פשוט יותר בולטים (וחושבים שמגיע-להם להתבטא אפילו אם הם עילגים). במילים אחרות, אני חושב שמה שהשתנה זה הפלורליזם, לא החינוך. אם כבר, בני נוער הרבה יותר מיודעים מאשר פעם. האינטרנט הזה, אתה יודע.
בפוסט אתה מצביע על מספר נקודות, ולא מבדיל בין תופעות אקוטיות לבין תופעות שפירות, טבעיות ולא-מזיקות. למשל, האיבוד ההדרגתי של הבדלי זכר-נקבה, עד כמה שהוא צורם לי, אינו דבר רע בהכרח. כך גם השינוי הזוחל של הטיות, חוסר השימוש במילה "אינני", ואולי אפילו שגיאות הכתיב. שפות משתנות. אין רע בניב עדכני, אפילו אם הוא מרדד אספקטים שונים של השפה. ביננו: אין סיבה אמיתית ליצור הבדל בין זכר ונקבה. דוברי אנגלית מסתדרים עם זה יופי. למה לעזאזל מישהו צריך לדעת אם צומת הוא זכר או נקבה?! לעניין טענותי כאן, ראה את הבלוג המצויין LANGUAGE LOG. הטענה הנפוצה שלהם היא שאין בעיה עם שפה שמשתנה, אפילו אם חלק מהמורכבויות נעלמות. זה טבעי וקרה לאורך כל ההיסטוריה. לעניין זה, שינויים בשפה תמיד מואצים כשמופיעות טכנולוגיות חדשות, וזה מה שקורה עכשיו.
בדומה, אני לא רואה דבר רע בזילות של מילים כמו "מהמם", "מופלא" וכו'. מילים משתנות גם הן.
מצד שני, הצבעת על כמה תופעות שהן אכן אקוטיות, ודורשות תיקון. למשל השימוש המועט בדימויים ומטאפורות, או אוצר המילים המידלדל והולך. לא אכפת לי באילו מילים הם משתמשים, אבל ראוי שיהיה מבחר גדול של מילים.
אהבתי את הציטוט של אל גור. זה היה לפני או אחרי שהוא המציא את האינטרנט?
אגב, לא אמרתי קודם, אבל הפוסט כתוב מעולה. במיוחד אהבתי את הדוגמה עם זותי שכתבה "אני עדיין אוהבת אותו" בפונט גדול.
את הבעיה עם הזילות במילים כמו "מהמם" ו"מדהים" (סליחה, מד-אים)חוויתי על בשרי כשמצאתי את עצמי על חוף האוקיינוס מוקפת בצבות-ים שעלו להטיל ביצים על רקע סערת ברקים מטורפת. *זה* היה מהמם ומדהים במשמעות הכי בסיסית של המילה. בקושי הצלחתי לנשום, בקושי הצלחתי לזוז. זו לא תחושת תדהמה והתעלות שמקבילה להתלהבות מחולצה או שיר חדש.
אבל לא יכלתי לומר "מדהים". פשוט לא יכלתי.
כל מה שיצא לי מהפה זה "יא".
כמו שאמר אשכול נבו - "סימני קריאה הם קביים למילים חלשות"
הגעתי לפה במקרה אחרי שקראתי את "אני סטודנט. מק מתאים לי?" נשארתי כי נראה לי מעניין והתחלתי לשוטט ולקרוא.
הנושא שאתה כותב עליו כבר אצלי בראש הרבה זמן.
הנה עוד מקרה שהצחיק אותי - לפני כמה חודשים היה לאח (בן 16) גבס על היד, ואחת מהבנות בכיתה שלו כתבה על הגבס "תהיה בריא =)" ככה! עם סימן השווה והנקודותיים! אמרתי לו שנראה לי שהחברות שלו מבלות יותר מדי זמן באייסיקיו והוא לא הבין מה אני רוצה, אמר שככה הן כותבות…
ואכן הפוסט כתוב נהדר.
אני רוצה להסכים ולמחות בו זמנית.
הפוסט הזה ממצה באופן נהדר את כל טענותי בנושא הפשעים כנגד הלשון המבוצעים חדשות לבקרים. אני חושבת שאשמור לי קישור זמין שיחסוך לי לנסח את הטענות מחדש. הייתי רק מוסיפה חידוד לגבי יתרון של השפה הכתובה הנעלם באותה קלות וגורם, בין השאר, לתופעות המדוברות.
אני יודעת שלא אשלח אפילו טוקבק בלי לקרוא אותו פעמיים. הקריאה החוזרת הזו טובה לתיקונים נקודתיים של שגיאות כתיב, הקלדה, פיסוק ודקדוק בדיוק כמו שהיא מועילה לניסוח מחדש ולבניה הגיונית יותר של טיעונים ופסקאות. בלא מעט מקרים הבחינה מחדש של הכתוב גם גורמת לי למחוק לגמרי את התגובה. אסור להמעיט בערך של כל אחד משלושת היתרונות האלה. גם כותב עילג יקרא הרבה יותר רהוט ומעניין אם יטרח לסרוק את הכתוב לפני הפרסום.
מצד שני אני לא בטוחה שיהיה נכון לייחס את זילות השפה דווקא לשכבת גיל כזו או אחרת. אולי לשכבת אוכלוסיה שפילוחה אינו תלוי גיל. אני יודעת שאנקדוטות לכאן או לכאן הן לא הוכחה, אבל באחד הפורומים החביבים עלי הופתעו לאחרונה המשתתפים לגלות שאחד מבני שיחתם הברורים והנעימים לקריאה הוא בן 11 (אל חשש, הדיונים שם תמימים לחלוטין).
כמה נכון, כמה עצוב.
לסבתי, שתחיה, יש תואר שני בלשון עברית. היא כבר בקושי מצליחה לתקשר עם אחי הצעיר (בן 17), שאינו בן-תשחורת ממוצע כלל וכלל. השפה שלו איומה. השפה שלי, בזמן השירות הצבאי, הפכה לרזה ועלובה כל כך שהייתי חייבת, בכל סוף שבוע, לעבוד קשה רק כדי לחזור לרמה שבה הייתי לפני שיצאתי מהבית.
אני עדיין לא לגמרי בטוחה שהצלחתי. כשדיברתי כפי שחינכו אותי בבית (והורי, תבורך נשמתם, תמיד הקפידו לדבר איתי ועם אחי ברמה שהיא קצת מעל לגובה העיניים, עוד מאז שהיינו תינוקות) אף אחד לא הבין אותי. כשהייתי חוזרת הביתה, אבא היה נועץ בי מבטים עצובים-משהו. לאחת מחברותי ולי יש מנהג מגונה של ריקודים עליזים להפליא בכל פעם שמישהו בסביבתנו משתמש במילה במשלב "גבוה" (או, לחילופין, סתם עברית תקנית). מיותר יהיה לציין שאנחנו רוקדות מעט מאוד.