בלוגיקה

גלגולה של אלימות: בין עכו לקאנט וקירקגור

הבאתי כאן בפוסט הקודם, כהרגלי, ציטטה משל קירקגור^[1] שעסקה בגלגולה של אלימות, שקירקגור, באירוניה ראויה שעוד אתייחס אליה, מתייחס אליה כ"קומית":

פעם הייתי עד להתקוטטות שבה שלושה גברים התנהגו באופן מביש כלפי אדם רביעי. האנשים בקהל צפו במחזה מתוך תרעומת, והמלמול העוין שלהם דרבן אותם לפעולה. אחדים התרכזו באחד התוקפים ודחפו אותו על הארץ וכו'. כלומר הנוקמים השתמשו באותו הכוח של התוקפים[...]פניתי לאחד הנוקמים וניסיתי להסביר לו באופן דיאלקטי את חוסר העקיבות שבהתנהגותם, אך הוא כנראה לא היה מסוגל לעסוק במשהו כזה. והוא השיב רק: "הגיע לו. לנבל הזה מגיע שלושה נגד אחד". זה נמצא על גבול הקומי[...]^[2].

הציטטה הזו היא מהחביבות עלי, מפני שרק ממנה אפשר להוציא לא מעט תובנות; למשל, כמו שהערתי גם שם, יש כאן אבחון מדויק של האופן בו פועל אספסוף. אבל במיוחד אני אוהב את הטקסט הזה מפני שהוא ניסוח מחדש מדויק למדי של האימפראטיב (ציווי) הקאטגורי של קאנט^[3].

כדי להמשיך, נדמה לי שאני צריך להסביר מהו הציווי הקאטגורי ומה אני מבין במונח "ניסוח מחדש", ואתחיל דווקא בשני. כדי להסביר מהו עבורי ניסוח מחדש, מונח שאני סבור שאני מעניק לו משמעות רחבה מהמקובל, אשתמש בדוגמה מהגיאומטריה; היות וזה אינו תחום הדעת שלי, אם אני טועה אשמח לקבל תיקון.

אנחנו יודעים מספר דברים על משולש שווה שוקיים. בין השאר, אנחנו יודעים שחוצה זווית הראש במשולש שווה שוקיים הוא גם אנך לצלע הבסיס וגם תיכון לה^[4]. אנחנו גם יודעים שזוויות הבסיס^[5] במשולש שווה שוקיים שוות זו לזו. למעשה, אם אני יודע את המשפט הראשון, אני יודע גם את השני, ולהיפך. זה, משום שאני יכול להשתמש במשפט אחד כדי להוכיח את השני.
כדי להוכיח שזוויות הבסיס במשו"ש שוות זו לזו כאשר אני יודע שחוצה זווית הראש במשו"ש הוא גם אנך וגם תיכון, כל שעליי לעשות הוא לחפוף משולשים (שני המשולשים שנוצרים כתוצאה מהעברת חוצה זווית הראש/תיכון לבסיס/אנך לבסיס במשולש) או לסכום בהם זוויות^[6]. כדי להוכיח שחוצה זווית הראש הוא גם אנך וגם תיכון כאשר אני יודע שזוויות הבסיס שוות אני יכול גם כן לחפוף משולשים.

כלומר, מכלל א' נובע כלל ב' ומכלל ב' - כלל א'. מצב הדדי כזה הוא יחסי הגומלין בין ניסוח מקורי לניסוח מחדש, לדידי. במצב כזה, ידיעתי את כלל א' מחייבת שאני יכול להגיע אל כלל ב'; כלומר, כשאני מכריז שזוויות הבסיס במשו"ש הן שוות, אני גם מכריז, בהנחה שאני יודע גיאומטריה, שחוצה זווית הראש במשו"ש הוא גם תיכון ואנך, ולהיפך. לכן, הכרזתי כי זוויות הבסיס שוות היא למעשה ניסוח מחדש של הכלל שקובע שחוצה זווית הראש הוא גם תיכון ואנך.

כדי לסכם את החלק הזה, ניסוח מחדש מתרחש כאשר מתוקפו של הכלל שאני קובע מתחייב גם תוקפו של הכלל המנוסח-מחדש.

נותר לי להסביר מהו האימפרטיב הקאטגורי. מדובר בכלל יסוד קאנטיאני לשיפוט מוסרי של מעשים. ניסוחו הראשון הוא

עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי.^[7]

כלומר, מעשה הוא מוסרי אם האדם הנבון ירצה שהכלל שמחייב את עשיית המעשה יהיה חוק כללי שמחייב את כל האנשים הנבונים. כך למשל, ניתן להניח שהאדם הנבון לא ירצה שכולם יגנבו - הוא עלול להיות קרבן לגניבה כזו - ולכן גניבה היא מעשה לא מוסרי.

קאנט עצמו מנסח את הציווי הקאטגורי בעוד ארבע דרכים שונות; כולן, לטענתו, מצביעות על אותו העניין. כרגע, זה לא מענייננו להוכיח זאת (ובדרך להעביר ביקורת נוקבת על קאנט, באופן כמעט בלתי נמנע). הניסוח הראשון והמקורי די לנו לצורך הדיון כאן.

[...]

אם נחזור לתחילת הדברים, אני טוען שקירקגור, בקטע שצוטט לעיל, מנסח מחדש את הציווי הקאטגורי. כעת נותר לי להסביר מדוע.

ראשית, על מנת לעשות סדר בדברים, בואו נקרא בשמות לכל המשתתפים בסיפור. ישנו הקרבן המקורי, שהוכה על ידי שלושה אנשים. נקרא לו "הקרבן", ולשלושת תוקפיו תוקף א', תוקף ב' ותוקף ג'. מתוך ההמון התערבו בקטטה עוד שלושה אנשים שהכו את תוקף א', ולהם נקרא מגן א', מגן ב' ומגן ג'.

כעת, נניח גם שלתוקף א' הגיע ששלושת המגנים יכו אותו, כדברי אחד מהם: "הגיע לו. לנבל הזה מגיע שלושה נגד אחד"; במילים אחרות, אלימותם של שלושת המגנים כלפי תוקף א' היא מוצדקת מתוקף מעשיו של תוקף א'. מהם המעשים האלה? הוא השתתף בהכאה של שלושה כנגד אחד. הכלל כאן הוא שקטטה של שלושה כנגד אחד (של רבים מול מעטים, בהרחבה) היא לא הוגנת ולא מוסרית; ועל כן הופכת את המשתתף בה לבר-ענישה.

לפי הכלל הזה, גם שלושת המגנים נמצאים כרגע בתוך התחום שבו "מגיע להם שלושה כנגד אחד". בואו נדמיין שסביב הקטטה החדשה שהתפתחה, בין שלושת המגנים לבין תוקף א', התגודד קהל חדש, כזה שלא ראה את הקטטה הקודמת. ללא ספק, הגיונם של המגנים מחייב שחברי הקהל החדש יתחילו להכות את המגנים ביחס של שלושה לאחד. לא קשה לראות שכך זה יכול להמשך עד לאינסוף, או לפחות עד שכל אדם היה מעורב לפחות בקטטה אחת. ויותר מזה, לא קשה גם לראות כי ייתכן והקטטה המקורית, של התוקפים מול הקרבן, הייתה בדיוק כזו: ייתכן שהקהל הגיע מאוחר מדי בשביל לראות שהקרבן היה למעשה תוקף קודם לכן, ותוקפיו עשו בדיוק את אותו המעשה שהמגנים בחרו לעשות.

מה שיש לנו כאן הוא מעין שרשרת אלימות אינסופית, שבה הענישה זהה לפעולה עליה מענישים, ולכן המענישים הופכים אוטומטית לברי-ענישה בעצמם, וכך הלאה. לא קשה להסביר כי בראיה קאנטיאנית, אם הכלל הוא שאסור לשלושה לתקוף אחד, הרי שהמעשה של המגנים איננו מוסרי.

במידה והדברים הללו ברורים, אפשר לעבור הלאה ליחס של קירקגור עצמו לקטטה ולענישה אחריה, שכאמור היא ענישה שמחייבת את המענישים. קירקגור כותב:

זה נמצא על גבול הקומי, במיוחד בעיני אדם שלא היה עד להתחלת הסכסוך, ואחר כך שמע שאדם אחד אומר על אדם אחר שהוא (האדם היחיד) היה שלושה נגד אחד, והוא שמע זאת בזמן שההפך הוא הנכון, זאת אומרת היו שלושה נגדו. במקרה הראשון הייתה קומדיה של ניגודים באותו המובן כמו "כשהשומר אמר לאדם היחיד: הפסיקו, בבקשה! התפזרו!" במקרה השני הייתה קומדיה של סתירה עצמית.^[8]

במילים אחרות, אם יורשה לי לתת פרשנות משלי לדברי קירקגור, הוא מסתכל על הסיטואציה כולה כנלעגת. כדי לעשות זאת הוא נזקק לדמות חיצונית, אדם שמבחינת הסכסוך הוא "טאבולה רסה", כלומר, שלא היה נוכח בתחילת הסכסוך. עבור דמות אובייקטיבית שכזו, כפי שנאמר קודם, המעשה מלעיג את עושיו באשר הם אפופים בסתירה עצמית. אולם גם בהיעדרה, המעשה מלעיג את מבצעיו: הוא מהווה "קומדיה של ניגודים" בין הכלל המנוסח לאופן אכיפתו, באופן שאינו שונה מעונש מוות על ניסיון התאבדות.

הכלל שמתחיל לעלות מהטקסט של הגיבן מקופנהגן הוא זה: שאי אפשר, או ליתר דיוק שאין זה מוסרי^[9], להילחם בעוול באמצעות אותו העוול. ואני טוען שכלל זה הוא ניסוח מחדש של הצו הקאטגורי, ונדמה לי שלא קשה להוכיח זאת: אם אין זה מוסרי להעניש על עוול באמצעות אותו עוול, הרי שעל הגדרתו של עוול להיות כזו שמחייבת כל אדם. כלומר, מעשה מוגדר כעוול אם החוק שמניע אותו לא יכול להיות חוק כללי, כי כל אדם שעושה אותו פועל באורח לא מוסרי. לשון אחר, הכלל המניע את המעשה הזה, בהיותו חוק כללי, יידחה על ידי אדם תבוני^[10] ועל כן המעשה אינו מוסרי. זה ניסוח שבשלילה לאותו צו קאטגורי שהובא בפסקאות הקודמות, ולכן שקול לו.

לפני שאני עובר הלאה לניתוח גלגולה של אלימות בהתאם למתחולל בעכו, אני צריך להתמודד עם התנגדות צפויה לאימפרטיב נוסח קירקגור. ההתנגדות היא כזו: המדינה קונסת גנבים, משליכה לכלא אנשים ששללו או פגעו בחירותם של אחרים ובמקרים מסוימים הורגת רוצחים. האם אני טוען, ישאל השואל, שענישתה של המדינה איננה יעילה ולא יכולה להיות יעילה, מפני שהיא בהגדרתה לא מוסרית?

ובכן, לא. האנארכיזם שלי טרם הפליג למחוזות האבסורד, ואני בהחלט מאמין שכוח הכפייה של המדינה הדמוקרטית הוא מוצדק. אני טוען שכלל הפעולה של השוטר או בא-כוח אחר של המדינה הוא שונה מזה של האזרח הפשוט. האם היינו רוצים ששוטר ימנע עוול? האם היינו רוצים שהמדינה תעניש עבריינים? האם היינו מוכנים לעשות זאת חוק כללי? אם כן, אז כאשר המדינה מענישה עבריינים, היא פועלת מתוקף החוק הכללי הזה, שעל המדינה להעניש עבריינים, ולכן ממילא מעשיה לפי כלל זה הינם מוסריים.

[...]

אם כן, זה מגוחך להלחם באש עם אש. אבל האלימות היא עניין מיוחד במינו, אצל בני האדם; אולי ההוכחה הטובה ביותר לכך שקאנט טעה בניתוחו את טבע האדם כתבוני: תמיד מגיע השלב שבו אדם מרגיש שכל הכללים נפרצו, ושתגובה אלימה היא ראויה. כאן, הייתי רוצה להבחין בין שני סוגי טריגרים שונים; לראשון אקרא "פרובוקציה", לשני "טריגר אלים".

הפרובוקציה היא טריגר לא-אלים^[11] ואילו הטריגר האלים הוא מעשה שבבסיסו פעולה אלימה.

למשל, בצבא שירת איתי ס'. אם מישהו היה מעז לומר דבר מה אודות אימו של ס', מקללה פשוטה ועד להתחכמות מעליבה, היה ס' מגיב תמיד באלימות - ועל כן בילה את רוב שירותו הצבאי במחבוש. הקללה, הדיבור אודות אימו של ס' הוא טריגר לא אלים, או לצורך פוסט זה, פרובוקציה. מנגד, פעם אחת הסתבך ס' בקטטה לאחר שת' נתן לו כאפה בעורף. כאן, הטריגר לאלימות של ס' היה אלים גם הוא.

לגבי הפרובוקציה, תגובה אלימה לה היא פסולה תמיד, וזאת משתי סיבות עיקריות. ראשית, אם נעשתה הפרובוקציה על מנת לעורר תגובה אלימה^[12] הרי שבתגובה האלימה מושגת מטרתה, ומעשה זה נוגד את התבונה: כעת לעושה הפרובוקציה ידוע שהוא יכול לעורר תגובה אלימה על ידי עשייתה, ואין לו כל סיבה, בהנחה שמטרתו לעורר תגובה שכזו, לא להמשיך ולעשות אותה; והרי התגובה האלימה כל מטרתה לגרום לפרובוקציה להפסיק. הדבר דומה לאדם שעל מנת לשמור על חפציו מניח אותם ללא שמירה בחוץ, מתוך תפישה שהיות וגנבים פורצים לבתים על מנת לגנוב רכוש, אם יהיו חפציו בחוץ לא יאונה להם כל רע.

מנגד, אם נעשתה הפרובוקציה לצורך תכלית אחרת המותרת לפי חוק - למשל, הגעה ברכב לקרובי משפחה ביום כיפור או מצעד גאווה בעיר הבירה של מדינה מסוימת - הרי שהתגובה האלימה מנסה למנוע מעשה לגיטימי, ובכך שומטת את הקרקע המוסרית מתחת לספר החוקים עצמו, וקובעת חוק חדש שבו כל דאלים גבר.

הנקודה השלישית היא כאשר הפרובוקציה מטרתה פעולה שאיננה חוקית (כמו למשל, כתבי הסתה המפוזרים ברחבי העיר הקוראים לפרוע בראשי העדה החרדית עלולים לעורר מהומות אלימות וגם אם מטרתם אינה אלימות, הרי שהיא אינה חוקית), גם אז התגובה האלימה יוצאת נפסדת; ראשית מפני שהיא מסיטה את תשומת לבם של גורמי האכיפה - שפועלים, כזכור, מתוקפו של ציווי קאטגורי נפרד - אל האלימות במקום אל המעשה הלא חוקי, ושנית מפני שממילא אין זה תפקידם של האזרחים לאכוף את החוק, אלא רק לשמור עליו; מתן זכויות אכיפה בידי האזרחים יוצר חברה שבה כולם שוטרים, ובחברה כזו איש אינו מובא בפני בית דין ליתן דין על מעשיו, אלא בהתאם למקום בו נמצא האדם הוא יכול או לא יכול לפשוע והאזרחים שסביבו יכולים לפשוע כנגדו; כאן מדובר במצב שיש לו פוטנציאל גדול להגיע למצב הקירקגוריאני של שלושה-כנגד-אחד. היוצא מהכלל היחיד לזה הוא ההגנה העצמית, שבה אלימות האזרחים נדרשת כאשר אין אפשרות למדינה ובאי כוחה להגיב במועד (מה שממילא אין הדבר במקרה של פרובוקציה) וכאשר חייהם של אזרחים נמצאים בסכנה (מה שממילא אין הדבר בפרובוקציה הואיל והיא איננה אלימה) מיידית.

אם כן, הסיבה האחת שפרובוקציה איננה סיבה לאלימות היא חוסר היעילות שבתגובה כזו עבור האדם התבוני. הסיבה השניה היא שהאלימות היא עבירה גדולה יותר מהפרובוקציה, בחברה חפצת-חיים, בהגדרה; זאת מפני שמטרת העל הראשונה של הארגון החברתי היא שמירה על חייהם ושלמות גופם של החברים בו. בלי זה, כל שאר ההישגים של חברה שכזו שווים כקליפת השום: מה בצע לאדם ברכוש רב, בחברים נפלאים או בקרקע פוריה אם חייו נלקחים ממנו? במצב שבו הארגון החברתי לא מחוייב לשלמות גופו של כל פרט ופרט בו, החיים הבהמיים והקצרים חוזרים.

היות ומטרותיו של הארגון החברתי קובעות את חוקיו ואת חשיבותם, קל לראות שחוקים למניעת אלימות הם משמעותיים ומהותיים יותר מחוקי מסחר, למשל. על כן, פעולה אלימה היא פעולה היוצאת כנגד אושיות החברה הבסיסיות ביותר, ולכן פסולה בתגובה למעשה לא-אלים, שהוא בהגדרה חמור פחות.

את שתי הטענות הללו ניסח יחזקאל היטב בדיון בפוסט הקודם כשכתב "על מילים לא מרביצים".

[...]

בזמן שמקרה הפרובוקציה הוא פשוט ונהיר למדי, מקרה הטריגר האלים הוא מורכב יותר. חוש הצדק הטבעי שלנו אומר לנו שאם מכים אותנו, עלינו להחזיר. אם זורקים עלינו קסאמים, עלינו לירות ולהפגיז. אפילו אם אנחנו אנשים אולטרא-סובלנים, אם ילך מאחורינו אדם ומדי פעם בפעם יבעט בעכוזנו, באיזשהו שלב נרגיש שתגובה אלימה מצדנו היא מוצדקת לחלוטין. מי יוכל להאשים אותנו שפנינו לאלימות, הרי השתמשו באלימות כנגדנו. הטבע האנושי, אותו טבע שקאנט עושה אידאליזציה שלו כשהוא מעמיד אותו על התבונה, מפמפם לנו שאנחנו צודקים, אי אפשר להאשים אותנו, אנחנו רק מגיבים, "מגיע לו".

כאן בדיוק נכנס קירקגור לסיפור. קירקגור למעשה - ושוב, זו פרשנות שלי - מחיל את הציווי הקאטגורי על תחושת הבטן הזו ואומר שהיא שגויה מיסודה; שהרגע הזה של השבירה הוא לא מוסרי; שתגובה אלימה על אלימות היא אבסורד, שבו אדם מבצע מעשה שלפי שיטתו שלו אינו ראוי ומצדיק התערבות כוחנית, ושכל זה סוחב אותנו למערבולת אלימה - עניין שאנחנו מכירים היטב ממהדורות החדשות.

[...]

בעכו אלימות מתגלגלת באורח יוצא מהכלל. מה שהתחיל מפרובוקציה^[13] עבר לאלימות שהצדיקה אלימות נגדית שהצדיקה אלימות נוספת. אנחנו יודעים שאפשר בנקל להמשיך את הגלגול הזה; משום כך הרי בוטל פסטיבל עכו. קל להצית את שדה הקוצים, קשה לכבותו.

ואולי הגיע הזמן שנקבע ונחנך שאין אלימות שמצדיקה אלימות נגדית, להוציא במקרה של הגנה עצמית מתוקף חוסר ברירה. נכון, כמה מאות אנשים יצטרכו לבלוע את גאוותם ולפעול בניגוד למה שחוש הצדק המקולקל שלהם אומר להם, לפעול מהראש ולא מהבטן. אבל מנגד, אולי יהיה פה קצת יותר משעמם. אני, לפחות, מתגעגע לשעמום.

1. סרן קירקגור, 1813-1855, פילוסוף דני, אביו הדתי של האקזיסטנציאליזם [↩]
2. סרן קירקגור, העת הזאת [↩]
3. עימנואל קאנט, 1724-1804, פילוסוף פרוסי; נחשב לפורץ דרך בתחום המטאפיסיקה והאתיקה [↩]
4. כלומר, הוא יוצר עמה זווית של תשעים מעלות וחוצה אותה בדיוק במרכזה [↩]
5. הזוויות בין כל אחת מהשוקיים לצלע הבסיס [↩]
6. כזכור, סכום הזוויות במשולש הוא 180 מעלות [↩]
7. עימנואל קאנט, הנחות יסוד למטאפיסיקה של המידות [↩]
8. סרן קירקגור, העת הזאת [↩]
9. קומי, כלומר מנוגד לתבונה, בלשונו של קירקגור, ויש לזכור כאן שהאימפרטיב הקאטגורי מבוסס על התבונה [↩]
10. וזה תפקידו של המשקיף מהצד בסיפור [↩]
11. ב"אלימות" אני מבין פעולה שמטרתה פגיעה פיזית באדם אחר, בשלמות גופו או בחייו [↩]
12. הקורא חד העין בוודאי שם לב שלצורך פוסט זה - ולצורך פוסט זה בלבד! - הרחבתי את משמעות המושג לכלול גם מקרים שיש להם תכלית אחרת, כמו ביקור קרובי משפחה או הפגנה כנגד אפליה, כפרובוקציה; זאת למרות שפרובוקציה במשמעותה המקורית היא מעשה שנעשה כדי לעורר תגובה וזו מטרתו היחידה [↩]
13. אני לא יכול להדגיש את זה מספיק: אני לא חושב שהיה מדובר בפרובוקציה במובנה הצר [↩]