אינסטנט פודינג
דובי כותב על עוני במסגרת blog action day, וגם עונה לדיון אצל קפיטן עופר על זמינותה של ביבליוגרפיה סרוקה לסטודנטים ומה זה עושה או לא ליכולות חיפוש המידע שלהם. לי נראה שיש קשר בין הדברים, אז אני מרשה לעצמי להכנס בין שני פוסטים שלו.
כי בעיניי, הבעיה האמיתית עם סטודנטים שמקבלים ביבליוגרפיה סרוקה היא שהם לא קוראים את הספרים. הם קוראים קטעים נבחרים, אם בכלל - חצי מהודעות המייל שלי תחת התג "אוניברסיטה" הן סיכומים של מאמרים שכתבו סטודנטים שעברו את אותם הקורסים לפנינו.
הנה, למשל, בכמה מהקורסים שלי התאגדו הסטודנטים ביוזמה מקורית: כל אחד יקרא מאמר, יסכם אותו וישלח לרשימת התפוצה. התוצאה: כל אחד יודע מאמר אחד או שניים, ואת הסיכום של השאר. הגדיל לעשות אחד המרצים שלי, שפשוט הפך את זה לשיטה סדורה: מדי שיעור שלושה אנשים נדרשו לחלק סיכומים של המאמר שקראו.
בשנה ב' השתתפתי בסמינר בפילוסופיה פוליטית שהעביר אחד מהמרצים מהסוג הישן: מאוד בקיא, מאוד קפדן ומאוד דעתן. בשיעור האחרון הוא העיר, כבדרך אגב, שמכל חמישה עשר הסטודנטים בסמינר, רק שניים הגישו רשימה ביבליוגרפית לעבודה שלהם. הסטודנטית במושב לידי, שנה ג', הביטה בו כאילו הוא נפל כרגע מהחלל, עם חליפת אסטרונאוט, דגל קטן והכול. "למה צריך להגיש רשימה ביבליוגרפית?", שאלה, "היינו בכל השיעורים". המרצה הביט בה במבט מיואש, יודע אבל לא מאמין שהוא צריך להסביר שלעבודת סמינר צריך ממש, אה, לקרוא.
הסיבה שסטודנטים בשנה ג', כמו שדובי מספר, לא מכירים את הספריה היא לא רק שסורקים להם את המאמרים. היא שהם לא קוראים. לי זה נראה בלתי נתפש: יוצאים להפגנות ושביתות כל שנה על גובה שכר הלימוד - שהוא גבוה מהרצוי בלי שום קשר - אבל אחרי שמשלמים אלפי שקלים בשנה עבור שכר לימוד, לא קוראים את החומר לשיעור.
כי תרבות האינסטנט מגיעה לאקדמיה; או לפחות לחלקים שבה שמיועדים לייצור מסמכים עבור אנשים שרוצים לעזוב אותה. קוראים סיכומים במקום טקסטים, ספרים של אנשים שקראו ספרים שעליהם נבחנים; בחוג לפילוסופיה זה בולט במיוחד, ולא נדיר לשמוע משפט כמו "לא הבנתי מה [הכנס פילוסוף גרמני כאן] רוצה מחיי, אז לקחתי את [כאן נכנס השם של הספר הכי דק שנכתב בנושא] ואני מרגיש מוכן לבחינה". כל מה שיש לי לומר על הגישה הזו מתמצה היטב בדבריו של החתולול הזה.
more animals
ואיך אני מקשר את זה לעוני? כי תרבות האינסטנט קשורה בעוני הדוקות. או ליתר דיוק, העוני הוא זה שמאפשר את תרבות האינסטנט. זה לא מקרי שתרבות האינסטנט היא מאפיין של העולם המערבי השבע.
אחד המאפיינים הבולטים של האינסטנט הוא הצריכה. בתרבות הצריכה מוצרים שמעולם לא היו מתכלים, כמו רהיטים, הופכים להיות מוצרי צריכה שקונים לטווח זמן קצר במיוחד. סבתא שלי עדיין יושבת על הכסא שהיא קנתה לפני יובל. זה חמישים שנה. ההורים שלי מחליפים סלון פעם בחמש שנים. קרובת משפחה שלי בת 23 קנתה חמש (!) מיטות בחייה הקצרים.
כי החוטים שמניעים את תרבות הצריכה מצאו את הנוסחה המושלמת: זה שיש לך משהו, ממש לא אומר שתפסיק לרכוש אותו. בדיחה צרכנית ישנה שיש בה יותר מגרעין אמת אומרת שמכשירים מתקלקלים יום אחרי שפגה האחריות עליהם. הדוגמה הבולטת ביותר, אולי, היא טלפונים סלולריים. כשעבדתי בסלקום, לפחות פעם ביום הייתי נתקל בלקוח שרוצה לשדרג את המכשיר שלו מסיבה אחת בלבד: הוא סיים לשלם עליו. זה מצחיק, כי פעם כשסיימנו לשלם על משהו הוא היה שלנו וזהו.
ואיך כל זה קשור לעוני? כי העוני מאפשר לייצר מוצרים מתכלים וזולים - בין השאר, על ידי ניצול של משאבים בדמותם של כוח אדם ומשאבים - עבור הייצור המוגבר של מוצרי צריכה זולים באופן מגוחך ומתכלים באופן מגוחך אף יותר.
כשמסתכלים על העוני במה שמכונה העולם השלישי לעומת השפע המחליא בעולם המערבי, מבינים את התמונה מיד. העוני הוא חלק בלתי נפרד מהכלכלה הקפיטליסטית. גלגלי הצריכה שלנו מונעים בזכות העובדה שעלויות הייצור נמוכות, והן נותרות נמוכות כל עוד יש מי שמקבל תשלום מחפיר עבור עבודה קשה בהרבה ממה שמישהו בעולם המערבי אי פעם יעשה.
דובי אומר את זה בעצמו, כשהוא שואל אם העוני הוא עניינו של העני או של החברה ורומז לכיוון השני. העוני הוא עניין של החברה כי החברה היא היוצרת אותו, היא הזקוקה לו לשם מימושה והיא זו שמזינה אותו בקריאה הנרגשת שלה: צרוך. אם לקחת את הדוגמה של אינגלהרט, הרי שלהשקפתי מימוש עצמי פוסט מטריאליסטי פירושו, בין השאר, שחרור של הפרט מעול הצריכה כמגדירה של האני.
בינתיים, היחס שלנו לרכוש הולך ונעשה מזלזל. אנחנו מנתקים את עצמנו, רוב השנה, מהמקור שלהם. אנחנו קונים דברים מתוך מטרה לזרוק אותם כמה שנים אחר כך. כמה לא מפתיע, אם כן, שאנחנו לא טורחים לקרוא ספרים. מה שיש בהם הוא ידע, וזה עלול להשאר אתנו לנצח.
ורק כדי לחזק את דבריך, מתרגל שלי שעושה כרגע תואר שני אמר לנו בתחילת השנה לא לפחד מהספריה והתוודה שהוא במשך כל התואר הראשון שלו לא נכנס בכלל לספריה והתקיים מצילומים וסיכומים של אחרים. ולנו עדיף באמת ללמוד.
(כן, הוא לקח את הדרך הפשוטה והתקבל לתואר שני ולהיות מתרגל- אומר משהו על האקדמיה הישראלית)
מה עוד בקשר לאותו מתרגל? אחרי כ4 שנים באקדמיה, סוף סוף התחיל השנה ללמוד כתיבה אקדמאית באנגלית.
ובקשר לספרים- הרבה יותר נפוץ לשמוע אנשים אומרים "אה, הייתי היום בסטימצקי, היה מבצע ספר שני ב50% הנחה, קניתי 4 ספרים. איזה? אההה… לא זוכר. משהו טוב." מאשר לשמוע שיחות שמכילות "כן, סיימתי היום את 'נוטות החסד' והוא היה פשוט נהדר, קשה, תיאורים בעייתיים ובכלל, לשמוע את סיפור השואה מפי נאצי הומו- פשוט מרתק…".
אני לא בטוח שאני מסכים עם הקישור שאתה עושה. אני חושב שזה לגיטימי מצד מרצים לדרוש קריאת פרקים נבחרים מתוך ספרים ולא את הספר המלא (למרות שאני לא יכול להגיד כלום על פילוסופיה - לא מבין ולא מכיר מספיק, ונראה לי סביר לטעון שאי אפשר לעקוב אחרי טיעון פילוסופי בלי לקרוא את הטקסט המלא). אני יכול להעיד על עצמי שהרבה פעמים הסתפקתי בקריאת הפרק הראשון והאחרון של ספר כדי לקבל את התזה שלו, הגם שאני מודע לזה שויתרתי על האפשרות להעביר ביקורת על ההוכחה של התזה הזו - לא תמיד אני צריך להיות מסוגל להעביר ביקורת כזו כדי לעשות שימוש ברעיונות המובעים. עם כל הכבוד, כמות החומר שהייתי צריך לקרוא אם הייתי רוצה הבנה מעמיקה של מחלקה שלמה במדעי החברה, היא בלתי נתפסת. רק כשהתחלתי להתמקד בתחומים ספציפיים יכולתי באמת לדרוש מעצמי לקרוא ספרים שלמים גם אם הם לא מוגדרים "סמינליים".
אז כן, יש בעיה מהותית שסטודנטים לא קוראים, אבל זה לא קשור לזה שדורשים מהם לקרוא רק חלקים מספרים - הלוואי שהיו עושים לפחות את זה.
(גילוי נאות: לאורך חלקים גדולים מהתואר הראשון שלי לא קראתי את מירב החומר, מפאת לחץ זמן והשתמטות מחובותי האקדמיות גרידא, כך שהתלונות שלי כלפי סטודנטים הן לא באמת בגלל שאני חושב שאני טוב מהם, אלא בגלל שהייתי רוצה שהם יהיו יותר טובים ממני. לפחות להם אין את התרוץ שהם צריכה לקרוא בשפה זרה).
נמרוד - ברמה מסויימת, אני מקבל את הקישור בין החפפנות האקדמית לבין תרבות הצריכה. לימודים אקדמיים הפכו להיות 'רכישת תואר', ואם המטרה שלי היא הדיפלומה שבסוף - אני צריך לעשות את המינימום כדי לקבל אותו.
אבל החיבור הזה הוא לא החיבור המתבקש היחידי - ולראיה ארה"ב, שלוקחת את התרבות הצרכנית הישראלית בכיס הקטן, ובכל זאת הלימודים האקדמיים שם שונים מהותית.
דובי - לגבי הגילוי הנאות שלך, אני חייב להצטרף. ונראה לי שאם שנינו - שהאהבה שלנו למקצועות שאנחנו לומדים לא מוטלת בספק, נראה לי - לא קראנו את החומר, כנראה שיש כאן בעיה מבנית ולא בעיית מוטיבציה..
ואם לתרום גרוש לאבחנה בין פילוסופיה למדעי החברה, אני לא חושב שזה תקף. גם בפילוסופיה אפשר להסתדר עם מה שהמרצה אמר בכיתה, חוברת הסיכומים משנה קודמת והספר הדק ההוא שמסכם את 'ביקורת התבונה הטהורה' בשישים עמוד.
דובי,
א. בוודאי שזה לגיטימי - ואפילו רצוי - לתת פרקים נבחרים (למרות שחלק מהחומרים המעניינים ביותר שקראתי היו מחוץ לתכנית, אבל זה נורא סובייקטיבי). מה שלא לגיטימי הוא לתת לסטודנטים סילבוס, ואז לחלק את הקריאה ביניהם.
ב. "אני יכול להעיד על עצמי שהרבה פעמים הסתפקתי בקריאת הפרק הראשון והאחרון של ספר כדי לקבל את התזה שלו, הגם שאני מודע לזה שויתרתי על האפשרות להעביר ביקורת על ההוכחה של התזה הזו" - נו, אבל אתה מודע לזה. אתה לא חושב שאתה יכול לכתוב עבודה סמינריונית על ספר שלא קראת.
ג. "גילוי נאות: לאורך חלקים גדולים מהתואר הראשון שלי לא קראתי את מירב החומר, מפאת לחץ זמן והשתמטות מחובותי האקדמיות גרידא" - וגם אני, לפחות בחלק של התקשורת. זה בגלל שזה לא באמת עניין אותי. כשיש לי קורס חובה משמים שלא מציע כל תובנה חדשה בתחום שלא מעניין אותי כהוא-זה, אני מרשה לעצמי לחפף ולעשות את המינימום הנדרש. אבל - וזה אבל גדול - אני לרגע אחד לא מחשיב את עצמי כמי שלמד את התחום הספציפי הזה (אם להכנס לדוגמאות: אני לא מחשיב עצמי כמי שיש לו רקע בתקשורת חזותית, כי חיפפתי את הקורס הזה ברמות היסטריות; הוצאתי בו ציון גבוה בלי לדעת את החומר. אלא שכמו סוקראטס, אני יודע שאינני יודע).
ד. אני מסכים חלקית לעניין ההבחנה בין פילוסופיה למדעי החברה (בין השאר כי יש לי רקע בשניהם), ואני חושב שפילוסופיה דורשת הרבה יותר קריאה של טקסטים ארוכים וסבוכים יותר אם אתה רוצה להיות בעל ידע בתחום.
מה שמביא אותי לדרומי.
א. אמנם התרבות הצרכנית בארה"ב הרבה יותר בולטת מזו שבארץ, אבל גם הערך הפרוטסטנטי לכסף; לאמריקאים התרבות האקדמית שלהם (שאגב, אני לא בטוח שהיא טובה מהישראלית מחוץ לאייוי ליג, אבל אין לי נתונים) היא פשוט בגלל שלא נתפש אצלם - קצת כמו אצלי - שתשלם כל כך הרבה כסף ולא תעשה את מה שאתה נדרש לתואר.
ב. ברור שיש בעיה מבנית, אתם באים ממדעי החברה; קריאה היא בגדר המלצה, לא? :)
ג. "גם בפילוסופיה אפשר להסתדר עם מה שהמרצה אמר בכיתה" - לא לגמרי. זאת אומרת, תיאורטית כן; מעשית פחות. כי באוניברסיטה העברית, לפחות, המרצים יורידו ציון אם תשתמש בפרשנות שלהם בכיתה בלי להסביר את מקורותיה בטקסט, תחלופת מרצים ברוב הקורסים הופכת את חוברת הסיכומים מהשנה שעברה לפחות רלוונטית לקוריקולום של השנה ואת הספר הדק ההוא כתב מי שמלמד את קאנט. נתקלתי לא מזמן בבעיה דומה בעבודת סמינר על קירקגור: כל החומר הפרשני בעברית נכתב על ידי המרצה שלי, ששונא שאנשים מצטטים לו את עצמו; עמית לספסל הלימודים עדיין מערער על סמינריונית משנה ב' שבה נכשל, כשכל ההערה שהשאיר לו אותו מרצה הייתה "אני יודע מה כתבתי". אז חפרתי בטקסטים של קירקגור שלא תורגמו לעברית ומצאתי נסים ונפלאות ופרשנות אישית מקורית.
א. זו בדיוק הטענה שלי. כמובן שיש הבדל בין התרבות האמריקאית לישראלית, ובעקבות הבדל זה נוצרים הבדלים בתרבות האקדמית. אבל המסקנה מכאן היא שתרבות צריכה בפני עצמה לא יכולה להסביר חפפנות אקדמית, היא צריכה גורמים נוספים.
לגבי האוניברסיטאות האמריקאיות - לא טענתי שהן טובות יותר, טענתי שהסטודנטים בהן קוראים יותר מהסילבוס ומחוצה לו.
ואנקדוטה קטנה: היה לי חבר בתואר הראשון, שנורא התעצבן בכל פעם ששיחררו אותנו מוקדם מהשיעור. 'אני לא משלם שכר לימוד כדי לשבת על הדשא'. למותר לציין שכולנו הסתכלנו עליו כאילו הוא נפל מהשמיים.
ג. אני יכול רק לספר את חוויותי מהתואר בבן גוריון - שם ברוב הקורסים (למעט סמינרים) אפשר היה להסתדר בלי לקרוא את הטקסטים עצמם, אלא לעקוף את הצורך הזה בדרכים כאלה ואחרות (ואולי לא לקבל 95, אבל לעבור את ה-80 בקלות).
לגבי סמינרים - סמינר שלא קוראים בו הרבה חומר נשמע לי די מופרך, אבל אולי זה אני.
נמרוד - א. כן, זה נראה כמו כניעה מראש של המרצה, או לחלופין הכרה בכך שכמות החומר שהוא מבקש מהסטודנטים לקרוא היא בלתי סבירה. אני דווקא יכול לדמיין קורס שאינו עוסק בטקסטים סמינליים, ושלכל שיעור ידרשו סטודנטים שונים לקרוא טקסטים שונים ו"ללמד אחד את השני" בשיעור עצמו. זו פשרה שיכולה להיות סבירה בהנתן סטנדרטים מסויימים של עומס קריאה לגיטימי.
לגבי ה-ב' שלך לדרומי, אבנר דה-שליט סיפר לנו פעם על מרצה אורח מחו"ל שהעביר קורס במחלקה. בסוף הסמסטר הם דיברו ביניהם, ודה-שליט שאל אותו מה הוא חושב על הסטודנטים הישראלים. המרצה אמר שהם מאוד מוכשרים וחכמים. "אבל הם אף פעם לא קוראים את החומר!" אמר לו דה-שליט. "כן", ענה המרצה, "אבל הם דנים עליו מאוד יפה בכל זאת".
אני מתלבט לפעמים מה אני מעדיף: סטודנט שקורה את החומר אבל לא מצליח לנהל דיון שעולה מעל רמת הפשט של מה שכתוב, או סטודנט ששומע חמש דקות של שיחה על עיקרי המאמר ומסוגל להשתלב משם והלאה בדיון מהותי על הרעיונות המובעים שם. ברור שהייתי מעדיף סטודנט שגם קורא וגם יכול לדבר על המאמר, אבל אני לא בטוח שהבחירה בין שתי האופציות הגרועות היא ברורה מאליה.
דרומי,
א. "זו בדיוק הטענה שלי. כמובן שיש הבדל בין התרבות האמריקאית לישראלית, ובעקבות הבדל זה נוצרים הבדלים בתרבות האקדמית. אבל המסקנה מכאן היא שתרבות צריכה בפני עצמה לא יכולה להסביר חפפנות אקדמית, היא צריכה גורמים נוספים." - אני טענתי שזה מרכיב, לא מרכיב יחידי, לא תנאי מספיק.
ג. ואני יכול רק להעיד על הוג'י. :)
דובי,
א. "כן, זה נראה כמו כניעה מראש של המרצה, או לחלופין הכרה בכך שכמות החומר שהוא מבקש מהסטודנטים לקרוא היא בלתי סבירה" - צר לי, שני מאמרים לשיעור הם לא כמות בלתי סבירה לסמינר. למעשה, הם כמות נמוכה באופן חריג.
ב. וואו, חשבתי שאתה לא מחבב את תרבות נהגי המוניות.
א. טוב, לא אמרת כמה קריאה הייתה.
ב. איך זה קשור?
אני חושב שהצרה נובעת מדבר אחר ודי בסיסי במבנה של הלימודים בארץ, כמו ששחר מ"תודעה כוזבת" ציין בזמנו,ולאו דווקא מתרבות הצריכה: ברוב המדעים שאינם מנסם לחקור ספציפית תרבות ישראלית התפתחה נורמה של הסתמכות על מבחנים וחומר בשיעור במקום עבודות וחומר קריאה בשל סיבות הסטוריות של בעיה להשיג ספרים בתחילת דרכה של המערכת האקדמית.ומרגע שקריאה לא נתפסת כחובה מובנת מאליה של הסטודנט וחלק אינטגרלי מהלימודים אנשים יחפפו בה אלא אם כן תהיה להם סיבה טובה לא לעשות את זה.
דובי,
א. דווקא כן: "הגדיל לעשות אחד המרצים שלי, שפשוט הפך את זה לשיטה סדורה: מדי שיעור שלושה אנשים נדרשו לחלק סיכומים של המאמר שקראו".
ב. לדבר על טקסט שלא קראת בידענות מפליגה, זה עניין לקאביז.
א. צודק, לא שמתי לב.
ב. לא "לדבר על טקסט", אלא לדבר על רעיון. כמה מהשיחות המעניינות ביותר שהיו לי על ספרים היו עם אנשים שלא קראו את הספר - הם הציגו שאלות חכמות ונבונות, ואני ניסיתי לענות בהסתמך על מה שקראתי מה אני חושב היה עונה הכותב על השאלות.