דובי כותב על עוני במסגרת blog action day, וגם עונה לדיון אצל קפיטן עופר על זמינותה של ביבליוגרפיה סרוקה לסטודנטים ומה זה עושה או לא ליכולות חיפוש המידע שלהם. לי נראה שיש קשר בין הדברים, אז אני מרשה לעצמי להכנס בין שני פוסטים שלו.

כי בעיניי, הבעיה האמיתית עם סטודנטים שמקבלים ביבליוגרפיה סרוקה היא שהם לא קוראים את הספרים. הם קוראים קטעים נבחרים, אם בכלל – חצי מהודעות המייל שלי תחת התג "אוניברסיטה" הן סיכומים של מאמרים שכתבו סטודנטים שעברו את אותם הקורסים לפנינו.

הנה, למשל, בכמה מהקורסים שלי התאגדו הסטודנטים ביוזמה מקורית: כל אחד יקרא מאמר, יסכם אותו וישלח לרשימת התפוצה. התוצאה: כל אחד יודע מאמר אחד או שניים, ואת הסיכום של השאר. הגדיל לעשות אחד המרצים שלי, שפשוט הפך את זה לשיטה סדורה: מדי שיעור שלושה אנשים נדרשו לחלק סיכומים של המאמר שקראו.

בשנה ב’ השתתפתי בסמינר בפילוסופיה פוליטית שהעביר אחד מהמרצים מהסוג הישן: מאוד בקיא, מאוד קפדן ומאוד דעתן. בשיעור האחרון הוא העיר, כבדרך אגב, שמכל חמישה עשר הסטודנטים בסמינר, רק שניים הגישו רשימה ביבליוגרפית לעבודה שלהם. הסטודנטית במושב לידי, שנה ג’, הביטה בו כאילו הוא נפל כרגע מהחלל, עם חליפת אסטרונאוט, דגל קטן והכול. "למה צריך להגיש רשימה ביבליוגרפית?", שאלה, "היינו בכל השיעורים". המרצה הביט בה במבט מיואש, יודע אבל לא מאמין שהוא צריך להסביר שלעבודת סמינר צריך ממש, אה, לקרוא.

הסיבה שסטודנטים בשנה ג’, כמו שדובי מספר, לא מכירים את הספריה היא לא רק שסורקים להם את המאמרים. היא שהם לא קוראים. לי זה נראה בלתי נתפש: יוצאים להפגנות ושביתות כל שנה על גובה שכר הלימוד – שהוא גבוה מהרצוי בלי שום קשר – אבל אחרי שמשלמים אלפי שקלים בשנה עבור שכר לימוד, לא קוראים את החומר לשיעור.

כי תרבות האינסטנט מגיעה לאקדמיה; או לפחות לחלקים שבה שמיועדים לייצור מסמכים עבור אנשים שרוצים לעזוב אותה. קוראים סיכומים במקום טקסטים, ספרים של אנשים שקראו ספרים שעליהם נבחנים; בחוג לפילוסופיה זה בולט במיוחד, ולא נדיר לשמוע משפט כמו "לא הבנתי מה [הכנס פילוסוף גרמני כאן] רוצה מחיי, אז לקחתי את [כאן נכנס השם של הספר הכי דק שנכתב בנושא] ואני מרגיש מוכן לבחינה". כל מה שיש לי לומר על הגישה הזו מתמצה היטב בדבריו של החתולול הזה.
cat
more animals
ואיך אני מקשר את זה לעוני? כי תרבות האינסטנט קשורה בעוני הדוקות. או ליתר דיוק, העוני הוא זה שמאפשר את תרבות האינסטנט. זה לא מקרי שתרבות האינסטנט היא מאפיין של העולם המערבי השבע.

אחד המאפיינים הבולטים של האינסטנט הוא הצריכה. בתרבות הצריכה מוצרים שמעולם לא היו מתכלים, כמו רהיטים, הופכים להיות מוצרי צריכה שקונים לטווח זמן קצר במיוחד. סבתא שלי עדיין יושבת על הכסא שהיא קנתה לפני יובל. זה חמישים שנה. ההורים שלי מחליפים סלון פעם בחמש שנים. קרובת משפחה שלי בת 23 קנתה חמש (!) מיטות בחייה הקצרים.

כי החוטים שמניעים את תרבות הצריכה מצאו את הנוסחה המושלמת: זה שיש לך משהו, ממש לא אומר שתפסיק לרכוש אותו. בדיחה צרכנית ישנה שיש בה יותר מגרעין אמת אומרת שמכשירים מתקלקלים יום אחרי שפגה האחריות עליהם. הדוגמה הבולטת ביותר, אולי, היא טלפונים סלולריים. כשעבדתי בסלקום, לפחות פעם ביום הייתי נתקל בלקוח שרוצה לשדרג את המכשיר שלו מסיבה אחת בלבד: הוא סיים לשלם עליו. זה מצחיק, כי פעם כשסיימנו לשלם על משהו הוא היה שלנו וזהו.

ואיך כל זה קשור לעוני? כי העוני מאפשר לייצר מוצרים מתכלים וזולים – בין השאר, על ידי ניצול של משאבים בדמותם של כוח אדם ומשאבים – עבור הייצור המוגבר של מוצרי צריכה זולים באופן מגוחך ומתכלים באופן מגוחך אף יותר.
כשמסתכלים על העוני במה שמכונה העולם השלישי לעומת השפע המחליא בעולם המערבי, מבינים את התמונה מיד. העוני הוא חלק בלתי נפרד מהכלכלה הקפיטליסטית. גלגלי הצריכה שלנו מונעים בזכות העובדה שעלויות הייצור נמוכות, והן נותרות נמוכות כל עוד יש מי שמקבל תשלום מחפיר עבור עבודה קשה בהרבה ממה שמישהו בעולם המערבי אי פעם יעשה.

דובי אומר את זה בעצמו, כשהוא שואל אם העוני הוא עניינו של העני או של החברה ורומז לכיוון השני. העוני הוא עניין של החברה כי החברה היא היוצרת אותו, היא הזקוקה לו לשם מימושה והיא זו שמזינה אותו בקריאה הנרגשת שלה: צרוך. אם לקחת את הדוגמה של אינגלהרט, הרי שלהשקפתי מימוש עצמי פוסט מטריאליסטי פירושו, בין השאר, שחרור של הפרט מעול הצריכה כמגדירה של האני.

בינתיים, היחס שלנו לרכוש הולך ונעשה מזלזל. אנחנו מנתקים את עצמנו, רוב השנה, מהמקור שלהם. אנחנו קונים דברים מתוך מטרה לזרוק אותם כמה שנים אחר כך. כמה לא מפתיע, אם כן, שאנחנו לא טורחים לקרוא ספרים. מה שיש בהם הוא ידע, וזה עלול להשאר אתנו לנצח.