ערבים? אין דבר כזה (ואם יש, הוא לא חשוב)

ראשית, התנצלות: זמן רב מדי עבר מאז הפוסט האחרון. יש לזה הרבה גורמים, בין השאר שחרורה של גרסה בעבודה ונסיבות אישיות בעייתיות, כמו גם תחילתה של עונת הקרמבו, אבל אלה הם בבחינת תירוצים: כבלוגר, יש לי מחויבות להשאיר את הבלוג מעודכן ורלוונטי כל עוד לא הודעתי אחרת, ולא עמדתי בה.

וכעת לעניין שלשמו נתכנסתי – אני מתפרץ לדיון על ההאחדה שעושים למפלגות הערביות בתקשורת הישראלית, כשמכנים אותן "המפלגות הערביות". אביעד פתח את הדיון בפוסט שכותרתו אין כזה דבר "המפלגות הערביות", ואורי קציר המשיך אותו בפוסט שכותרתו מפלגות ערביות? יש דבר כזה.

אביעד כותב על הנטייה של כלי התקשורת בישראל לסקר את רע"מ-תע"ל, בל"ד וחד"ש כגוש אחד: "מפלגות ערביות". הוא כותב:

הסקר מגיע והפרשנים הפוליטיים-מגישי החדשות-העיתונים מציינים כמה מנדטים כל מפלגה מקבלת וכמה מנדטים מקבלות "המפלגות הערביות". לא משנה שמדובר ביותר ממפלגה אחת. לא משנה שגוף כזה כלל לא קיים.

הרי מה זה משנה? כל הערבים אותו הדבר. אין באמת הבדלים מהותיים בין מפלגה למפלגה. לא יכול להיות שערבי אחד חושב אחרת ממה שחושב ערבי אחר.

אורי קציר משיב לו, בפוסט ארוך ומנומק, שדווקא יש דבר כזה מפלגות ערביות. הוא מנתח כל אחת משלוש המפלגות הללו, ומראה שהמצע שלהן דומה למדי ועל כן יש מקום להתייחסות מקבצת וקולקטיבית. הוא כותב:

ההבדלים בין המפלגות הללו מתבטאים, אפוא, ברמת הדתיות של חבריהן ומנהיגיהן, שלא לומר ביחסים המעורערים שבין יושבי הראש שלהם (צרצור וטיבי לא סובלים זה את זה; גם בשארה וטיבי מתעבים האחד את האחר). ברמה האסטרטגית שואפות כולן למגר את הציונות, לייצר שתי מדינות בעלות זכויות שונות (ערבים יוכלו לחיות בישראל, אבל יהודים במדינה הפלסטינית – לא) ולחסל את המבנה הלאומי הקיים, לרבות סמליו.

בקיצור, שלוש המפלגות הללו הן ערביות והכינוי הכולל של "מפלגות ערביות" אינו עושה להן עוול. נהפוך הוא. זהו אחד המקרים הבודדים שבהם תווית תקשורתית אינה כה בלתי-מדויקת. המספר הזעום של היהודים הפעילים בחלקן לא זו בלבד שאינו יכול לשנות את התווית הזו אלא אף מדגיש את ערביותן עוד יותר.

נדמה לי שקל לראות שאורי ואביעד שואלים שאלות שונות לגמרי, וזו הסיבה ששניהם מגיעים לתשובה שונה לגמרי. אורי שואל האם המפלגות הללו הן אכן "ערביות" – ונותן הסבר מאלף שמסביר מדוע הן ערביות – מתוך הנחה שאם יתברר בסוף חשבון שהמפלגות הללו הן אכן "ערביות", הרי שהתואר הולם אותן. מנגד, אביעד כלל לא מתייחס לשאלת ערביותן של המפלגות. אביעד שואל האם זה בסדר לחבר את נבחרי הציבור הערבים לתוך קטגוריה אחת המבוססת על מוצאם, ללא הבחנה. תשובתו היא שקיבוץ כזה הוא גזעני.

ניתן לתקוף את המסקנות ששני הצדדים הגיעו אליהן: מסקנתו של אורי נכשלת מפני שהתקשורת לא מתייחסת למפד"ל-ש"ס-אגודה כמקשה אחת של "מפלגות דתיות", למשל, לכן אורי חייב לענות קודם כל על השאלה מדוע זה בסדר לקבץ את המפלגות הערביות. אביעד, לעומתו, צריך להוכיח שאכן קיימים הבדלים מהותיים באופן ההצבעה של הסיעות הערביות: אם לא מתקיים כזה, חלוקת המנדטים ביניהן הופכת להיות שולית ביותר.

אבל כאן יש משהו מהותי יותר: בעיניי שניהם שואלים את השאלה הלא נכונה (אם כי אביעד, באשר הוא בוחר בנקודת עולם שבודקת את התקשורת ולא את המפלגות, מעט קרוב יותר מאורי). השאלה הנכונה היא מדוע התקשורת מוצאת לנכון לדווח על המפלגות הערביות כגוש אחד.

הדעה הברורה ביותר שמשמיעה התקשורת היא דעתה על צרכניה. היות ואנחנו חיים בעידן של תקשורת מסחרית, התקשורת מנסה, ככל חברה מסחרית, לקלוע במידה הגבוהה ביותר לרצונם של לקוחותיה. תחקירים בעלי ערך מדעי אפסי על מספר הקוליפורמים בחומוס "פינתי" תוך שימוש במונחים מלודרמטיים כמו "פסול למאכל אדם" אינם שונים מתכניות ריאליטי מטופשות, סיטקומים פופולריים מארה"ב וכיו"ב. המטרה של התכניות הללו היא לשים מקסימום אנשים מול המרקע. אם ביום שישי בצהריים משודרות המון תכניות בישול, למשל, זה כי האנשים בחלונות הגבוהים ערכו סקרים ומחקרים וגילו שביום שישי בצהריים צופים בטלוויזיה מי שתכניות כאלה עשויות לעניין אותם.

בחדשות מתבצע סינון דומה. רעידת אדמה בהודו שבה נהרגו כמה מאות אנשים תגיע במהדורה אחרי ההתפטרות של שר כזה או אחר, אם בכלל. תאונת דרכים קטלנית באוסטריה לא תגיע לחדשות, אלא אם כן היה מעורב בה ישראלי. זרם המידע האדיר מסונן לפי מה שיעניין את הצופים^[1] הפוטנציאליים.
ומכיוון שהתקשורת פועלת כדי לספק את קהל היעד שלה, הצרכנים שלה, כשמנתחים התנהגות של התקשורת ניתן ללמוד בקלות מה חושבים שם, במערכות החדשות והעיתונים, על הקהל שלהם. מההאחדה של המפלגות הערביות, למשל, ניתן ללמוד שבמערכות לא חושבים שיש להם צרכנים ערבים. כי אין טעם לפרק את הגוש הזה, "המפלגות הערביות", למרכיביו אם חושבים שבין הצופים אין הרבה אנשים שהולכים באמת להצביע לאחת המפלגות האלה.

והתופעה הזו היא סימפטומטית: באום אל פאחם כ-44 אלף תושבים. בירוחם, כ-8500. אנחנו יודעים מי ראש המועצה המקומית בירוחם, אבל כמה מהקוראים יידעו להגיד לי, בלי גוגל, מי ראש עיריית אום אל פאחם? בחלק מהתכניות בטלוויזיה מופיעות כתוביות תרגום ברוסית, אבל בכמה מהן מופיעות כתוביות כאלה גם לערבית, שהיא עדיין שפה רשמית בישראל? כמה תכניות טלוויזיה/רדיו בערוצים הראשיים הן בערבית? המתמודדת הערביה הראשונה ב"כוכב נולד" הייתה שם בעונה החמישית (!) – להזכיר, ערבים מהווים כ-18 אחוזים מאוכלוסית ישראל. ניתן לתת עוד אין ספור דוגמאות לכך, כולן מצביעות על אותו הדבר בדיוק: בתקשורת המיינסטרימית בטוחים שאת הצופים שלהן ערבים מעניינים מאחת משתי סיבות: אלימות או כדורגל.

קשה לחשוב על אפליה גדולה מזו: בתקופת בחירות, ההבדלים הלא-קיימים בין שלוש המפלגות הגדולות שלנו מפומפמים ללא הרף, השכם והערב, אבל ההבדלים בין המפלגות הערביות לא, כתוצאה מהנחת יסוד שאיש מהצופים איננו מתעתד להצביע עבורן. זמן המסך של כל מפלגה ערבית יורד פלאים, וסיכויי ההצבעה להן קטנים.

הנחת היסוד הזו, ייתכן שהיא מבוססת על עובדות ונתוני רייטינג. ייתכן שבחדשות ערוץ נשדר-ראיון-עם-רוצח-שפל יודעים שלא צופים בהם ב"מגזר". אבל נדמה לי שברור למדי שאין זה המצב: הרי הם יודעים גם שאין להם צופים חרדים, ובכל זאת הם לא מתייחסים ל"מפלגות חרדיות". זו הנחת יסוד רווחת למדי באתוס הישראלי, שרואה את הערבי כאחר נעלם, כזה שבקיומו הלא-נוח נזכרים רק כשממש חייבים. אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק, אם נזכרים שהערים הגדולות בארץ (להוציא ראשל"צ) הן כולן מעורבות: בבאר שבע חיים ערבים ממוצא בדואי, בתל אביב-יפו ערביי יפו, בירושלים ערביי מזרח העיר וכמובן גם בחיפה. ובכל זאת, שלטי הכונה בתחנות האוטובוסים המרכזיות ובקניונים הם בעברית ובאנגלית, והערבים אינם נכנסים כחלק מה"אנחנו" הישראלי הקולקטיבי. הם ה"הם" שבתוכנו. משום כך מיהרו היהודים הגאים לעצור את הנהג מעכו: עליו לנהוג כמנהג הזרם המרכזי, כי הוא תייר, אורח כאן, אנחנו נותנים להם להישאר כאן (בסוריה היה להם יותר טוב?!), אז שיתנהגו בהתאם. ושיכינו לנו כבר איזה חומוס, אבל בלי קולי.

מי שהכי נפגע מהנוהג הזה, של האחדת המפלגות הערביות, הן מפלגות ערביות שלא נכנסו לכנסת. היות ואין ניתוח פר מפלגה, המצביע הפוטנציאלי לא יודע אילו מפלגות נכנסות לכנסת ואילו לא. וכשבמהדורת החדשות משדרים לך שלמפלגות האלה אף אחד מהצופים לא הולך להצביע, הן בכלל לא עוברות למצביע היהודי הממוצע בתודעה. בניתוחו המרשים מתעלם אורי לחלוטין, למשל, ממפלגת דעם. נו, אתם זוכרים אותה. אולי לא. דעם רצה בבחירות 2006 כשבראשה עמדה (כן, כך, עמדה) אסמא אגבארייה, פעילה יפואית. שלוש נשים ניתן היה למצוא בשבעת המקומות הראשונים של הרשימה לכנסת: אגבארייה, סאמיה ח’אטיב ממג’ד אל כרום ואסנת בר אור מפרדס חנה. "המפלגות הערביות" לרוב לא מריצות נשים ברשימתן כלל – תמר ג’וזנסקי הייתה חריג – שלא לדבר על בראשן. אם דעם, שמגדירה עצמה "מפלגת פועלים" ולא "מפלגה ערבית", תתמודד בבחירות הקרובות הצבעתי לה כמעט מובטחת. אבל סביר שהיא לא תעשה כן, היא ניסתה ונכשלה, בין השאר בשל הסיקור התקשורתי, שהציג את המפלגה – אולי בעלת המצע הרהוט ביותר בשמאל הישראלי – כקוריוז שבראשו אישה, ומיהר להטביעו ביחד עם "המפלגות הערביות".

ערביי כפר שמריהו כבר לא ערבים/החתול עשה "מיאו" וגם הכלבים/ערביי כפר שמריהו טובים/ערביי הרצליה כבר לא כועסים/החמור עשה "אי-אה" וגם הסוסים/ערביי הרצליה רוסים^[2]
רצון הרוב הוא שהמיעוט יכין לנו תה/אי אפשר להמשיך בלי משהו כמו תה/הכול מתפורר וקר ומר לכולנו בפה/אי אפשר להמשיך בלי משהו כמו תה^[3]

העיתונות, נהוג לומר, היא הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה. ככזו, היא מהווה השתקפות טובה לחברה הישראלית בזמנה. האחדתן של המפלגות הערביות לגוש דמוני אחד היא בסך הכול תמונת מראה של החברה הישראלית, שמניחה מראש שערביי ישראל מתקיימים באיזשהו מקום מקביל, אבל לא כאן, לא במקום שבו אנחנו נמצאים, לא בקניונים ובאוטובוסים שלנו, לא מסביבנו. הם שם, ואנחנו כאן. תה, מישהו?

1. אני אומר "צופים", אבל זה נכון גם לגבי קוראים ומאזינים [↩]
2. הבילויים, "נפלא פה" [↩]
3. הבילויים, "משהו כמו תה" [↩]