שוכב לי על הדסקטופ כבר איזה זמן פוסט שלא ישודר. קורא לי. היה לי קשה לכתוב אותו, ובלתי נסבל לפרסם אותו, ואני מתלבט כבר איזה זמן. יוסי שריד עשה את זה, אז למה אני לא יכול?

אבל אני לא יוסי שריד וגם לא שאול אמסטרדמסקי, ואני לא יכול לקרוא לאנשים לא ללכת להצביע במערכת הבחירות הקרובה בירושלים. אין למי, זה כבר ברור; באופן אישי עזבתי את העיר שלא על מנת לחזור. בבחירה בין מגורים בהתנחלות למגורים בעיר חרדית, בחרתי בשלישי שהפך לבלתי נמנע ועזבתי את העיר. את חוסר הרצון שלי להצביע הבעתי כבר מזמן, אבל לכתוב פוסט שיגיד לאנשים לא להצביע, זה עוד לא עשיתי. ועכשיו אחד כזה שוכב לי על הדסקטופ. ורק פוסט שקראתי היום הביא אותי לשנות את דעתי לגבי פרסומו.

עכשיו יש בחירות ארציות, ואת המדינה אני לא מתכוון לעזוב בקרוב, כך שהאופציה השלישית שוב הופכת לנמנעת. והנה, כבר יוצאים אנשים ואומרים לנו שזה בכלל לא משנה בעד מי נצביע, עולם כמנהגו ינהג. שאול אמסטרדמסקי, בלוגר ועיתונאי מהנה ביותר בימים כתיקונם, כותב קצת על חוויותיו משירותו ככתבנו בכנסת. שנה שלמה הוא השתפשף בביצה המקומית שפשוף חזק, וכותב על חוויותיו. חובה לקרוא, באמת. לפחות עד הסיכום שלו:

סתם שתדעו מה פספסתם היום בבית המחוקקים. בבית הנבחרים שלכם. כן, אלה שבעוד מאה ימים אתם הולכים לבחור בהם שוב. רק מתוך טיעון לא רציני שקדושת הדמוקרטיה מחייבת אותנו להצביע. כי מי שמצביע, משפיע.

רק לא על הדברים הנכונים.

וצודק שחר כשהוא אומר שמשהו ברוח של הדברים מפחיד. מה שמפחיד כאן הוא שנורא קל להסכים עם שאול, לומר שהשיטה דפוקה אינהרנטית – במילותיו של שאול, "הם[1] חלק אינטגרלי מהשיטה". נורא קל ליפול למקום הזה, שבו אנחנו טוענים שלא משנה מה נצביע, עולם כמנהגו נוהג. שלא משנה אם נגיע לקלפיות או לא. שהסיאוב השתלט על הכול, וחברי הכנסת שלנו מצביעים מתוך גחמה במקרה הטוב ומתוך רוע וקטנוניות במקרה הרע ואינם מייצגים אותנו עוד, שהנתק בין שלטון למקורו הגיע לנקודה הקריטית שלו. אחרי הכול, אנשים אוהבים להתנער מאחריות.

נורא קל ליפול למקום הזה, אבל לא נכון. וזה לא נכון מכמה סיבות. עוד מאה ימים רוב קוראי הבלוג הזה יצטרכו לבחור פעמיים: פעם אחת אם לצאת או לא לצאת להצביע, ופעם שניה עבור מי. ובזמן שלי, לפחות, הבחירה השניה קשה עד מאד, הבחירה הראשונה ברורה לי לגמרי. עוד מאה ימים נצטרך להחליט לקום מהישבן וללכת לקלפי, ובראש שלנו יהדהד הפוסט של שאול, ופוסטים אחרים שעוד ייכתבו עד אז, ונחשוב לעצמנו בדרך "בשביל מה?" ונחתוך לקולנוע.

או שאנחנו יכולים לשאול את עצמנו שאלה אחת פשוטה: איזו תועלת תצמח לנו אם לא נצביע?

יש לשאלה הזו כמה אספקטים. אחד מהם הוא שבמובן מסוים, אלה שקוראים לא להצביע שוכחים שהשיטה שלהם נכשלה. אחוזי ההצבעה ב-2006 היו הנמוכים בתולדות המדינה: 63.2. אי אפשר להצביע על ממשלת השיתוק שקמה לנו מאז, ולטעון בלהט שאין למי להצביע, ותראו איך הכנסת שלנו נראית, כשאת הכנסת הזו קיבלנו כי 37 אחוז מאזרחי ישראל הכשירים להצבעה העדיפו ללכת לים.

ולמעשה, הרבה יותר. מי שהצביע "קדימה" בחר שלא לבחור. הוא בחר בסינתזה ההגליאנית, כאילו אפשר לקבל גם וגם בעולם האמיתי. גם שמאל וגם ימין. גם רווחה כלכלית וגם מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית. גם פוליטיקה אחרת וגם פוליטיקאים וותיקים. גם נבחרי ציבור קשובים, וגם מפלגה שבוחרת את נציגיה עם ועדה מסדרת. גם צחי הנגבי וגם דליה איציק. בעולם האמיתי, הבוחר הישראלי למד, אני מקווה, שבפוליטיקה, "גם וגם" הופך להיות "לא זה ולא זה". שזה או-או.

ומי שהצביע לגמלאים, בהמשך למה שכתוב כאן, סירב לבחור בעניינים חשובים ונתן עוד מנדטים של סמרטוטים של "קדימה".

מה נשאר? פחות ממחצית הציבור בחרה להחליט. לבחור. וקיבלנו ממשלה שנהנית מתמיכה נמוכה מראשית דרכה, שלא מסוגלת לפעול באמת. מה יקרה אם לא נלך להצביע בבחירות האלה? אם נבחר שלא לבחור? האם הממשלה הבאה תהיה טובה יותר בזכות זה?

לא, יטען הטוען, אבל היא גם לא תהיה טובה יותר אם נלך להצביע. לקול שלנו, יגיד האומר, אין משמעות. יש שתי בעיות בטיעון הזה. האחת היא שהוא לא באמת רציני: אם לאף פעולה שלנו אין משמעות, זה לא משנה אם נצביע או לא. אז למה לא להצביע, וככה אם בכל זאת יש לזה משמעות, הרווחנו אותה?

אבל הבעיה השניה היא גדולה יותר, והמשך של הנקודה הקודמת במובן מסוים. הטענה הזו היא התנערות מוחלטת מאחריות. מי ששם את חברי הכנסת האלה ששאול מלין עליהם בכנסת הם אנחנו. מי שהביא את אולמרט לכס ראש הממשלה הוא העם בישראל. אולמרט לא המליך את עצמו. ש"ס לא נתנה לעצמה מנדטים. אסתרינה טרטמן לא כבשה את הכיסא שלה בכוח הזרוע. אנחנו הצבענו עבורם. אנחנו נתנו קולות לאנשים האלה. אנחנו נתנו להם את השלטון. לטעון שאין לנו השפעה זו התכחשות למציאות. מציאות שבה אנשים לא יוצאים לרחובות למחות. שבה סטודנטים ששובתים על שכר הלימוד נאלצים להתמודד עם שוברי שביתה. שבה אנשים לא מתפקדים למפלגות, ואלה שמתפקדים לא מגיעים להצביע בפריימריז. אם כולם יושבים בבית, ולאף אחד לא אכפת, אף אחד לא זז, לא עושה כלום, אז מה הפלא שלוביסטים משיגים השפעה?

מחירה של האדישות הפוליטית, אמר אפלטון, הוא שלטון רשעים. נדמה לי שישראל היא דוגמה נפלאה לצדקתו של הפילוסוף היווני. כשהלוביסטים יכולים לדאוג לעתידו הפוליטי של ח"כ הרבה יותר מהציבור, טובת הלוביסטים תקדים את טובת הציבור. כשהציבור לא מצביע, מנהיגיו עושים את מה שבא להם: מי שלא מצביע מוותר ביודעין על השוט היחידי שיש לו כדי להכפיף את נבחריו לעשות את רצונו.

חברי הכנסת מושחתים? החליפו אותם. הפגינו נגדם. הניפו בשוט.

לא, יטען הטוען, אם מספיק אנשים לא יצביעו, לכנסת לא תהיה סמכות והדמוקרטיה המאוסה שלנו תתפרק. נניח (על אף שאין זה בהכרח נכון: אחוזי ההצבעה בפולין ובשוויץ מגיעים סמוך מאד לחמישים אחוז). ומה אז? במה תתחלף הדמוקרטיה? אנרכיה, במובנה כחוסר שלטון, כאוס ומלחמה שתומס הובס מתאר היטב בספרו "בהמות"? השתלטות של חונטה צבאית, כדרכה של בורמה? משטר דיקטטורי שבו נשללות חירויות יסוד בשם הממשל? האם מישהו יכול להעלות על דעתו אופציה טובה יותר מהדמוקרטיה כעת? האם אנחנו באמת רוצים לעשות את השגיאה הקומוניסטית, להחריב עדי יסוד את העולם הישן מבלי אלטרנטיבה לחדש?

שאול יכול לטעון שהטיעון הזה "לא רציני"; כשלעצמי, אני מטיל ספק ברצינותו של הטיעון הנגדי. הכי קל בעולם לטעון ייאוש וחוסר תוחלת ולא להצביע. הרבה יותר קשה לראות את הדבשת של עצמנו, ולהבין שבאדישות פוליטית נופלת דמוקרטיה. כי כפי שכתב ת.ס. אליוט, העולם יגיע לקיצו לא בפיצוץ, אלא ביבבה.

  1. לוביסטים, אינטרסנטים, ח"כים מגוייסים וכו’, נמרוד [↩]