אני מצטער אם אני ממשיך אחרי שנמאס לך, אבל אני באמת רוצה להבין איך מבחינתך ההגדרה של עצם כשולחן קפה או כשרפרף היא לא חברתית. אני שואל משום שאני באמת לא מבין את כוונתך. ספק לי הסבר, ואפסיק להציק לך.

בוא נגדיר, לצורך העניין, ש"חפץ א'" הוא כל מה שעונה להגדרה הבאה: עשוי עץ, גובהו 70 ס"מ, יש לו ארבע רגלי עץ ובראשן משטח ריבועי של 30X30 ס"מ וצבעו חום כהה.

א. נניח שבשבדיה ובישראל מוכרים "חפץ א'" בחנויות, אלא שבשבדיה קוראים לו שולחן קפה ובישראל שרפרף. בשבדיה מניחים אותו במרכז הסלון ומניחים עליו קפה ועוגות, בישראל נעמדים עליו כשרוצים להגיע לארון הגבוה.
האם החפץ הוא שרפרף? שולחן קפה? האם הישראלים טועים והשבדים צודקים? או אולי ההיפך? מהו הקריטריון החיצוני שלפיו קובעים מי צודק ומי טועה?

ב. סבתי השבדית אגנתה נפטרה. בביתה היה חפץ א' אחד, שהיא התייחסה אליו כשולחן קפה מעצם היותה שבדית. היא הורישה לבן דודי גוסטב, שחי בסטוקהולם, את כל רכושה, ולי שלחה לישראל רק את אותו חפץ א'. עכשיו, גוסטב מספר לכל חבריו בסטוקהולם איזה מזל יש לו – הוא קיבל המון קרונות ולבן דודו היא נתנה שולחן קפה. כאן בישראל אני מתבאס שהוא קיבל את כל הכסף ואני קיבלתי שרפרף. מה קיבלתי – שולחן קפה או שרפרף?
בביתי יש כבר חפץ א' אחד, שאני משתמש בו כשרפרף כמובן. כשמגיע אלי החפץ א' שסבתי הורישה לי, אני מניח אותו ליד תאומו וקורא להם 'השרפרפים שלי'. כשאני צריך להגיע לבוידעם, אני שולף אחד מהם באקראי. מה יש לנו כאן? שולחן קפה ושרפרף? שני שרפרפים? אם כן, האם שולחן הקפה הפך פתאום לשרפרף?

ג. איקאה הביאו לסניף הישראלי שלהם את הלהיט החדש – שולחן קפה 'קלינגסבו', שהוא כמובן חפץ א'. הישראלים, שראו שמוכרים את זה באיקאה בתור שולחן קפה, השתכנעו והתחילו לקנות את הקלינגסבו ולשים במרכז הסלון.
חבר שלי, שעל דעתו אני סומך, מגיע לביתי ורואה את השרפרף שקיבלתי מסבתי אגנתה ז"ל. הוא אומר לי 'מה, אתה דפוק? יש לך פה שולחן קפה שבדי אותנטי ואתה משתמש בו כשרפרף? מייד לסלון!'. אכול בושה, אני מוציא את חפץ א' למרכז הסלון ומתחיל להניח עליו את הקפה. מהיום אני מתייחס אליו בתור 'שולחן הקפה שלי', וכל מי שבא להתארח מחמיא לי על טעמי הטוב בשולחנות קפה. מה החפץ הזה עכשיו? עדיין שרפרף? שוב שולחן קפה?

א. "אלתי מדקארט רק הגדרה אחת, ואתה לוקח אותה רחוק מדי. לא אימצתי את העולם הקרטזיאני לפרטיו" – לא טענתי אחרת. ביקרתי רק את הקריטריון שלך. אבל אתה מציג שיטה, והיא לא מלאה. יש בה "באג".
ב. "אם אתה רוצה תשובה לשאלה שלך: 'מרחב' הוא גם מסוג הדברים שאין להם קיום ממש. הוא רק מערכת הגדרות שמשמשת אותנו כדי לתפוס את העולם. אבל לקחת את זה לכיוון הזה זה פספוס של הנקודה" – שלך, אולי. לא שלי. אם השולחן בסלון שלי קיים בממש כי הוא קיים במרחב שקיים רק בראשם של אנשים, והציונות איננה קיימת בממש כי היא קיימת רק בראשם של אנשים – ובכן, נדמה לי שהטענה ברורה. נתת קריטריון שאיננו עומד במשימתו. לכן, נותר לך להסביר לי מה ההבדל סין השולחן בסלון שלי לבין הציונות. למה האחד לא משתנה וקיים, ולא משנה מה אקרא לו, ואילו האחרת משתנה בהתאם לתפישה החברתית אותה.
ג. "באופן דומה (אבל לא זהה; אל תבקר את קאנט, תבקר אותי), אני מסכים שיש עולם שקיים 'שם בחוץ', אבל התפיסה שלי אותו – ובעיקר, הדרך שבה אני מגדיר ומקטלג אותו – נגזרת ממגבלות התפיסה שלי וספציפית – מהשפה. העצם שיש אצלך בסלון** קיים, והוא קיים בלי קשר לשאלה האם אני תופס אותו ואיך אני תופס אותו. אבל התכונות שלו – שהם בעצם, התכונות שאני מייחס לו – נגזרות מהתפיסה שלי" – אני לא מבקר את קאנט, אני מבקר אותך, מפני שאם זו הייתה הטענה הקאנטיאנית, הוא לא היה נכנס לספרי ההיסטוריה. יש "עולם בחוץ" אבל אנחנו לא יכולים לומר עליו דבר? מייד היה קם מי ששואל אותו – שאלה שאני מנסה לשאול אותך – "אם אנחנו לא יכולים לדעת דבר על העולם שבחוץ, מי לידנו יתקע שיש כזה?"
לא, זה לא מה שקאנט אמר. קאנט לא מתייחס לשאלת קיומו של עולם בחוץ, אלא כדי להגיד שאין לנו איך לענות עליה. זה ברקלי. קאנט טוען שהשאלה היחידה שניתנת למענה היא לא "מה ישנו" אלא "מה אני תופש". אז דרומי, היות והצעת שישנו עולם שם בחוץ שאתה לא מסוגל לתפוש, ספק לי הוכחה ש"העצם שיש אצלך בסלון** קיים, והוא קיים בלי קשר לשאלה האם אני תופס אותו ואיך אני תופס אותו".
בקצרה, אם אתה טוען שלציונות ולשולחן יש דרגות קיום שונות, אתה צריך להסביר איך; אם אתה טוען שהחברה יכולה לגרום לשולחן הקפה שלי לחדול להיות שולחן קפה פשוט על ידי הגדרתו כשרפרף, אדע ששוב הגיעו מדעי החברה לזה שהחברה מגדירה מציאות ואסיים את הדיון, כי באמת שאין לי כוח לענות שוב לזה.

שאלתי מדקארט רק הגדרה אחת, ואתה לוקח אותה רחוק מדי. לא אימצתי את העולם הקרטזיאני לפרטיו*. תן לי לנסות להסביר את האפיסטמולוגיה הפוסט-מודרנית (פוסט-סטרוקטורליסטית, ליתר דיוק), לפרטיה, כפי שאני תופס אותה.

אני מניח שאתה מכיר את האונטולוגיה והאפיסטמולוגיה הקנטיאניות – בקצרה, יש עולם ממשי, והוא קיים באמת. אבל אין לנו אפשרות לתפוס אותו ישירות, אלא רק דרך הקטגוריות שלנו. לכן, אנחנו לא יכולים לדבר על 'הדבר כשלעצמו' אלא רק על הדרך שבה אנחנו תופסים אותו.
באופן דומה (אבל לא זהה; אל תבקר את קאנט, תבקר אותי), אני מסכים שיש עולם שקיים 'שם בחוץ', אבל התפיסה שלי אותו – ובעיקר, הדרך שבה אני מגדיר ומקטלג אותו – נגזרת ממגבלות התפיסה שלי וספציפית – מהשפה. העצם שיש אצלך בסלון** קיים, והוא קיים בלי קשר לשאלה האם אני תופס אותו ואיך אני תופס אותו. אבל התכונות שלו – שהם בעצם, התכונות שאני מייחס לו – נגזרות מהתפיסה שלי. אם אני מגדיר אותו כשולחן קפה, אז יש לו משטח עליון חלק שמאפשר לי לשים עליו כוסות, אבל הוא טיפה לא יציב וצריך להיזהר. אם אני מגדיר אותו כשרפרף, אז הוא טיפה גבוה מדי בשביל הרגליים שלי. זה נכון גם לגבי התכונות הבסיסיות שלו: לגבי השאלה האם המשקל שלו הוא חמישה קילו או עשרה פאונד. חשוב: השאלה האם המשקל שלו הוא חמישה קילו או שישה קילו לא תלויה בתפיסה שלי, כל עוד אני מסכים על מהו 'קילו' ואיך מודדים אותו. אבל גובהו של השולחן, למשל, השתנה עם פיתוח תורת היחסות – מ-'80 סנטימטר' הוא הפך ל-'80 סנטימטר במנוחה'.
כל עוד מדובר בתכונות שאינן שנויות במחלוקת – ולרוב, תכונות פיזיקליות הן כאלה – זה תיאור מאוד משעמם, מאחר וכולנו נסכים על המשקל שלו. זה מתחיל להיות מעניין כשמדובר בתכונות שהן פוליטיות, קרי מתקיים מאבק על ההגדרות שלהן. מכאן ברחתי קצת במהלך הדיון, וניסיתי לקצר את הקטע הזה, בעקבות ההגדרות שלך, ל'דברים שבראש שלנו' ו'דברים שלא בראש שלנו'. שולחן הקפה והציונות נמצאים 'בראש שלנו' ו'לא בראש שלנו' באותה מידה, אבל התכונות של שולחן הקפה הן מוסכמות פחות או יותר על כולם, והתכונות של הציונות שנויות במחלוקת עמוקה.

* אם אתה רוצה תשובה לשאלה שלך: 'מרחב' הוא גם מסוג הדברים שאין להם קיום ממש. הוא רק מערכת הגדרות שמשמשת אותנו כדי לתפוס את העולם. אבל לקחת את זה לכיוון הזה זה פספוס של הנקודה.
** ונניח רגע לשאלה מה זה סלון, שאפשר לפרק גם אותה

הצלחת לבלבל אותי. מה הקשר? ייתכן שלא הסברתי עצמי היטב. ננסה שוב:
אתה טוען כך – אנא, תקן אותי אם אני טועה:
1. יש שני סוגים של מושאי מחשבה, אלה שיש להם קיום ממש ואלה שאין להם קיום בממש.
2. אלה שאין להם קיום בממש יש להם קיום חברתי או קיום אצל כל אדם בנפרד.
3. השולחן שבסלון שלי יש לו קיום בממש, ואילו לציונות או ללאומיות אין קיום בממש.
4. אם לציונות אין קיום בממש, קיומה באופן אישי מוביל לאבסורד רלטוויסטי, ועל כן קיומה חברתי.
5. הקריטריון להבחנה בין מושאים שלם קיום בממש לכאלה שאין להם קיום בממש הוא שמושאים שיש להם קיום בממש תופסים מקום במרחב.

הייתי יכול ללכת למקום שבו אני מרגיש הכי בטוח רטורית, ולהתחיל לשאול על מקרי קצה – רוח, למשל, או דת, או ההוכחה האונטולוגית של אוגוסטינוס. תחת זאת, אני מבקש לבחון את מבנה העל, כי שם החולשה האמיתית, בעיניי, של השיטה הקרטזיאנית.
בוא נבדוק את המושג הזה, "מרחב".
א. עד כמה שאנחנו יכולים לדבר עליו, הוא מושא של המחשבה.
ב. המרחב, אם כן ולפי סעיף 1, יכול להיות או קיים בממש או לא קיים בממש.
ג. אם הוא קיים בממש, הרי שמסעיף 5 מתחייב שהוא תופס מקום במרחב.
ד. כעת יש שתי אפשרויות: המרחב יכול לתפוס את כל המקום במרחב, או שהוא יכול לתפוס רק חלק ממנו.
ה. הנחת היסוד (הקרטזיאנית, לכל הפחות) היא ששני אובייקטים שונים אינם יכולים לתפוס את אותו המקום במרחב באותה העת.
ו. משום כך, אם המרחב תופס את כל המקום במרחב, שום דבר אחר לא יכול להתקיים במרחב, כולל שולחן הסלון שלי, ולכן כל מושאי המחשבה אינם קיימים בממש. זה סותר את סעיף 3, שטוען במובלע כי "ישנו x כך ש-x תופס מקום במרחב/קיים בממש".
ז. אם המרחב תופס חלק מהמקום במרחב, הרי שהגענו לאבסורד שבו x איננו מתקיים במלואו ב-x.
ח. לכן, המרחב איננו מתקיים במרחב.
ט. לפי סעיף 2, המרחב, אם כן, יכול להתקיים באופן חברתי או אישי.
י. אם המרחב מתקיים באופן חברתי, הרי שכל מושאי המחשבה שמוגדרים כתופסים מקום במרחב – ולכן כקיימים בממש – מתקיימים רק באופן חברתי. כלומר, שולחן הסלון שלי קיים רק באופן חברתי.
י"א. אם המרחב מתקיים באופן אישי, הרי שכל מושאי המחשבה שמוגדרים כקיימים בממש מתקיימים רק באופן אישי מה שמוביל לאותו הרלטיביזם שאתה מנסה להמנע ממנו.

מעניין אותי לראות איך תצא מהפלונטר הזה.

אני לא אידיאליסט, אם אתה שואל. יש גוף, יש נפש, הכל בסדר (חשבתי שזה די ברור ממה שאמרתי עד עכשיו).

המרחב הזה שאתה מדבר עליו, היכן הוא מתקיים? כי אם הוא רק בראשיהם של אנשים וגו' (את הויכוח בין יום לדקארט אני מכיר היטב; לא מפריע לי בכלל לתפוס את העמדה היומיאנית).

כמובן שיש לי קריטריון, הודות לדקארט. עצם בעל קיום אובייקטיבי הוא עצם שתופס מקום במרחב. האינדיקציה הכי נוחה לזה (גם אם לא מושלמת) היא האם אפשר להצביע על המיקום של העצם.
לכן, לשולחן הקפה שלך יש קיום שאינו חברתי, מכיוון שהוא תופס מקום במרחב (הוא נמצא בסלון שלך). להגדרה של שולחן קפה, לעומת זאת, אין מקום במרחב – והיא אכן קיימת 'רק בראשיהם של אנשים', ואם יהיה קונצנזוס חברתי שהדגם הספציפי שיש אצלך בסלון הוא בעצם לא שולחן קפה, אלא שרפרף – אז העצם שיש לך בסלון (ושעדיין תופס את אותו מקום במרחב) לא יהיה עוד שולחן קפה, אלא שרפרף.
אותו הדבר תקף גם לגבי הלאומיות. לאנשים ספציפיים יש, כמובן, קיום 'מחוץ לראשיהם של אנשים'. אבל ללאומיות – לאוסף התכונות שנגזרות מהיותם לאום – אין קיום כזה*. 'הציונות' אינה נמצאת בסלון שלך, וגם לא בזה שלי. הציונות – או ליתר דיוק, שאלת הערכים הנכללים במסגרת הציונות – קיימת רק כאידיאה.

ברגע שהציונות קיימת רק כאידיאה, צריך לשאול באיזה אופן היא מתקיימת. האם היא מתקיימת בנפשו של אדם אחד, כמו שהרגשות שלי הם רק שלי ולאף אחד אחר אין גישה אליהם? הראיתי את הבעייתיות של התפיסה הזו. האפשרות השנייה היא שהיא מתקיימת לא אצל בני אדם, אלא באיזשהו מדיום אידיאלי אחר – ואז צריך להצביע על המדיום הזה (אל? עולם האידיאות?). האפשרות השלישית היא שהיא מתקימת בתווך האינטר-סובייקטיבי – לא בנפשו של אדם אחד (ולכן זה לא מספיק שאשנה את דעתי על הציונות כדי לשנות את מהותה), אלא בחברה, כהסכמה – או כאי הסכמה, כדיון או כויכוח – בין פרטים רבים.

* השאלה אם ללאום יש קיום 'מחוץ לראשיהם של בני אדם' היא שאלה מורכבת ולא מאוד רלוונטית, אז אני ממליץ לעזוב אותה כרגע.

"לחלק ממושאי המחשבה, אין קיום מחוץ לראשיהם של אנשים" – יש לך קריטריון אובייקטיבי?
"אם אתה טוען שללאומיות יש קיום שאינו חברתי או אישי, אשמח לשמוע איך הוא מתבטא" – בשמחה, אבל קודם תסביר לי בבקשה איך יכול להיות שהדבר העגול שעומד על רגל אחת בסלון והדבר המרובע שעומד על שתי רגליים בעבודה והדבר בעל הפינות המעוגלות שעומד על ארבע רגליים בפינת האוכל, כולם כולם שולחן, ואילו הדבר הנמוך שעומד על ארבע רגליים בחדר שלי הוא שרפרף. מה זה ה"שולחן" הזה, שהוא גם בעל ארבע רגליים וגם בעל רגל אחת, גם אוכלים עליו וגם אסור לאכול עליו. או שמא גם לשולחן שאני נשען עליו עכשיו יש רק קיום חברתי?

לחלק ממושאי המחשבה, אין קיום מחוץ לראשיהם של אנשים.
ללאומיות יהודית אין קיום מחוץ לראשיהם של אנשים. לאומיות היא רעיון, אידיאה. ככזו, אין לה קיום מחוץ לראשיהם של אנשים. זה לא אומר שהלאומיות לא מתקיימת; היא מתקיימת ועוד איך. השאלה האם אתה שייך ללאומיות הזו או לא תקבע האם אתה יכול להיכנס למדינה, האם תקבל ממנה כסף ועוד. אבל כל זה לא מתקיים 'מחוץ לראשיהם של אנשים', ולכן מתקיים או במדיום האישי או בזה החברתי.
אם אתה טוען שללאומיות יש קיום שאינו חברתי או אישי, אשמח לשמוע איך הוא מתבטא.

"ם אתה טוען שרעיונות הם ישים הנמצאים בראשם של אנשים, במבודד מהחברה, אז אתה מפצל כל רעיון לאלפי רסיסים זעירים. נניח שעבורך הציונות היא קיומה של מדינת לאום יהודית-דמוקרטית המחוייבת לצדק, ועבורי הציונות היא התנחלות תחת כל עץ רענן מנחל מצרים ועד נהר הפרת. אם רעיונות קיימים בראשיהם של אנשים, במנותק מהחברה, אז יש שתי אפשרויות"

הטעות בפסקה הזו היא שאתה מניח, א-פריורית, שלמושאי המחשבה אין קיום מחוץ לראשם של אנשים. "ציונות", בהקשר הזה, היא בסך הכול מושג, כמו "כסא" או "שולחן". אולם ישנו איזה מושא – במקרה הזה, לאומיות יהודית – שהיא מתייחסת אליו. אפשר לדון ארוכות מה נכנס במושא הזה או לא, אבל די ברור שיש דברים שלא יכולים להכנס בו, כמו למשל פירות מצחינים. היהודים קיימים באמת. מדינות קיימות באמת. שאיפה למדינה קיימת בממש. שאיפה של היהודים למדינה, אם כן, קיימת בממש גם היא. אתה מוזמן לקרוא לה בכל שם שתרצה.