דרך שוקי הגעתי לחיה העיתונאית המשונה הזו של מירב ארלוזרוב. זה מאמר דעה, כנראה, אבל הוא מנומק כמו ביטוי רפלקסיבי, יומרני, מתנשא ומתחכם. ומתחת כל זה, יש טענה מרכזית פופוליסטית להחריד שנטענת מתוך הפשטת יתר, הגיון של גנון ומעט מאוד תחכום, אם בכלל. בקיצור, זה קצת כמו יחיאל חזן: זה נראה חכם, אבל זה לא.

כותבת הרחוב:

אם תמהתם כיצד אנחנו – עיתונאים כלכליים ותיקים ותושבי תל אביב זה 20 שנה – לא היינו ערים לנתונים יסודיים כל כך[1] בניהולה של העיר, הרי שאין לנו תשובה לתמיהה שלכם.

היוהרה מסמאת, משחיתה את הדעת, עד כי הגיבנים אינם רואים את חטוטרתם שלהם. כך גם במקרה הזה. לי יש תשובה ל"תמיהה" שארלוזרוב מעלה בשמנו. למעשה, התמיהה כלל לא עלתה; הייתי משתומם לו היה המצב הפוך. עיתונאים כלכליים נוטים להיות מומחים קטנים מאוד כשזה מגיע למציאות. רק תשאלו את נחמיה "אין רעבים בישראל" שטרסלר. ארלוזרוב עצמה מדייקת מעט מאוד כשזה מגיע לנתונים אמיתיים. (ומתחבאת כאשר מעמידים אותה על טעותה).

אפילו התחקיר, כפי שמעיר שוקי ובצדק, מעיד על חפיפניקיות חובבנית, כשהעיתונאית הכלכלית הותיקה הזו, תושבת תל אביב זה עשוריים, לא טרחה להרים טלפון לחנין ולשאול, אלא הסתפקה במשפט מאתר האינטרנט שלו כדי לשפוט שאין לה מושג מה הוא רוצה. אצלנו בירושלים[2] אם רוצים לדעת מה מישהו רוצה, שואלים אותו. בדה-מרקר כנראה זה לא ממש נחוץ.

אם כן, הפרופסיה שארלוזרוב מתיימרת שתהיה מיוחסת לה כעניין של מה בכך וכבדרך אגב איננה מנת חלקה כלל. אם בכך די היה, הייתי מזכיר שוב שאני תומך נלהב של שקוף ומאמין בעיתונות אחרת, ובזה היה נגמר העניין. אבל טענת ה"מי ישלם על זה" היא טענה כל כך מגוחכת ונפוצה, שראיתי לנכון להתייחס גם אליה.

יסודה של הטענה באותה הרפלקסיה המשחיתה את הדור הזה, שהופכת בכל דבר שוב ושוב עד שמביאה אותו לכלל אבסורד ופרדוקס, ואז מתרווחת בנוחות מלאת שביעות רצון עצמית וטופחת על שכם עצמה כאילו באמת יצאה לפעולה. נקודת המוצא שלה היא שכסף שניתן לאלה שאין להם הוא בזבוז, ועדיף להפוך אותו להשקעה על ידי מתן לאלה שיש להם. מכאן, קצרה הדרך לטענה שכל פעולה חברתית שמכוונת לסיוע לאלו שאין להם תצטרך למצוא לעצמה מקורות מימון, ומכאן אנחנו מרחק של כמה ניתורים לוגיים בלבד לטענה שכל תכנית שכזו סופה שתפגע בעניים. במילותיה של הכתבת הותיקה:

קל להבטיח, קשה הרבה יותר לממש. בעיקר, כשהמימוש כרוך תמיד בקביעת סדר עדיפות תקציבי-ניהולי. משמע, מתן עדיפות להעמדת תקציב לסעיף מסוים על חשבון סעיף אחר, או שמא מתן עדיפות להקצאת תקציבים לסעיפים כולם – על חשבון הגדלת הגירעונות, הגדלת החובות ופגיעה ביציבות הפיננסית של העיר. גם לכך יש מחיר – גם אם את המחיר ייאלצו לשלם תושבי העיר בעתיד, במהלך הכהונה של ראשי העיר שייבחרו בקדנציות הבאות.

כלומר, לשיטתה של ארלוזרוב, כסף שחוזר לציבור עלול לעלות לציבור בהמשך, ועל כן טובתו של הציבור היא שכספו לא יחזור אליו בדמותם של שירותים ותכניות נחוצות. זו הדגמה נאה לבעיה בה אנו נתקלים כשהקפיטליזם האורתודוכסי פוגש את השלטון. הראשון, מטרתו היא כסף, ואילו השני אמור להיות מוסד ללא כוונת רווח.

ארלוזרוב גאה בחולדאי, שהצליח לשמור עודף של כעשרים מיליון ש"ח בשנה. בעיניי, מדובר באשמה חריפה מאין כמותה: במקום להחזיר את כספי המיסים של התושבים לתושבים, העדיף חולדאי לשמרם בקופה. במקום להשקיע בעיר, חולדאי השאיר את הכסף בבנק. זו נראית לי סיבה לא להצביע בעד כל אדם.

ואולי הכשל הוא במקום אחר. אולי הכשל הוא במקום שבו ארלוזרוב כותבת שהנכס הציבורי היקר ביותר שיש לעיר הוא הכסף שנגבה מהתושבים. אני תמיד חשבתי שהנכס הציבורי היקר ביותר שיש לעיר הוא תושביה.

פינת שלי יחימוביץ’

נו, שלי, איך זה מרגיש להיות באותו צד של המתרס עם ארלוזרוב?

  1. נתוני הכספים של העיריה, נ.א. [↩]
  2. בפאתי ירושלים, נו [↩]