אבטיח בשקל
דרך שוקי הגעתי לחיה העיתונאית המשונה הזו של מירב ארלוזרוב. זה מאמר דעה, כנראה, אבל הוא מנומק כמו ביטוי רפלקסיבי, יומרני, מתנשא ומתחכם. ומתחת כל זה, יש טענה מרכזית פופוליסטית להחריד שנטענת מתוך הפשטת יתר, הגיון של גנון ומעט מאוד תחכום, אם בכלל. בקיצור, זה קצת כמו יחיאל חזן: זה נראה חכם, אבל זה לא.
כותבת הרחוב:
אם תמהתם כיצד אנחנו - עיתונאים כלכליים ותיקים ותושבי תל אביב זה 20 שנה - לא היינו ערים לנתונים יסודיים כל כך[1] בניהולה של העיר, הרי שאין לנו תשובה לתמיהה שלכם.
היוהרה מסמאת, משחיתה את הדעת, עד כי הגיבנים אינם רואים את חטוטרתם שלהם. כך גם במקרה הזה. לי יש תשובה ל"תמיהה" שארלוזרוב מעלה בשמנו. למעשה, התמיהה כלל לא עלתה; הייתי משתומם לו היה המצב הפוך. עיתונאים כלכליים נוטים להיות מומחים קטנים מאוד כשזה מגיע למציאות. רק תשאלו את נחמיה "אין רעבים בישראל" שטרסלר. ארלוזרוב עצמה מדייקת מעט מאוד כשזה מגיע לנתונים אמיתיים. (ומתחבאת כאשר מעמידים אותה על טעותה).
אפילו התחקיר, כפי שמעיר שוקי ובצדק, מעיד על חפיפניקיות חובבנית, כשהעיתונאית הכלכלית הותיקה הזו, תושבת תל אביב זה עשוריים, לא טרחה להרים טלפון לחנין ולשאול, אלא הסתפקה במשפט מאתר האינטרנט שלו כדי לשפוט שאין לה מושג מה הוא רוצה. אצלנו בירושלים[2] אם רוצים לדעת מה מישהו רוצה, שואלים אותו. בדה-מרקר כנראה זה לא ממש נחוץ.
אם כן, הפרופסיה שארלוזרוב מתיימרת שתהיה מיוחסת לה כעניין של מה בכך וכבדרך אגב איננה מנת חלקה כלל. אם בכך די היה, הייתי מזכיר שוב שאני תומך נלהב של שקוף ומאמין בעיתונות אחרת, ובזה היה נגמר העניין. אבל טענת ה"מי ישלם על זה" היא טענה כל כך מגוחכת ונפוצה, שראיתי לנכון להתייחס גם אליה.
יסודה של הטענה באותה הרפלקסיה המשחיתה את הדור הזה, שהופכת בכל דבר שוב ושוב עד שמביאה אותו לכלל אבסורד ופרדוקס, ואז מתרווחת בנוחות מלאת שביעות רצון עצמית וטופחת על שכם עצמה כאילו באמת יצאה לפעולה. נקודת המוצא שלה היא שכסף שניתן לאלה שאין להם הוא בזבוז, ועדיף להפוך אותו להשקעה על ידי מתן לאלה שיש להם. מכאן, קצרה הדרך לטענה שכל פעולה חברתית שמכוונת לסיוע לאלו שאין להם תצטרך למצוא לעצמה מקורות מימון, ומכאן אנחנו מרחק של כמה ניתורים לוגיים בלבד לטענה שכל תכנית שכזו סופה שתפגע בעניים. במילותיה של הכתבת הותיקה:
קל להבטיח, קשה הרבה יותר לממש. בעיקר, כשהמימוש כרוך תמיד בקביעת סדר עדיפות תקציבי-ניהולי. משמע, מתן עדיפות להעמדת תקציב לסעיף מסוים על חשבון סעיף אחר, או שמא מתן עדיפות להקצאת תקציבים לסעיפים כולם - על חשבון הגדלת הגירעונות, הגדלת החובות ופגיעה ביציבות הפיננסית של העיר. גם לכך יש מחיר - גם אם את המחיר ייאלצו לשלם תושבי העיר בעתיד, במהלך הכהונה של ראשי העיר שייבחרו בקדנציות הבאות.
כלומר, לשיטתה של ארלוזרוב, כסף שחוזר לציבור עלול לעלות לציבור בהמשך, ועל כן טובתו של הציבור היא שכספו לא יחזור אליו בדמותם של שירותים ותכניות נחוצות. זו הדגמה נאה לבעיה בה אנו נתקלים כשהקפיטליזם האורתודוכסי פוגש את השלטון. הראשון, מטרתו היא כסף, ואילו השני אמור להיות מוסד ללא כוונת רווח.
ארלוזרוב גאה בחולדאי, שהצליח לשמור עודף של כעשרים מיליון ש"ח בשנה. בעיניי, מדובר באשמה חריפה מאין כמותה: במקום להחזיר את כספי המיסים של התושבים לתושבים, העדיף חולדאי לשמרם בקופה. במקום להשקיע בעיר, חולדאי השאיר את הכסף בבנק. זו נראית לי סיבה לא להצביע בעד כל אדם.
ואולי הכשל הוא במקום אחר. אולי הכשל הוא במקום שבו ארלוזרוב כותבת שהנכס הציבורי היקר ביותר שיש לעיר הוא הכסף שנגבה מהתושבים. אני תמיד חשבתי שהנכס הציבורי היקר ביותר שיש לעיר הוא תושביה.
פינת שלי יחימוביץ'
נו, שלי, איך זה מרגיש להיות באותו צד של המתרס עם ארלוזרוב?
נו, עכשיו באמת הגזמת. "הנכס הציבורי היקר ביותר שיש לעיר הוא תושביה"? הייתי מעדיף לא לחשוב על עצמי כ"נכס ציבורי" שראש העיר צריך לנהל, אלא כעל לקוח שראש העיר נותן לו שירות. באיזה מובן התושב הוא נכס בר ניהול? מה זה בכלל "נכס ציבורי"?
אני מצטער, אי אפשר לנתק את הכסף של התושבים בתושבים. הרחוב מציעה להשקיע בכסף, אני מציע להשקיע באנשים.
אני מצטער, אבל אני לא מבין מה זה בכלל אומר, "להשקיע באנשים", ואני לא חושב שארלוזורוב מדברת על "להשקיע בכסף". קח למשל את הציטוט הבא שלה:
"אדישותו של הבוחר לדרך שבה נוהגת עירו בכספו שלו אינה מעודדת ניהול כספי אחראי. אם לבוחר לא אכפת, אז מדוע שלראש העיר יהיה אכפת? יתכבד ראש העיר ויבזבז כספים כאוות נפשו, בכל מקרה זה הרי לא ישנה כהוא זה לצורך הבחירות"
כלומר, הבעיה היא שהתושבים ("המשאב המרכזי", לגישתך) מעמידים את עצמם לשירות העירייה בצורה המובהקת ביותר על ידי הכסף שהם משלמים לה (כסף שהם השיגו על ידי זמן עבודה יקר, ויכלו להשקיע בעצמם בשיפור איכות החיים האישית שלהם). העירייה מנצלת את המשאב הזה לרעה ("מבזבזת אותו") במקום להקדיש אותו לרווחת התושבים ("להשקיע באנשים"?). מה הבעיה כאן? אני חושב שאתה וארלוזורוב באותו ראש בכל הנוגע לכך שהתושבים באים במקום הראשון.
לא. כי במקום שבו הרחוב כותבת "לבזבז אותו", היא מדברת על השגת דיור ציבורי זול, למשל. למעשה, היא מדברת על להחזיר אותו לתושבים. להשקיע אותו בהם, אם תרצה. איפה במאמר ארלוזרוב משבחת השקעה כספית בציבור? השקעה כזו מוקעת על ידה - "מי יממן את זה", היא שואלת. לא, כסף לא צריך להיות מבוזבז, הוא צריך להשמר. עודפים תקציביים הם טובים, לדידה, סימן לניהול אחראי (ולא, חלילה, סימן לכך שעירייה שמפנה תושבים בכוח מכפר שלם יכולה הייתה לפעול אחרת).
עודף של 20 מיליון מתוך תקציב של 3.7 מיליארד מייצג עודף 0.5% - לא בדיוק ראש עיר שיושב במאורתו על ערימות זהב בעוד המשאבים המרכזיים גוועים ברעב. בכל מקום נורמלי היו לוקחים את ה"עודף" הזה ושמים אותו בקרן לימי סגריר (Rainy day fund(
תקציב מאוזן כזה מאפשר לעיריה ללוות כסף בריביות נמוכות יותר - דבר שבהחלט חוסך כסף לתושבים.
שים לב למה שהיא בעצם אומרת:
" או שמא מתן עדיפות להקצאת תקציבים לסעיפים כולם - על חשבון הגדלת הגירעונות, הגדלת החובות ופגיעה ביציבות הפיננסית של העיר. גם לכך יש מחיר"
זה מתמטיקה פשוטה. אם מגדילים את העוגה כולה כדי לעמוד בהבטחות לכולם ע"י כך שהעיריה נכנסת לגירעון (זה בעצם כסף שאין לה ש"חוזר לתושבים") - יש לכך מחיר. אולי בתקופתו של להט היתה כלכלה אחרת, אבל היום גירעון תקציבי זה דבר יקר מאד. היות ובסופו של יום מי שישלם את הוצאות הריבית של העיריה אלו התושבים.
וריבית, בניגוד לתשלום על שירותים לאזרח, זה הוצאה על כלום - זה רווח נקי של הבנק.
מה שהוא אמר.
נמרוד, אתה מוזמן לא להסכים עם התפיסה הכלכלית של ארלוזורוב, אבל אל תהפוך את זה לעניין של "היא אוהבת כסף ולא אנשים".
ח"ב,
20 מיליון שקל זה כסף שיכול היה לבנות עוד אי אלו שבילי אופניים, ובמקום זה יושב חסר מעש בקופה. עירייה היא לא גוף שמטרתו להרוויח.
גדי, זה בדיוק העניין. היא, כמו הרבה כלכלנים אחרים, חושב שמטרתו של כסף היא לייצר עוד כסף, וכל הוצאה שלו שאיננה השקעה נראית לה חסרת אחריות.
"מיליון שקל זה כסף שיכול היה לבנות עוד אי אלו שבילי אופניים"
נו א-שוין. אם היו שואלים אותי איפה לשים את הכסף הזה הייתי אומר אולי עזרה לקשישים עם הסקה בחורף, מועדוניות לנוער, שיפוץ מעונות לילדים וכו'. שבילי אופניים הם לא בדיוק הבעיה המרכזית של תל-אביב. כמו שאמר קרלין הקדוש על אלה שחושבים כך
"Enlightened self interest never impressed me"
אבל כל אחד וסדר העדיפויות שלו אני משער.
אז הנה כמה נקודות:
"רווח" של 0.5% בלבד על מחזור של 3.7 מיליארד שקלים היה מביא לפיטורין מידיים של כל יו"ר חברה.
20 מיליון השקלים נקראים "עודף" רק בסוף השנה התקציבית. כלומר, רק אחרי שנגמרת השנה אפשר להחליט מה עושים עם זה.
עירית ת"א "שורפת" תפעולית 20 מיליון שקל ביומיים. אם למשל תהייה שביתת עובדי תברואה, רק לנקות את העיר אח"כ יעלה הרבה יותר מ 20 מיליון שקלים וזה רק דוגמה לבלת"ם אחד.
בעיר שלי למשל, הם השכילו לנתב את העודפים של שנות השפע לקרן חיסכון. היום כאשר ההכנסות של העיר ממיסים יורדות (בגלל המצב הכלכלי) הם עדיין יכולים לספק לתושבים את אותה רמת שירותים מעולה ואפילו לעזור לאלה שהמצב הכלכלי שלהם דורש את זה.
עוד דבר: אם יש עודף ואתה טוען שזה חטא איום, למה לא לתת פשוט החזר מס לכל תושב? שבילי אופניים בצהלה לא יעזרו בגרוש לתושבי שכונת התקווה למצוא עבודה או להאכיל את הילדים שלהם.
אתה מכיר את האמרה המפורסמת שכדי לקבל הלוואה אתה צריך להראות שאתה לא צריך אותה? המציאות לא רחוקה מזה.
מבחינת הבנקים שמלווים לעיריה ה"עודף" הזה הוא לא באמת עודף אלא מראה על איזון (כמו שאמרנו, 0.5% לא גורם למנהל הבנק למצמוץ). אם העיריה היתה סוגרת את הספרים בלי עודף זה היה אומר לבנקים שלעיריה אין "ריפוד" ולכן להלוות לה יותר מסוכן. יותר סיכון - יותר ריבית. והנה דוגמא פשוטה כמה אחוז אחד של ריבית חשוב.
נניח העיריה לקחה הלוואה של מיליארד שקל ל 15 שנה בריבית של 4% אז העיר הייתה משלמת ריבית בסך 331 מיליון שקל.
ריבית של 3.0% היתה מסתכמת בהוצאה של 231 מיליון שקל.
כלומר אם העיריה יכולה לגרום לבנק להוריד את הריבית באחוז אחד, החיסכון מסתכם בכ 6.25 מיליון שקל לשנה.
עכשיו, ארלוזורוב מדברת על כך שנניח והעיריה נמצאת במצב *גירעוני*. כלומר העיריה מחזירה לתושביה (לשיטתך - באמצעות שירותים לאזרח) כסף ש*אין לה*
אם היא במצב גירעוני איגרות החוב שלה יכולות לתת תשואה של 6.5% (שזה עדיין הרבה יותר נמוך מאגרות חוב של חברות במצב זהה, שם מדברים כבר על 10%). במצב כזה העיר תצטרך לשלם על ההלואה 600 מיליון שקל רק על הריבית (בממוצע 40 מיליון בשנה) - שוב, הוצאה על "אוויר" - זה לא הולך לאף תושב, גם לא לשבילי אופניים.
שכחתם את העובדה שלפי המאמר עיריית תל אביב היא העיר שמשקיעה הכי הרבה בתושב בין הערים הגדולות