צריך להיות תמים או רשע כדי לא להכנס לדכאון עמוק אל נוכח המבנה הפוליטי המסתמן לנו מעט לפני מערכת הבחירות נטולת התקווה בה אנו נמצאים. ולא מדובר רק במפלגות הגדולות – או אלו שלשמחתי תהיינה, ככל הנראה, גדולות לשעבר – מדובר בכולן. אין שום תקווה חדשה לעם היושב בציון, אין כל בשורה בפי הפוליטיקאים. המנהיגים הם אותם המנהיגים, האנשים הם אותם האנשים, וכל הבחירות האלה נראות כמו שחזור גרוע של מערכות בחירות משנות ה-90, רק בלי האקשן.

איש אינו אומר דבר, והכול מקווים ששימוש במושגים מעורפלים מספיק ובנייה מחדש של המציאות וההיסטוריה יביאו את המצביעים לחסות בצילם. הייאוש והשעמום, אותם אויבים אמיתיים של דמוקרטיה, עומדים מנגד. הם יהיו המנצחים הגדולים בפברואר. לצדם יעמדו המנצחים הקטנים. אולי פיצי, אולי ביבי, אולי מרצ החדשה. הירוקים אולי יצליחו להכנס לכנסת. יופי. שאון מחיאות הכפיים אולי יצליח להחריש את העובדה שדבר לא השתנה, גם הפעם.

משה יעלון הצטרף לליכוד, כוכב עליון שרוצה להיות שר הביטחון. המציאות וההיסטוריה מסתדרות היטב לפקודתו: לפתע, נראה הגיוני לגמרי שאותו נאד נפוח מחיל האוויר הצליח לקחת צבא מוכן בצורה בלתי רגילה ולרסק אותו לכדי פירורי הצבא שראינו במלחמת לבנון השניה בתוך שנה אחת. כאילו בוגי לא נושא בכל אחריות. נשתכחו מלב מילותיו החדות כתער של דן שומרון ז"ל, על אותו תרגיל "אבני אש" ארור – בו הייתי שותף – שבו צמרת צה"ל החליטה שתורת הלחימה החדשה שלה לא עובדת באימונים, ולכן חזקה עליה שתצלח בקרב. הכתובת על הקיר, כתב שומרון, הייתה חוקה באבני אש. נדיר שאנשי צבא עושים שימוש בלשון פיוטית כל כך כדי לנגח אנשי צבא אחרים.

עמי איילון, שמאז המפקד הלאומי מבייש את עצמו ואת תומכיו, הצטרף למימ"ד. מימ"ד היא תנועה עם אלקטורט נמוך במיוחד: היא פונה ליהודים מאמינים שאינם פאשיסטים ואינם סבורים שהם בני הגזע העליון. אין הרבה כאלה. מנגד, מפלגת העבודה מאפשרת לגמד ממגדלי אקירוב ולקבלן הקולות המשוריין שלו לרסק אותה על עברי פי פחת, וטוב שכך; הגיעה העת להיפרע מן המפלגה הזו.

לבני עדיין עומדת בראש מפלגת הכלום הגדולה. מהיכן שלא נסובב את זה, קדימה לא נושאת עמה הבטחה גדולה יותר עם לבני משנשאה עמה כשאולמרט עמד בראשה. שניהם עסקני ליכוד נמוכי דרג, שמצאו חן בעיני הבולדוזר מבית לוינשטיין. זו עדיין מפלגתם של המזכירה רוחמה אברהם, המצביע הכפול רוני בר-און, איש השרשראות צחי הנגבי, עבריין המין המורשע חיים רמון ועוד כהנה וכהנה חברים מוצלחים; מפלגה שמעולם לא התוותה דרך ושבמשך כשלוש שנות שלטון לא יכולה לזקוף לזכותה הישג משמעותי אחד. לבני אחראית לכשל לא פחות מכל אחד אחר. אולי יותר.

[...]

מצביעי קדימה עושים זאת מכוחו של הרפלקס, המדכא את רפלקס ההקאה ומבקש להצביע ל"רע במיעוטו". הם מייפים זאת, כמובן. הם מדברים על יושרתה המופלגת של לבני, על קריירה פוליטית מפוארת וישרה, על שירות במוסד.

כשירות מיותר לציבור מוכה עיוורון, כמה עובדות על מי שעלולה להיות ראש הממשלה:

-שירתה במוסד: ארבע שנים תמימות. עשתה תפקיד בחו"ל, חזרה ארצה וטרם סיימה את הכשרתה עזבה את המוסד.

-קריירה פוליטית: אחרי שלא נכנסה לכנסת ב-1996, מונתה, בהמלצתו של ליברמן, למנכ"לית רשות החברות הממשלתיות. הימים ימי ביביהו, ולבני כעושת דברו הפריטה חברות ממשלתיות על ימין ועל שמאל.

-במהלך קריירה פרלמנטרית עשירה, הגישה לבני חמש הצעות חוק. אחת מהן הייתה למחיקת סעיף הנכד מחוק השבות; כי באמת, כמה מישלינגים יכולה המדינה היהודית לקבל? הצעה אחרת שיזמה הייתה למנוע עיקול של כספי הפיצויים למפוני גוש קטיף: מסתבר שחובותיהם לא צריכים להפרע.

-תפקידיה המיניסטריאליים, לפי סדר כרונולוגי: פיתוח אזורי, ללא תיק, חקלאות, קליטת עלייה, בינוי ושיכון (במקביל לקליטת עלייה), משפטים (גם כן במקביל), שרת החוץ (במקביל לשניים הקודמים). שבעה תיקים שונים בשבע שנים.

-כשלונות: כמעט כל הצעות החוק שלה, בין אם שלה ובין אם הצטרפה אליהן, עדיין אינן בספר החוקים; כשרת משפטים, נכנסה למאבק עם נשיא ביהמ"ש העליון דאז אהרון ברק על מינויה של רות גביזון לבית המשפט העליון, נקטה בתעלולים פוליטיים כמו עיכוב כינוסה של הוועדה למינוי שופטים כדי לכפות את המינוי, ולבסוף כשלה; באש וגיצים הודיעה על כוונתה להעביר את בית המשפח בתל אביב לדרומה של העיר, אבל לא מצאתי אותו שם; הייתה ראש צוות המו"מ עם הפלשתינאים בשלוש השנים האחרונות; הצביעה בעד היציאה למהלך בלבנון; הודיעה כי ראש הממשלה צריך להתפטר, נשארה בממשלה וחזרה בה מהודעתה הראשונה. כמובן, לא הצליחה להקים ממשלה.

-הביעה צער "אישי" על הרשעתו של רמון.

-שרת חוץ למופת

[...]

ויימצא הקורא שיטען שמדובר בסך הכול בפוליטיקאית מן השורה, שעשתה טעויות של פוליטיקאים מהשורה. מה כל כל רע בלבני? הוא ישאל, כפי ששואלים בהרבה שיחות בסלונים ובבתי קפה. או אולי השאלה המקבילה, זו המבשרת אבדן שלם ומושלם, לילה שאין ממנו תקומה: "אתה מעדיף את ביבי?"

וכאילו אין איש רואה שזו השאלה הלא נכונה. ש"למה לא" זו סיבה ללכת לים בשבת בבוקר, לא לתת שלטון ושררה. שהשאלה שצריך לשאול לפני שמתייחדים עם המצפון מאחורי פרגוד היא לא "מה כל כך רע", אלא "מה כל כך טוב".
פוליטיקה של הסתפקות במועט, של בחירה בקצת פחות רע, אותו De duobus malis, minus est semper eligendum[1] של קמפיס; זו התקווה הגדולה של הבוחר הישראלי ב-2009. פוליטיקה של השעיית האידאולוגיה מפני ה"ריאל-פוליטיק", של הצבעה למועמד רחוק ממני בדעותיו כדי לבלום מועמד אחר רחוק יותר, פוליטיקה שמבוססת על סקרים והערכת סיכויים ואסטרטגיות. פוליטיקה בזויה, שמעוררת את רפלקס ההקאה ועולה ממנה ריח פיגולים מבאיש, עד כי לבוחר לא נותר אלא לבלוע רוק בעודו סותם את אפו ביד אחת ומשליך את עתידו, חלומותיו ושאיפותיו אל הקלפי, המתפקדת כפח האשפה של ההיסטוריה, בידו השניה – או ללכת לים.

אסטרטגיית "הרע במיעוטו" נכשלה, מלכתחילה נדונה לכשלון. הפוליטיקאים נעשו רעים יותר ויותר, עד שכבר בלתי אפשרי להבחין מי כאן פחות רע. במקום שהציבור, אותו Corpus vile[2] מעורר חמלה, ינחה את מנהיגיו, יקבע לנגד עיניו מטרות אידאולוגיות ויבחר בשמן; במקום שהשמאל הישראלי – הנאמן למשנתו של קיקרו, Cum tacent, clamant[3] – יצמיח לו מנהיגים ראויים ויחזקם; תחת זאת הוא נותן שוב ושוב כוח ושררה לבלתי ראויים, מוסיף לשאול "למה לא", לעשות שיקולי מנע, לצייר קרניים וזנב למנהיגי הצד השני ולהתקרנף מאחורי פרגוד אל מול עצמו; מוסיף לשכנע את עצמו שרע ככל שיהיה, אם הימין ינצח יהיה רע יותר.

מנהיגיו הופכים לדחלילים חלולים, נטולי חזון, תקווה ומעוף; קדימה הייתה מראשית ימיה מפלגתם של אלה שסירבו להחליט, וביקשו ששרון יחליט במקומם, העבודה היא מזמן מפלגה שהכסא הוא עקרונה האידאולוגי היחיד. דרך השמאל והאידאולוגיה שלו הפכה לתעלולי בחירות.

בהיעדר נציגים ראויים שמביעים רעיונות ראויים באמצעות טיעונים ראויים, כשדוברה הרהוט ביותר של אידאולוגיית פיוס לאחרונה הוא גם הפוליטיקאי השנוא ביותר, מספרם של אנשי השמאל קטן. כמו אותו סקוטי שהקטין בהדרגה את מנות החציר של סוסו עד שהפסיק להאכיל אותו כליל, ואחר כך קונן מרה כי עד שהיה לו סוס שלא דורש מספוא, הוא מת; כך השמאל הישראלי מוסיף ונאחז באותה השיטה המאוסה, הפוליטיקה האסטרטגית, שמביאה להכחדתו. מנהיגיו כבר לא מנסים להעלות את קרנם-שלהם, הם מסתפקים באמירה שהם טובים מהאלטרנטיבה. הם יודעים מה מוציא בוחרים לקלפיות.

בפברואר 2009 אנשי השמאל הישראלי מוכרחים להפסיק לשחק במשחק הזה; עליהם להמנע מקדימה ומהעבודה, עליהם להצביע למפלגות עם אידאולוגיה, דרך וחזון, לאלה הקרובות אליהם בדעתן, ולא לאלה חסרות הדיעה. גם אם הסקרים מנבאם שהמפלגה שלהם לא תעבור את אחוז החסימה, גם אם פירוש העניין כהונה נוספת של הביבי. למען ידעו אלה המתיימרים לייצג אותנו שקצנו בבחירה ברע במיעוטו; מי שרוצה את הקול שלנו, צריך להיות הטוב ביותר.
אבל, כמובן, זה לא יקרה. רוב אנשי השמאל הישראלי יתגייסו לתכנית החירום "רק לא ביבי" ע"ש פואד או רמון, וקולם האמיתי, דבריהם האותנטיים, דרכם ורצונותיהם לא יישמעו. מפני שצער קל מדבר, אולם יגון עמוק הוא אילם.

  1. משני רעים, יש לבחור בפחות מביניהם [↩]
  2. גוף חסר ערך [↩]
  3. בשתיקתם, הם זועקים [↩]