פרבולוס

מדי פעם אפשר לראות, במקום ציבורי, ילד מקים מהומה. הוא מצווח, לעתים נשכב על הרצפה וממאן להמשיך, לפעמים זעקות שבר עולות מגרונו הצעיר וידיו ורגליו הולמות ברצפה במקצב. לרוב, זה קורה מפני שלילד לא ניתן מבוקשו. להוריו הנבוכים, המגניבים מבטים מתנצלים-מצטדקים אל סביבותיהם תוך שהם מנסים לרסן את המאג המשתולל שלהם, בוודאי יש סיבות כבדות משקל וטובות מדוע אינם נותנים למוחמד דף הקטן את שהוא חושק בו. ייתכן שאינם יכולים להרשות לעצמם, או שמא זה מנוגד לשיטתם החינוכית, ייתכן שהם ממהרים, ייתכנו כל מיני דברים. אין גם ספק כי קל יותר היה להורים לתת לילד את מבוקשו ולמנוע את שירת הסירנה, אולם הם בוחרים להסתכן, כי סיבותיהם נדמות להם כטובות מספיק.

מנגד, את הילד זה לא מעניין. זה לא שיש לו מחלוקת עם הסיבות של הוריו, זה לא שהוא מנסה להוכיח להם שהם טועים. סיבותיהם פשוט לא מעניינות אותו, מפני שמבחינתו אלו בסך הכול מכשולים שמערימים עליו בדרכו לקבל את מה שלבו חפץ. אנחנו תולים את האשמה בגילו הצעיר של הינוקא, וכנראה שאנחנו צודקים, מפני שכשהם גדלים, הם מפסיקים לנהוג כך. הם פשוט לא יודעים טוב יותר. תארו לכם, אם כן, מה גדולה הייתה הפעתי לראות עשרות אנשים מבוגרים חובטים בידיהם מעלה מטה בצווחות אימים. אני מדבר, כמובן, על ההפגנה אמש בירושלים למען שחרורו של גלעד שליט.

כל התנועה הזו, בתקשורת ובפופולום הישראלי, תופסת אותי בהפתעה. שחר כבר עלה, בפוסט מבריק, על האינפנטיליות שהמליציה שלנו מכניסה בחברה הישראלית, אבל לא שיערתי בנפשי שאנחנו עד כדי כך לא מודעים. הישראלים מחכים שדלת בית האח הגדול תפתח, וגלעד שליט יצא מתוכה, מעט מבולבל ומעט נרגש. הם רוצים את שליט בבית. לא, זה יותר מזה: הם רוצים שאולמרט יחזיר את שליט הביתה. כאילו שליט תקוע בצומת קסטינה, ואולמרט מסרב לתת לו טרמפ.

איש אינו מוכן לדבר על מחירים. על המחירים ידברו אחר כך. הגם שאינני בדיוק חסיד של ראש עיריית ישראל היוצא, מצב כזה של "ארור אתה בבואך וארור אתה בצאתך" וארור אתה גם אם אתה לא בא ולא יוצא אינני מאחל לאיש. הרי אם יצא אולמרט למבצע צבאי גדול יאשימו אותו במותם של חיילים, ואולי גם במותו של שליט עצמו. אם ישחרר אסירים, יאשימו אותו שהוא מכין את החטיפה הבאה, שהוא נכנע לדרישות החמאס ושהוא שחרר מרצחים שעלולים – וסביר להניח שיממשו את האיום – לפגוע בישראלים בהמשך. ואף אחד לא יזכור, ולו לרגע, שבעצם, אנחנו ביקשנו את זה. בדיוק כמו עם עסקת הגופות עם החיזבאללה.

[...]

זה נורא קר, ונורא אכזרי, ונורא לא תואם לראיונות המרגשים עם נועם שליט ובני משפחתו. זה סותר את כל רגשי האמפתיה שהטרגדיה האישית של גלעד שליט ומשפחתו מעוררים – והם מעוררים אותם. זה גם, מן הסתם, יקים עליי לא מעט קוראים (ולפחות אחת קבועה). אבל כשמקבלים החלטות מדיניות, החלטות שנוגעות לחברה כולה, קבלת החלטות מהבטן, אמפתיה, סימפטיה, כמו גם נקמנות ושאר רגשות פשוט לא שייכות. כאן יש מקום למתמטיקה קרה. הגיונית.

גלעד שליט הוא חייל אחד הנתון בשבי. שחרורם של אסירים תמורתו עלול להוביל לחטיפות נוספות. חיילים נוספים, אחרים, שיהיו נתונים בשבי. האם עלינו לקבוע שזכותו של שליט לחירות גדולה מזכותם של החיילים הבאים? או שמא עלינו לשחרר אסירים פלשתינאים בכל פעם שחייל נחטף, עד שיאזלו החיילים או האסירים? האם עלינו לשחרר אנשים שיש להם הידע והיכולת לפגוע בישראלים, ושהושמו בכלא בדיוק משום כך? כמה חיים של ישראלים אחרים שווה חירותו של שליט?

מנגד, עומדת האופציה הצבאית. שליחתם של חיילים לחרף את נפשם – ושוב, האם חייהם שווים פחות מחירותו של שליט? – בביצת הרצועה, תוך סיכונו של שליט עצמו. הבטן שומעת את נועם שליט ולרגע נדמה שהמחירים הללו בכלל לא משנים, אבל האמת היא שהם משנים מאד, והבטן היא אינסטרומנט גרוע מאד לקבלת החלטות שכאלה. זה קר, כן, אבל החלטות בניהולה של מדינה יש לקבל בקור רוח.

בואו נדמיין סיטואציה. ישראל מחזירה כמאתיים אסירים עבור שליט. הוא חוזר ארצה לקול מצהלות הקהל. קדימה מנצחת בבחירות. בין מאתיים האסירים הללו, נמצא גם אחד, מומחה מקומי לבליסטיקה. הוא חוזר לרצועה, ומייד מתחיל לעבוד על תכנון של שיפור לרקטות הקיימות, וחודשיים אחר כך נוחתים טילים בפאתי אשדוד, בלב אשקלון. אחד הטילים הללו פוגע בבית ספר יסודי בקצה הדרומי של אשדוד, וארבעה ילדים נהרגים. ממשלת קדימה-ליכוד מחשיכה את הרצועה ויוצאת לפעולת תגמול. חמאס מגביר את ירי הרקטות; זוג צעיר נהרג בגן ציבורי בשדרות מפגיעה ישירה. כוח צה"ל נתקל באש צולבת באחת הסמטאות העזתיות, מפקד הכוח ושלושה מחייליו נהרגים. הרביעי, סמל יואב ארבל, נפצע ונלקח על ידי היורים לבית מסתור ברצועה. חמאס דורש את השבת החשמל, יציאה מיידית של צה"ל מהרצועה ושחרורם של ארבע מאות אסירים נוספים תמורת ארבל. התחלנו את המשוואה עם חייל אחד שבוי. סיימנו אותה עם תשעה הרוגים וחייל אחד שבוי. וזוהי רק ההתחלה.

בואו נדמיין תרחיש אחר. ישראל משחררת כמאתיים אסירים תמורת שליט, ואלה חוזרים לגדה המערבית. בזמן שמהדורות החדשות בישראל חוגגות את שובו של החייל השבוי, האסירים המשוחררים משלהבים את הקיצוניים בגדה, ואלה יוצאים לרחובות. בתוך כחודש אבו מאזן נכנע, וחמאס משתלט גם על הגדה המערבית. רקטות מתחילות ליפול באריאל, בירושלים, בנתניה. עשרות אנשים נהרגים. עשרות חיילים מקפחים את חייהם בפעולות תגמול. גלעד שליט נרשם לאוניברסיטת חיפה.

בואו נדמיין תרחיש שלישי. ישראל משחררת כמאתיים אסירים תמורת שליט. הכול ממשיך להתנהל כרגיל. בעוד חצי שנה, חמאס מתקשה להחזיק את ההמונים ברצועה. העוני המחפיר, החשמל הלא סדיר, ההפגזות הצה"ליות התכופות – הרחוב העזתי מתחיל להבין שמשטר החמאס יורה הקסאמים עושה לו שירות דב. הם זקוקים, בחמאס, להישג, ומהר. מנהרה נחפרת, מתקפת פתע על מוצב. חייל נחטף לרצועה, ומוצג בראש חוצות. הנה ההישג. חמאס מעביר רשימה לא נתונה למשא ומתן של שלוש מאות וחמישים אסירים, ביניהם דמויות מפתח לחיזוק שלטונו, תמורת החייל החטוף. וחוזר חלילה. ושוב. ושוב.

ומה לגבי האופציה של פעולה צבאית? אל נוכח המפולת בסקרים ואל מול עם שדורש שליט, ראש הממשלה, שרת החוץ ושר הבטחון מחליטים על פעולה גדולה ברצועה, שמטרתה הרס תשתיות טרור והשבתו של שליט. עשרה חיילים נהרגים בהתקלות בתחילת הפעילות. עוד חמישה מקפחים את חייהם כשהם פורצים לבית ובו חמושים. במהלך השהות ברצועה מתקבל מידע מודיעיני לגבי מיקומו של שליט. שלושה חיילים נהרגים ממטען על ציר פילדלפי. כוח של הסיירת מגיע באישון לילה אל הבית שבו שליט מוחזק. במקום מתפתח קרב. הקציון המפקד על הכוח וחייל נוסף נהרגים. כשהם מבינים שנחשפו, ממהרים החוטפים להרוג את שליט. עשרים ואחת ארונות חוזרים מעזה.

האם התרחישים הללו מחוייבי המציאות? לא. האם הם אפשריים? ביותר.

[...]

כשמבקשים מאולמרט "לעשות הכול" כדי להחזיר את שליט, למה מתכוונים? מה זה ה"הכול" הזה? בואו נניח שחמאס היה מוכן לשחרר את שליט תמורת שבוי ישראלי אחר. האם היינו מסכימים לעסקה כזו? או שמא זה לא נכלל ב"הכול"?

עקרון מקובל בקבלת החלטות הוא עקרון המקסימין. העקרון הזה קובע שההחלטה הטובה ביותר היא זו שהתוצאה הרעה ביותר שתתקבל אם ננהג לפיה טובה יותר מהתוצאות הרעות ביותר האפשריות של האפשרויות האחרות. לצורך הדוגמה, אם עליי לבחור בין השקעה במניה ובין חסכון של כסף בבנק בריבית פריים, התוצאה הרעה ביותר של האפשרות הראשונה היא שאפסיד את כל כספי, ואילו התוצאה הגרועה ביותר של האפשרות השניה היא שהנגיד יוריד את הריבית וארוויח על כספי פחות. לפי עקרון המקסימין, עליי לבחור באפשרות השניה, כי תוצאתה הגרועה ביותר טובה יותר מתוצאתה הגרועה ביותר של האפשרות הראשונה.

כמובן שזה אינו עקרון קבלת ההחלטות היחיד. אבל נהוג להשתמש בו בהחלטות כבדות משקל, כדי למנוע הפסד. עקרונות קבלת החלטות אחרים מושתתים על כך שמקבל ההחלטה מוכן לספוג את ההפסד הגדול יותר שעלול לבוא איתה. כך שאם המטרה שלי היא להרוויח כמה שיותר, למשל, ואני מוכן להסתכן בהפסד לשם כך, אשקיע את כספי בניירות ערך. האם בעניינים כמו חיי אדם וחירות אנחנו מוכנים להסתכן?

בואו נפשט את הדילמה. נניח שאנחנו יודעים, מתוקפה של השראה אלוהית, שקיים סיכוי של שבעים אחוזים ששחרורו של שליט, בין בפעולה צבאית בין בעסקה, יוביל למותם של שלושה ישראלים או יותר^[1]. הרי מדובר כאן בדילמה מוסרית מהמעלה הראשונה. יש שיגידו שכן, שחרורו של שליט הוא מחויב המציאות במצב כזה. אחרים יגידו שלא. אבל לפחות יהיה דיון על המחיר, שחסר כל כך עכשיו.

[...]

לפעמים, המתנה היא פעולה נכונה. כשכל אפשרות פעולה נושאת עמה סיכונים רציניים, לפעמים עדיף להמתין שהצד השני יעשה טעות. בואו נדמיין את התרחיש הבא: ממשלת אולמרט מסיימת את ימיה הארוכים-מדי כששליט עודו בשבי. הוא חי, אבל שבוי. ביוני 2009 מתקבל מידע מודיעיני מדויק על מיקומו של שליט, בד בבד עם התגברות בירי הקסאמים. צה"ל יוצא לפעולת תגמול, שהיא למעשה פעולת הסחה, בצפון הרצועה. הפעולה מבוצעת באמצעות הפגזות מהיבשה ומהים. אחת מספינות הטילים משחררת בשקט סירת גומי ועליה כוח קטן ומעורב של סיירת ושייטת לכיוון דרום הרצועה, תוך ירי מאסיבי. עשרים החיילים נוחתים בדרום הרצועה, ובו זמנית כוח שיריון גדול פורץ את גבולה הצפוני של הרצועה, וטנקים משוטטים בצפון עזה. תחת גיבוי האש נכנס הכוח למבנה שבו מוחזק שליט, הורג את שני השומרים ומשחרר את שליט. הם מגיעים אתו עד הים, שם מסוק צה"לי נושא אותם לחוף מבטחים.

או אולי התרחיש הבא: ביוני 2009 הרחוב העזתי מתפוצץ. ההמונים צובאים על ביתם של ראשי החמאס, והרחובות נצבעים בדם. בשוך ענן הקרב, מתברר כי פתח תפס את השלטון. כמחווה לאבו מאזן ישראל משחררת מאה וחמישים אסירי פתח, דמויות מפתח המחזקות את שלטונו של אבו מאזן. בתמורה, אבו מאזן משחרר את שליט ומציג לעזתים הישג מדיני.

בכל אחד מהתרחישים הללו – ובעוד המון תרחישים אחרים אפשריים – המצב משתנה מעט. פעם זה השלטון בעזה, פעם זה המידע המודיעיני. עם השתנותו משתנים הסיכויים. ולפעמים, כל מה שאפשר לעשות הוא להמתין ולנסות לשנות את הסיכויים.

[...]

אבל את הילדים בישראל כל זה לא מעניין. הם רוצים גלעד שליט, ורצוי עכשיו. והם מנפנפים בידיים וצווחים בקול רם ואומרים משפטים מעורפלים כמו "צריך לעשות הכול כדי להחזיר את גלעד שליט הביתה". ובאמת הגיע הזמן שנתבגר כבר, כי בגיל שישים, הסצינות הללו כבר לא חינניות בכלל.

1. למעשה, מצבנו מורכב בהרבה: איננו יודעים מהם אחוזי הסיכון, רק שהוא קיים [↩]