הדור הזה טובע בימיו הרדודים, בעליצותם של הלא-מודעים מבחירה. לעולם לא יוכל היסטוריון, כושל ככל שיהיה, לטעון שהחלטנו החלטות שגויות, עשינו בחירות מוטעות, ניסינו וכשלנו. מפני שהחלטנו רק לא להחליט, הכרענו שלא להכריע, בחרנו שלא לבחור ואיש לא יוכל להאשים אותנו על שניסינו. אל מול סופה מתרגשת אדם יכול לקפוא על מקומו בתדהמה או לבחור להימלט, אבל רק מי שגדל בדור הזה יבחר להישאר במקומו ולהעמיד פנים שהסערה איננה.

או אולי, בעצם, לא הדור כולו. יש בינינו כמה אמיצים, אנשים אותנטיים, אמיצים, הרואים נכוחה ופועלים מתוך כוונה כנה ובתשוקה עזה. או בעצם, יותר מתשוקה – passio, סבלו של הצלוב על הצלב. אלה העושים למען אידאל נעלה, ולא למען עצמם. אלה הרואים נכוחה. הם, המוכנים לוותר על שגרת יומם, על ממון רב ורכוש, על קפה בבראסרי. נוער הגבעות, הסיכוי היחידי של מדינה המאבדת את עצמה לדעת בלחם ושעשועים.

הם, הרואים נכוחה, יוצאים למאבקם העיקש, האלים, בידיעה שלמה שהצדק עמם. מבלי דעת, ססמתם היא "והרוח ההוא מעיד ברוחנו כי בני אלוהים אנחנו"[1]. הם נאמנים לספר החוקים שלהם, שהוא לא מתכלה, בר חלוף ומייאש כמו ספר החוקים של בני הדור הפאסיביים; הוא ספר החוקים האמיתי, הנאמן, שנמסר מידי שמיים ותוקפו לא יכול להיות מוטל בספק.

והם כל כך צודקים כל הזמן, כל כך צודקים. הם פועלים כנגד המדינה מפני שהמדינה פועלת כנגדם: היא מפנה אותם מבתיהם שנרכשו כחוק – לפחות, שלא הוכח שרכישתם הייתה לא חוקית. היא מפנה אותם מבתיהם המשגשגים בעמונה ובגוש קטיף. היא שולחת חיילים ושוטרים להפליא בהם את מכותיהם. ומול האויב הזה, הם מגלים נחישות כבירה. הם לא מהססים לפגוע בבאים לפגוע בהם, כי אין במדים קדושה. הם לא מהססים לפגוע באוכלוסיה הערבית – והרי ידוע, שהערבים רחוקים מלהיות תמימים – שבקרבתם, למען יצירת הרתעה, כי אין בערבים קדושה. קדושה יש רק בדבר אחד, הדבר היחיד שכדאי לחיות ולמות למענו – האחיזה בקרקע. מי שמנסה למנוע אותה הוא פושע. מי שמנסה לטעון לבעלות על הקרקע הוא כופר. מי שמנסה לפנות אותם הוא אויב.

והם לא ינוחו. לא בעיר האבות, לא באף עיר אחרת. כל קריאה למנוחה נתפשת בעיניהם כבגידה. הם הרואים נכוחה, הם המוכנים לקום ולעשות מעשה, הם הראשונים – ובכך, הם נעלים מאבותיהם – המוכנים לשבור את הכלים, לראות בישות הדמוקרטית האויב, ולהלחם בה בכל כוחם. הם לא מקבלים הוראות מאיש, אלא רק מהיושב במרומים. הם בני האלים. הם האידאולוגים האמיתיים של תקופתנו.

הם בזים לכם, יושבי בתי הקפה השינקינאים, בעלי המקצוע, המשועבדים לדברים הבלתי קדושים בחיים, אתם שלא הייתם נוקפים אצבע כדי להגן על אידאולוגיה שבניתם בראשכם כמגדל באוויר. הם בזים לכם, משום שאתם אינכם אנשי מעש. אתם אנשי דיבור, ולא בדיבורים נפדה עם.

והם יוסיפו לנצח, כי הם מוכנים להילחם. ולו שאר הישראלים – אומה שבעה השוקעת אל תוך עצמה – היו באמת מוכנים להילחם, הם כבר היו שם, מפנים אותם מיישוביהם, מגנים על הדמוקרטיה. אבל הם אינם שם, הם עסוקים בדיבורים על הצורך באחדות ובפחד ממלחמת "אחים". ולכן נוער הגבעות מנצח. ויוסיף לנצח. עד שיובילו את המדינה כולה אל המקום הרצוי להם, ושם ימתינו למשיח. בספר דברי הימים, המדינה היהודית תיזכר כעוד מדינה ששקעה בתוך הפאסיביות הבלתי נסבלת של עצמה, עד שהפכה לתמונת מראה של מה שמפחיד אותה יותר מכול, ואז נעלמה. שיהיה לילה טוב.

  1. איגרת פאולוס אל הרומים, 8, 16 [↩]