בלוגיקה

החמצה

הקדמה
כל הדיון על החוק לאיסור מכירת חמץ בפסח (אני מת לשמוע על מדינה נוצרית כלשהי שיש בה איסור דתי כזה בחוק. בפוסט נפרד אפשר לעשות השוואה בין טכניקות של אינקוויזיציה לבין טכניקות של ש"ס, זה די מעניין) הזכיר לי דיון מימי שנה א' בתואר, דיון שזכה לכותרת "חוק שימור הרוב". אחת הטענות שהעליתי בדיון הזה הייתה שאחת הסיבות לפסול חוק בביקורת שיפוטית היא אם החוק מכיל בתוכו מנגנון לשימור הרוב הנחוץ להמשך קיומו - כלומר, אם הוא מונע מצב, תיאורטי ככל שיהיה, שדור עתידי יעמיד אותו לבחינה מחדש ויבטל אותו.
חוק איסור מכירת חמץ בפסח הוא אולי אחת הדוגמאות המדהימות ביותר לחוק כזה, כיוון שאין לו כל מטרה אחרת לבד מהשימור של עצמו. ההגיון הוא פשוט - אם אנשים יצטרכו לצאת מגדרם ולשנות מנהגים כדי לרכוש חמץ בפסח, החמץ יקבל מעמד מיוחד בראשם של אנשים ומרביתם יימנעו מרכישתו במהלך החג. היות ומרבית האנשים נותנים לחמץ מעמד מיוחד (ואני נמנע במתכוון מהמילה "קדוש"), נראה להם הגיוני לחלוטין שיהיה חוק שיאסור על מכירתו והם לא מעבירים עליו ביקורת.

הדברים שאנחנו מוכנים לספוג
מדי סוף שבוע, בחדשות, אנו סופרים את מתינו. תאונות הדרכים גובות קרבנות רבים מספור מדי שנה. תאונות דרכים רבות נגרמות על ידי נהגים צעירים, אולי שיכורים, אולי עייפים, בבירור חסרי ניסיון. בזמן שאין בדברים משום עידוד של נהיגה בשכרות, כמה חיים היו ניצלים לו הייתה תחבורה ציבורית אל מקומות הבילוי בשבת? כחברה, אנו משלמים את המחיר הזה מדי סוף שבוע. הנושא הזה אפילו לא עולה לדיון; פעם, בשנות ה-90, ניסתה מרצ (שאז עוד הייתה רלוונטית למשהו) להפעיל אוטובוסים לחופי הים בשבת. כמו מרצ, היוזמה הזו מתה מזמן.
כדי להקים בית ומשפחה, כדרכם של אנשים בכל העולם, צריך הישראלי לעבור מסכת מביכה במיוחד. עליו לספק הוכחות מספקות להיותו בן לדת היהודית; מספקות כדי לרצות חובש מגבעת שהמדינה נתנה לו את הסמכות לפשפש בהיסטוריה המשפחתית של מי שרוצה להקים משפחה. מצבן של הישראליות חמור אף יותר - הם נדרשות לטקס טהרה עתיק ומשפיל, בו אישה חמורת סבר בודקת עד כמה היטב רחצה בת ישראל החסודה מאחורי האזניים ואם, רחמנא ליצלן, נגע גווה של בת מלך בקיר הבריכה הקטנה. נוסף על כך, עליה לעבור שיעור בחיי נישואין אצל רבנית (וראוי להזכיר שהתואר "רבנית" אינו תואר דתי, פירושו בסך הכול רעייתו של רב), שעל פי רוב מוצגות בו תפישות עולם שמרניות ביותר באשר לתפקידה של האישה במשפחה (אגב חקיקה שמשמרת את עצמה, כן?). מערכת כללים שלמה שרובה אינו מוכר לישראלי הממוצע, כמו מעמדו כ"כהן" בשל שם משפחתו, חלה עליו לפתע. ועוד לא הזכרתי את העובדה שבישראל הזכות להקים בית אינה זכות יסוד - יש בישראל רשימה של אנשים שהם פסולי חיתון. ושוב, גם את המחיר הזה החברה משלמת, כמעט ללא התקוממות.
ובצד השני של המטבע, נשים רבות מספור נופלות קורבן מדי שנה למערכת הגירושין של הרבנות. מושג כמו "עגונה" פשוט לא קיים במדינות מתוקנות. ייתכנו דיונים משפטיים ארוכים ומפרכים וריבים לא נעימים בנושאי רכוש ומשמורת, אולם לא ייתכן מצב שבו צד אחד בשותפות יכול להחליט, באופן חד צדדי, שעד שדרישותיו ייענו הוא מטיל וטו על הליך הפירוק. את הקורבנות - נשים שנאלצו לוותר על המגיע להן כלכלית כדי לזכות בחירותן ונשים שפשוט מוחזקות אסירות בנישואי אין-חפץ - החברה הישראלית משלמת כמעט בלי מחאה.
הרשימה נמשכת ונמשכת. חוקי כשרות שמחייבות את הציבור לשלם יותר על בשר שנשחט באחת הצורות הכי פחות הומניות שקיימות היום, קצבאות ילדים שניתנות הפוך - פחות לילד הראשון, שעליו ההוצאות הן הגדולות ביותר, ויותר לילד החמישי - ועוד ועוד. את כל הדברים האלה מקבלת החברה הישראלית בשקט, כמעט ללא מחאה. אחרי כל זה, יש לאלי ישי וחבריו החוצפה לטעון שאם ימכרו פיצות בפסח ישראל תאבד את צביונה היהודי.

דתיות מעושה
דת, ובייחוד זו היהודית, היא מערכת טוטאלית, כפי שאבחן לייבוביץ' בזמנו. המפלגות הדתיות והחרדיות נותנות דגש על פנים מסוימים ביהדות על פני אחרים. כך נוצר האבסורד שבעוד שיום כיפור יכול להיות חג האופניים הלאומי, על מכירת חמץ בפסח תקום ותיפול זהותה היהודית של מדינת ישראל. יש לציין בהקשר זה שחמץ נמכר בפסח - אצל לא-יהודים, כדרכה של אפליה - זה שנים. את המעטפת המדוללת הזו - חוקי אישות, קצת כשרות, מראית עין של שמירת שבת (למי ששכח את פארסת אל על), מעט טהרנות - מוכרות לנו המפלגות הללו כ"יהדות". זו לא יהדות, אלא מעין מיקס אנד מאץ', תמהיל ייחודי שרואה בחקיקה שמשרתת את ראשיו של ציבור לא-גדול "הישג".
זו אינה דתיות; הטיעון הזה רוקן מתכנו בערך באותו הזמן שש"ס נתנה את ברכתה לתחבורה הציבורית בשבת בחיפה. זו פוליטיקה במסווה של דתיות, ניסיונות לשאת חן בעיניהם של מנהיגי הציבור החרדי כדי להצליח לשבת עוד קדנציה. זה נעשה על הגב שלנו.

וחזרה לנושא
אין שום קשר בין מכירת חמץ בפסח לבין יהדותה של מדינת ישראל. קודם כל, כי המדינה בבסיסה היא ישות חילונית, פוליטית ולא תיאולוגית, ולכן אין מובן לדבר על מדינת ישראל כ"יהודית" אלא בחינת היותה מדינת הלאום היהודי. אולם יתירה מכך, במדינה בה בתי עסק פועלים מדי שבת והכבישים עמוסים לעייפה לא ברור איזה מובן לובשת ה"יהדות" הזו של המדינה, או מדוע הוא בא לידי ביטוי דווקא בפיצה בפסח. החוק נועד להקשות על אנשים לצרוך חמץ בפסח; אלי ישי עצמו כינה את הצעתו לתיקון החוק "כפייה", והודיע שהמטרה היא שבשנה הבאה לא "נזדקק" לכפייה הזו. זה חוק שנועד להבטיח, כאמור, את הישרדותו שלו; ככזה, הוא סותר את עקרון הכרעת העם החופשית הבסיסי ביותר לכל דמוקרטיה. הוא כופה על הדורות הבאים עקרונות שייתכן שיש להם רוב כעת ומונע אפשרות לדיון חברתי בהם בעתיד. אשר על כן, הוא חייב לעמוד בביקורת שיפוטית. זאת, מכיוון שאחד מתפקידי המשפט הוא להגן על היסוד הדמוקרטי של רצון העם מפני חוקים ותקנות המסרסים אותו.

אפילוגון
שינוי החוק כדי לחמוק מביצוע החלטת בית המשפט יהווה ביטול של ביקורת שיפוטית לגיטימית. הנוסח המוצע, האוסר על כל בעל עסק למכור חמץ בפסח, חודר חדירה קשה לפרטיותם של בעלי עסקים. ראוי שהפוליטיקאים שלנו יתעשתו, יבינו את ביקורתו של בית המשפט, יבינו את נזקיו של החוק המוצע ויגדעו אותו באיבו. ראוי, ועל כן גם סביר להניח שלא ייעשה.