הוי, האומללות

ממשלת אולמרט הגוססת ביצעה היום את אחד מהמעשים המטופשים ביותר שעשתה מעודה. היא מנעה את כניסתו של ריצ’ארד פולק (Falk), חוקר מיוחד של האו"ם, לארץ, בביקור שמטרתו תיעוד זכויות מצב זכויות האדם בשטחים. מכל כיוון שלא הופכים בהחלטה הזו, מדובר בהחלטה אומללה, שזכתה לטיפול תקשורתי אומלל שיכול להבטיח שהיהודים יוסיפו לחשוב כי העולם כולו נגדם.

על הטיפול התקשורתי
מדוע נמנעה כניסתו של פולק לארץ? תשובתו של משרד החוץ, כפי שמביא אותה טמקא, היא ששליחותו של פולק היא "מעוותת" ולא קשורה בזכויות אדם. המנדט של פולק הוא לבדיקת הפרת זכויות אדם כנגד פלשתינאים בשטחים, ולא כנגד ישראלים. תשובה זהה ניתן למצוא בדיווח של סוכנות רויטרס, שאף מביא דברים בשם אומרם: יגאל פלמור, דובר במשרד החוץ.

מדוע, אם כן, כותרת המשנה של טמקא לא מזכירה את כל זה אפילו במילה? זו כותרת המשנה:

ריצ’רד פולק עורר כעס רב בישראל לאחר שהשווה בין פעולות הצבא ברצועת עזה לאלו שביצעו הנאצים במלחמת העולם השנייה. היום, כשהגיע לישראל, הוא הועלה על מטוס לשוויץ.

משונה, דומה כי משרד החוץ לא התייחס כלל לאמירותיו בעבר של פולק. האמירות – חלקן אומללות ביותר, גם אם לא לחלוטין שגויות – פשוט לא שיחקו שם תפקיד. אבל מישהו בטמקא החליט שזה לב ליבו של העניין.

ראוי להתעכב רגע על נכונות הטענה. פולק טען שבעזה מתחוללת Holocaust (מושג שהוא מבחין מהמושג היהודי-אמריקאי המקובל Shoa, כשמו של סרטו של קלוד לנצמן) בהתהוות, והתייחס לאלמנטים ג’נוסיידיים וליחס הבין לאומי למתחולל ברצועה.

יחד עם זאת, פולק לא מתייחס כלל לפעולות הצבא בעזה. הוא מתייחס למדיניות הישראלית לגבי עזה. במקום לומר את האמת, טמקא מעדיף לשחזר את אגדת "העולם כולו נגדנו", ולפזר דיסאינפורמציה. חבל, אבל התרגלנו.

קצת על האמירה של פולק

המאמר המדובר, חומר קריאה מומלץ, מבצע סקירה היסטורית – היסטוריוגרפית, למעשה – של הסכסוך ברצועת עזה. אמנם, לא כל הדברים המובאים שם כעובדות הם אכן כאלה, אולם חלק מהם הם הסתכלות חיצונית מפוכחת שהתקשורת הישראלית לא איפשרה.

כדאי לשים לב, למשל, לפסקה הזו (מובא כאן בתרגום ובהדגשות שלי):

בזמן שיחות השלום, מספר המתנחלים הישראליים הוכפל, סכומי עתק הושקעו בכבישים המחברים את ההתנחלויות לישראל ותהליך ההתיישבות הישראלית והניתוק של הפלשתינאים ממזרח ירושלים התקדם בקצב קבוע. יש גם משמעות לכך שערפאת ה"מתון" לחלוטין איבד קרדיט לחלוטין כמנהיג פלשתינאי המסוגל לשאת ולתת עם ישראל, והתייחסו אליו כמסוכן בדיוק מפני שהוא היה מוכן לקבל פשרה מתקבלת על הדעת. מעניין עוד כי עד לאחרונה, כשהוא הפך יעיל בניסיון להפוך את נצחונו של חמאס בבחירות, ישראל התייחסה לעבאס^[1] כחלש מדי, נטול סמכות מדי, מכדי לפעול בשם העם הפלשתיני בתהליך מו"מ, תירוץ נוסף להמשיך במסלול החד צדדי המועדף (על ישראל).

פולק מתאר את המצב בעזה, זה שכולנו מעדיפים לא לדעת: למשל, שמאז ההתנתקות 300 עזתים נהרגו מאש ישראלית, שסיום הכיבוש ברצועה הוא מס שפתיים, כאשר ישראל עוד שולטת על המעברים, המרחב הימי; עוד מבצעת גיחות צבאיות ויורה טילים "במשימות התנקשות שכשלעצמן מפרות את החוק ההומניטרי הבין לאומי"; שכחצי מתושביה של רצועת עזה חיים במחנות פליטים, ויותר מכך תלויים בסיוע הומניטרי כדי לספק צרכים בסיסיים. הוא מזכיר כי בשש שנות ירי רקטות קסאם נהרגו 12 ישראלים. "בזמן שכל מוות של אזרחים הוא טרגדיה בלתי מתקבלת על הדעת, היחס של מוות ופציעה עבור שני הצדדים הוא כל כך לא שוויוני שהוא מעמיד בספק את ההגיון הבטחוני של שימוש מתמשך בכוח מופרז וענישה קולקטיבית". הוא מזכיר כי עזה היא הכלא הגדול בעולם.

ישראל כעת מקשה את החרם על יחסים כלכליים שהביא את אנשי עזה אל סיפה של גוויעה קולקטיבית ברעב. ההתנהגויות האלה, שמבוצעות לאורך יותר מארבעה עשורים, כפו קיום תת-אנושי על האנשים ששוב ושוב ובאורח שיטתי הפכו למטרה למגוון שיטות חמורות של ענישה קולקטיבית… שימורה של גישה כזו בנסיבות הנוכחיות הוא אכן בעל מאפיינים ג’נוסיידיים, ועלולה להשמיד קהילה פלשתינית שלמה שהיא חלק אינטגרלי מהכלל האתני. הבחינה הזו היא שעושה את האזהרה לגבי Holocaust פלשתיני בהתהוות לראויה, וצריכה להזכיר לעולם את ההתחייבות הפוסט-נאצית המפורסמת ‘לעולם לא עוד’.

[...]
מדובר בחומר קריאה ראוי, בדעה ועמדה מנומקת היטב ושעומדת בכל הכללים של חירות הביטוי, וראוי להשמיע אותה – הגם שעם חלקים נרחבים בה אינני מסכים. צריך להתמודד עם הטענות האלה, צריך לפרק אותן. צריך להסביר. אי אפשר להשאיר אותן תלויות ללא תשובה ותוך אטימת אזניים וגירושם הזועם של המחזיקים בהן.

חבל, אם כן, שבמקום לעסוק בטענות שמעלה הטקסט מעדיפים בישראל ובתקשורת לעסוק בטוען. ההשוואה של מדיניות ישראל – ודוק, מדיניות ישראל, לא מעשיו של צה"ל – בשטחים למדיניות הנאצית איננה חדשה. לייבוביץ’ עשה אותה, ולא גורש מהארץ. ניתן וצריך להתמודד איתה. תחת זאת, מעדיפים בפוליטיאה היהודית לקבור אותה עמוק מתחת לאדמה.

התירוץ האומלל

התואנה של משרד החוץ, כאילו המנדט שניתן לפולק הוא "מעוות" מפני שהוא נועד לבדיקת הפרות זכויות אדם של פלשתינים בשטחים ולא של ישראלים, היא אחת הטענות האומללות ביותר שהושמעו כאן זה זמן רב. אם אכן מתרחשת הפרת זכויות אדם בתוך שטחה הריבוני של ישראל, הרי שהאחראית הבלעדית על כך היא, וול, ישראל. הרש"פ איננה ישות כובשת לפי שום קנה מידה, וממילא לא יכולה להיות אחראית להפרת זכויות אדם בשטח שאינו כבוש. אם ישראל טוענת שזכויות אדם מופרות בשדרות, הרי שממשלת ישראל היא האחראית על תיקון המצב. במשרד החוץ יודעים את זה. הם מנסים ליצור סימטריה איפה שאין כזו.

והגירוש הזה הופך אומלל בהרבה כשמכניסים למשוואה עניין נוסף: פולק הוא יהודי. למעשה, פולק זכאי לא רק להכנס לישראל, אלא גם לאזרחות ישראלית ולסל קליטה ואפילו להצביע בבחירות הקרובות, אם רק ירצה, מכוחו של חוק השבות. אבל נראה שיש יהודים שישראל מחשיבה פחות, כדי כך שהיא מוכנה לשבור את חוקיה שלה. ישראל הפכה את עצמה, בהחלטת הגירוש הזו, למדינת כל היהודים המסכימים עם מדיניותה. אכן, דמוקרטיה לאומית למופת, כזו המוכנה לגרש משטחה את בני הלאום שאינם מסכימים עם המשטר. זו הפעם הראשונה, ככל שידיעתי מגעת, שעמדותיו ודעותיו של אדם – שלא לומר, המנדט שניתן לו על ידי הגוף ששלח אותו – הופכים להיות קריטריון בהחלטה אם לאפשר לו כניסה לישראל. מהיום אמור: ישראל לא מוכנה לקבל מתנגדי משטר. זה צעד אחד קטן לפני בדיקת רקע על יהודים שעולים ארצה, לוודא שאינם, חלילה, אנשי שמאל, למשל.

זאת ועוד: ישראל היא חברה באו"ם. אם ישראל לא מוכנה לקבל את כללי המשחק, תתכבד ותפרוש מחברותה. כל עוד היא חברה באו"ם, פסילה כזו של נציג רשמי היא בבחינת עשיית דין לעצמה.

מה חבל שישראל בוחרת לעורר אנטגוניזם בין לאומי, תוך הפרה שיטתית של זכויות אדם והתעלמות מחוקיה-שלה, במקום לנסות ולהתמודד עם טענות העולות מולה. באור הזה ישראל לא יכולה להיראות טוב. באור הזה, רואים לישראל את הפולקיזם.

1. אבו-מאזן, נ.א. [↩]