סקר חדשות ערוץ עשר הערב הראה את מה שידעתי כבר בבוקרו של יום שבת: רוב הציבור בישראל תומך בלחימה ברצועת עזה, מיעוטו המוחלט חושב שגיחות הירי יצמיחו איזושהי תועלת בעצירת ירי הרקטות. אז מדוע הם תומכים בלחימה? הם תומכים בה מפני שריח הדם עולה באפם כבר זמן רב, רב מדי; הם התרגלו לקריאה הישנה נושנה לנקם; כבודם הלאומי מחייב את הלקאתם של הערבים הללו, המעזים להתקומם כנגד כובשם הנאור (בסוריה היה להם יותר טוב?), הלקאתם עד כולם, עד כולהם, עדי יוכלו כל שבטי מוסרי.

במבט על, זוהי הסיבה היחידה ללחימה הזו. צריך לעשות משהו, לחימה היא משהו, על כן – לוגיקה של פוליטיקאים לעולם לא תנוצח – צריך להילחם. משך חודשים ארוכים קוראים תושבי עוטף עזה לממשלה לקום ולעשות מעשה. לעשות משהו. הם רוצים לראות את עזה בוערת. והמראות – אם לשפוט לפי הטוקבקים – מעוררים רגשי צהלה וששון, חדוות הנצים שבנחיריהם עולה ריח נבלות חרוכות. הזקפה הלאומית התעוררה, אולם כדרכה, היא תיפול יחד עם החיילים הנופלים והטילים השורקים.

איש אינו משלה את עצמו: הפעולה הצה"לית בעזה, גם אם תדרדר לפעולה קרקעית, לא תפסיק את הירי, לא תפיל את משטר החמאס, לא תשנה דבר במשוואה הגדולה, מלבד אותם ארונות שימלאו פתחים צרים בבתי העלמין – ישראלים ופלסטינים. תהיה זו לוויה שופרא דשופרא, בה נקבור – לאחר מעשה – שוב את התפישה לפיה הסיבה היחידה שהפלסטינים טרם נשברו היא שטרם הפעלנו די כוח, והנה, או-טו-טו, עוד מעט קט, הם ירדו על ברכיהם, יישבעו לנו ביקר להם ששלנו גדול יותר, יתוודו על הערצתם הסודית למשה רבנו ודוד המלך ויתחננו – ממש כך – שנסכים להעניק להם שלום גדול ונפלא. תכף זה בא. רק עוד קצת כוח. רק עוד טיפה.

והכוח מופעל. אז היום זכינו לראות רקטות באשדוד ובגן יבנה. עכשיו צריך להגיב. אחר כך נראה רקטות בקריית גת ובאר שבע. אז נצטרך להגיב. ובכל פעם נהיה בטוחים שהנה – ממש עוד קצת, כבר רואים את הסוף. הם תיכף מתים על הברכיים.

[...]

ישראל והישראלים נוטים לבקש לעצמם אשראי על דברים שהם אמורים לעשות. כל מי שאי פעם עבד בשירות לקוחות מכיר את הסגנון: לקוח שבטוח שמגיעות לו פריבילגיות מיוחדות, כי מעולם לא חזר לו חשבון. כאילו זה לא חלק בסיסי בהסכם. כאילו הנורמה התקינה היא שלא משלמים חובות, ומי שמשלם חובותיו בזמן ראוי לאיזשהו צ’ופר. עוד מעט הורים יבקשו קצבאות מיוחדות מפני שהם דואגים לילדיהם.

כך הישראלים, השבויים במספר קונספציות שהן במקרה הטוב מציאות שהם ייצרו לעצמם, ובמקרה הרע אותה תפיסה לאומנית ישנה-נושנה, שהכול מגיע לנו, ואם ויתרנו על משהו – הצד השני צריך לעד להיות אסיר תודה.

למשל, שהכיבוש ברצועת עזה הסתיים. קדחת. ישראל מעולם לא הצהירה באו"ם על סיום הכיבוש ברצועה. היא יודעת מדוע: היו בועטים אותה מכל המדרגות, ואחר כך מעלים אותה למעלה שוב רק כדי לבעוט בה שנית. ישראל שולטת על המעברים לרצועה, על המרחב האווירי והימי שלה. מאז ההתנתקות חיילי צה"ל יצאו לטיולים ברצועה יותר מפעם אחת. ישראל היא כוח כובש, גם אם היא פנתה את ההתנחלויות מהרצועה. על עזה מוטל "מצור". נו, זה הדבר הזה שעושים כשרוצים לכבוש כער מבוצרת על ידי ניתוקה מהעולם ושיבוש אורח החיים בה, עד ייחלשו יושביה. כבר ניתקנו אותם מחשמל, יותר מפעם אחת. אבל איננו כוח כובש, הו לא.

אותו כשל קונספטואלי מוביל ישראלים – בהם אנשים נבונים – לחשוב שרצועת עזה היא שטח הנתון תחת שליטתו של ממשל ריבוני. ממשל ריבוני שולט על המים והאוויר הטריטוריאליים שלו, כמו גם על גבולותיו. ממשלת חמאס, התלויה בישראל בשביל צרכים בסיסיים כגון דלק, ממון ותרופות, איננה ממשלה ריבונית.

פינויו של גוש קטיף היה תיקון עוול היסטורי: ההתנחלות היא פשע מלחמה, וסיומה מתבקש מיום תחילתה. ישראל לא צריכה לקבל יותר קרדיט על זה שהיא הואילה בטובה להפסיק פשע מלחמה ברצועה משבריון[1] צריך לקבל על שום שהפסיק לתת מכות לקרבנו בטרם האחרון פגש את בוראו. במילים אחרות, ישראל לא נתנה לפלסטינים מאום בפינוי ההתנחלויות, וממילא גם לא ראויה לקבל דבר בתמורה. ישראל בסך הכול הפסיקה לבצע פשע.

יוסי גורביץ סבור שהעובדה שישראל – בינתיים וכמעט – לא פוגעת באזרחים מקנה לה קרדיט כלשהו. קדחת. ישראל לא אמורה לפגוע באזרחים. היא תהיה פושעת מלחמה אם תעשה כן. והיא, אגב, עושה כן: יותר אזרחים חפים מפשע נרצחו ברצועה ביומיים האחרונים משלקחו הרקטות בשבע שנים. וזה, אם לא סופרים את המבצעים הצבאיים שקדמו לזה, אלה שהוכיחו לנו מעל לכל ספק שגם מבצע אכזרי המסב הרוגים רבים לא מביא לסיום הירי – להפך.

[...]

דובי כינה את ההפגנה אמש "חסרת כיוון, חסרת הגיון, וחסרת הגינות". זה מצחיק, מפני שאלה הם בדיוק המאפיינים של התקיפה בעזה. היא חסרת כיוון – אין לה יעדים ברי השגה זולת תחושת הסיפוק שבהרג חסר טעם. היא חסרת הגיון – סביר להניח שהיא רק תוביל להסלמה, ולא לפתרון. והיא חסרת הגינות – ישראל היא זו שהפרה את הרגיעה מלכתחילה, בתקיפה ברצועת עזה.

משך למעלה מארבעה עשורים אנחנו מוסיפים לעשות את אותה הטעות ולחשוב שהפתרון הוא במהלכים כוחניים שיגרמו ליריבינו לפחד. איננו מבינים שזעקות האימה שלהם הופכים לשריקות הטילים הנופלים בעוטף עזה. שוב, שנתיים וחצי אחרי, הישראלים שיכורי כוח ואדנות – אגב, גם אז זה התחיל בהפגזות ברצועה. ושוב, בעוד שבועיים נזמר זמירות אחרות ולא נבין איך זה קרה לנו, ונחפש את האשמים; בלי להבין שהאשמים הם אותו הציבור המתלהם.

ישראל צריכה להגן על עצמה, יאמרו. או אולי אותו משפט סתום, שמסביר את הירי בכך שאסור לנו לשבת בחיבוק ידיים: כלומר, עלינו להפציץ מפני שהם ירו טילים, כי זו התגובה האינסטינקטיבית, ה"צודקת" ועל כן הראויה – גם אם היא לא תועיל במאום.

אז יובל דרור ויוסי גורביץ יכולים לקרוא לי "צבוע" מפני שאני מתנגד להרג שבצדו אין כל הישג רק על מנת לספק את ליטרת הדם שהיהודים בפוליטיאה שלהם רוצים לראות. כשיכו על חטא בעוד שבועיים, ידברו זה על כישלונה של "הבהמה הירוקה" וזה על טעויותיהם של מדינאים, אני מבטיח לא לכנותם בכינוי דומה.

[...]

ההמון התומך יחליף עורו במהירות, מרגע שיתחיל לעלות מניין האבידות. כך הפופולום הישראלי, אינפנטילי ומגוחך, רוצה מלחמות ללא קרבנות יהודים. בינתיים נרצח בנקיון כפינו. ובפעם הבאה נהלום שוב בשמחה בתופי המלחמה, ונדקלם יחדיו, מבלי הבן את עצמת המילים: קונם אם לריק יעבור ליל הזעם/קונם אם לבוקר אשוב לסורי/ומאום לא אלמד גם הפעם[2]
[...]
לקריאה נוספת:
יונית
שוקי.

  1. היס"מניק שדרס אותי עם סוסו אתמול, אני מסתכל עליך [↩]
  2. שלונסקי, נדר [↩]