ד"ר יובל דרור, היו"ר בלעז, סובר שיש לנצור את האש כעת – או למצער, להתחיל לפעול בכיוון. אני, כמובן, מסכים עם הדברים: התנגדתי לפתיחה באש מיומה הראשון, וממילא אני סבור שאין להמשיך את הטעות הזו אף לא דקה נוספת. עניין אחר מטריד אותי: מה נשתנה?

לפני שלושה ימים כתב יובל כדברים הללו:

הייתי בעד ההתנתקות כי בעיניי ההתיישבות ברצועת עזה היתה מעשה לא מוסרי. מהרגע שיצאנו משם יש לי הרבה פחות סבלנות כלפי ירי הטילים משם. אני בעד דו-שיח, בעד משא ומתן, בעד שטחים תמורת שלום אבל לא יצליחו לשכנע אותי שחייו של ילד בנתיבות שווים פחות מחייו של ילד בעזה, לא יצליחו לשכנע אותי שיש לשבת בחיבוק ידיים בשעה שעשרות טילים נוחתים בשטח מדינת ישראל

התיקונים העובדתיים – שלא יצאנו מעזה, אלא בסך הכול הפסקנו מעשה שיובל עצמו מכנה "לא מוסרי", וממילא אין לנו מה לנסות לגזור קופון על כך שהפסקנו לבצע פשע מלחמה; שחייו של ילד בעזה גרועים עשרות מונים מחייו של ילד בנתיבות, גם עם ירי הרקטות; שאיש אינו מונע חשמל, מים, מזון, כסף ותרופות מילד בנתיבות – כל אלה כבר תיקנתי, ובהרחבה. אבל יש לשים לב: לפני שלושה ימים טען יובל כי יש לצאת למבצע מפני שאסור לשבת "בחיבוק ידיים"; כעת הוא טוען שיש לפעול לסיומו. מדוע? האם פסק ירי הרקטות? הלא רק אתמול והיום התבשרנו על כניסתן של אשדוד, קריית מלאכי וגן יבנה לטווח האש. רק אתמול ספרנו שני הרוגים כתוצאה מירי הרקטות. בבירור, המבצע לא הביא לסיומה של האש. אז מה נשתנה?

למעשה, ישיבה בחיבוק ידיים נראית בעיני כמעשה בלתי מוסרי החותר תחת עצם התשתית הבסיסית לקיומה של מדינה ריבונית

אה. עכשיו הכול ברור. קסאם נשאר קסאם. ההבדל הוא בניקוד: עכשיו צברנו לזכותנו כמה נקודות. לא ישבנו בחיבוק ידיים. בצבא, היינו קוראים לזה פל"פ: פעולה לצורך פעולה, שורה של משימות שהיה מקבל חייל אם העז להעלות על פניו  הבעה משועממת.

דורה אמרה את מה שיש לי לומר על תפישה כזו במדויק: "זו חשיבה של ברברים ופסיכופטים". לצאת למסע הרג שקטף עשרות אזרחים ברצועה רק כדי להרגיש שעשינו משהו, זה רגש הנקמה נמוך-המצח הבסיסי ביותר, לוגיקה של אוהדי כדורגל. זה לא מוסר, גם אם מנסים – מדעי החברה מתים על דברים כאלה, היה לי מרצה שהיה אלוף בזה – לעשות מעשה פוקו במוסר ולתת לכל ההרג חסר התכלית הזה איצטלה מוסרית.

יובל מודה שההחלטה לצאת היא החלטה מורכבת, מסובכת, שאין נוסחה מתמטית עבורה. במאמר מוסגר, כשדב חנין אמר שלעזה קל להכנס, אבל לך תדע איך אתה יוצא מזה, זה היה דווקא טיעון נגד הכניסה. זה די הגיוני: אם ישראל, כפי שמודה יובל, בדרך כלל לא יודעת איך לסיים מבצעים הירואיים בלי לחטוף על הראש ולהתבך, אולי כדאי לא להתחיל. מעניין שאצל היו"ר זה אחרת.

מוסיף וכותב יובל:

בהקשר הזה, עמדתו השפויה של דוד גרוסמן שהתפרסמה הבוקר ב"הארץ", מייצגת נאמנה את עמדתי בעניין וכולי תקווה שהיא מייצגת גם את עמדתם של רבים נוספים. גם גרוסמן סבור כי במשך שנים מירר החמאס את חיי תושבי הדרום. גם גרוסמן אינו רואה סיבה לגנות את עצם ההחלטה להגיב ובעוצמה כנגד ירי הקאסמים. ואולם גרוסמן מבין היטב את מגבלות הכוח, מגבלות שרבים כל כך בקרב הפרשנים הצבאיים בישראל ואף בקרב מקבלי ההחלטות, אינם מבינים או שאינם רוצים להבין

כשקראתי את תכנית גרוסמן הבוקר חשבתי לי שמדובר בעוד אדם שלא מבין את מגבלות הכוח. גרוסמן מציע להפסיק את האש ל-48 שעות מלאות, תוך אולטימטום לחמאס: אם בתוך 48 שעות לא תנצרו אף אתם את נשקכם, נגיב.

כדי שלא להוסיף עוד על ההרג וההרס אנו מתכוונים לנצור את האש באופן חד צדדי ומוחלט למשך 48 השעות הבאות. גם אם תמשיכו לירות על ישראל, לא נגיב בחידוש הלחימה. נחשוק שיניים, כפי שעשינו בכל התקופה האחרונה, ולא ניגרר להגיב בכוח. בנוסף, אנו מזמינים בזאת מדינות בעלות עניין, שכנות ורחוקות, לתווך בינינו לביניכם כדי לייצב שוב את הרגיעה. אם האש תיפסק גם מצדכם, אנו לא נחדש אותה. אם תמשיכו לירות בזמן שאנו גוזרים על עצמנו איפוק – נגיב על כך בתום 48 השעות הללו, אך גם אז נשאיר את הדלת פתוחה למשא ומתן על חידוש הרגיעה, ואף להסכם כללי ונרחב יותר.

הא. הכשל בתכנית הזו הוא שהיא רק עובדת אם חמאס מסכים להפסקת האש. אם לא, ישראל תמצא את עצמה עוד 48 שעות בדיוק באותו המקום, שיובל מגדיר, ובצדק, "הרגע שבו בדרך כלל מתחילים להסתבך". הפרשנים הצבאיים ברדיו בדרך הביתה סיפרו שחיל האוויר האט בהפצצותיו מפני שמסתיימות לו המטרות. המשך התגובה, אם חמאס יוסיף לירות ב-48 השעות של גרוסמן, תהיה, אם כן, קרקעית. במה זה שונה מעכשיו?

כי אלו הן מגבלות הכוח: כשנגמר מה לתקוף מהאוויר, או שעוברים לאזרחים או שנכנסים קרקעית. וגרוסמן רוצה לכבול את ישראל לאולטימטום של עצמה, לחייב אותה להמשיך לתקוף – כי בכל זאת, אם אמרנו שנתקוף ולא תקפנו, הסבנו לעצמנו נזק רב. זו נראית תכנית טובה רק עד שנזכרים שמראש, הסיבות לא להכנס לשם היו שזה לא יביא תועלת, ושאנחנו לא נדע איך לצאת.

ככה זה. בישלנו לנו מלחמת "חייבים לעשות משהו". תכניות כמו תכנית גרוסמן, שמשאירות פתח לאיום בהמשך האלימות, משאירים את ה"משהו" הזה תלוי מעל לראשינו. כל עוד במדינה המטורפת הזו אנשים מאמינים שיש פתרון צבאי לקסאמים, הם יידהמו בכל פעם מחדש לגלות שאין. אין דבר, העיקר שעשינו מעשה מוסרי.