על המוסר
ד"ר יובל דרור, היו"ר בלעז, סובר שיש לנצור את האש כעת – או למצער, להתחיל לפעול בכיוון. אני, כמובן, מסכים עם הדברים: התנגדתי לפתיחה באש מיומה הראשון, וממילא אני סבור שאין להמשיך את הטעות הזו אף לא דקה נוספת. עניין אחר מטריד אותי: מה נשתנה?
לפני שלושה ימים כתב יובל כדברים הללו:
הייתי בעד ההתנתקות כי בעיניי ההתיישבות ברצועת עזה היתה מעשה לא מוסרי. מהרגע שיצאנו משם יש לי הרבה פחות סבלנות כלפי ירי הטילים משם. אני בעד דו-שיח, בעד משא ומתן, בעד שטחים תמורת שלום אבל לא יצליחו לשכנע אותי שחייו של ילד בנתיבות שווים פחות מחייו של ילד בעזה, לא יצליחו לשכנע אותי שיש לשבת בחיבוק ידיים בשעה שעשרות טילים נוחתים בשטח מדינת ישראל
התיקונים העובדתיים – שלא יצאנו מעזה, אלא בסך הכול הפסקנו מעשה שיובל עצמו מכנה "לא מוסרי", וממילא אין לנו מה לנסות לגזור קופון על כך שהפסקנו לבצע פשע מלחמה; שחייו של ילד בעזה גרועים עשרות מונים מחייו של ילד בנתיבות, גם עם ירי הרקטות; שאיש אינו מונע חשמל, מים, מזון, כסף ותרופות מילד בנתיבות – כל אלה כבר תיקנתי, ובהרחבה. אבל יש לשים לב: לפני שלושה ימים טען יובל כי יש לצאת למבצע מפני שאסור לשבת "בחיבוק ידיים"; כעת הוא טוען שיש לפעול לסיומו. מדוע? האם פסק ירי הרקטות? הלא רק אתמול והיום התבשרנו על כניסתן של אשדוד, קריית מלאכי וגן יבנה לטווח האש. רק אתמול ספרנו שני הרוגים כתוצאה מירי הרקטות. בבירור, המבצע לא הביא לסיומה של האש. אז מה נשתנה?
למעשה, ישיבה בחיבוק ידיים נראית בעיני כמעשה בלתי מוסרי החותר תחת עצם התשתית הבסיסית לקיומה של מדינה ריבונית
אה. עכשיו הכול ברור. קסאם נשאר קסאם. ההבדל הוא בניקוד: עכשיו צברנו לזכותנו כמה נקודות. לא ישבנו בחיבוק ידיים. בצבא, היינו קוראים לזה פל"פ: פעולה לצורך פעולה, שורה של משימות שהיה מקבל חייל אם העז להעלות על פניו הבעה משועממת.
דורה אמרה את מה שיש לי לומר על תפישה כזו במדויק: "זו חשיבה של ברברים ופסיכופטים". לצאת למסע הרג שקטף עשרות אזרחים ברצועה רק כדי להרגיש שעשינו משהו, זה רגש הנקמה נמוך-המצח הבסיסי ביותר, לוגיקה של אוהדי כדורגל. זה לא מוסר, גם אם מנסים – מדעי החברה מתים על דברים כאלה, היה לי מרצה שהיה אלוף בזה – לעשות מעשה פוקו במוסר ולתת לכל ההרג חסר התכלית הזה איצטלה מוסרית.
יובל מודה שההחלטה לצאת היא החלטה מורכבת, מסובכת, שאין נוסחה מתמטית עבורה. במאמר מוסגר, כשדב חנין אמר שלעזה קל להכנס, אבל לך תדע איך אתה יוצא מזה, זה היה דווקא טיעון נגד הכניסה. זה די הגיוני: אם ישראל, כפי שמודה יובל, בדרך כלל לא יודעת איך לסיים מבצעים הירואיים בלי לחטוף על הראש ולהתבך, אולי כדאי לא להתחיל. מעניין שאצל היו"ר זה אחרת.
מוסיף וכותב יובל:
בהקשר הזה, עמדתו השפויה של דוד גרוסמן שהתפרסמה הבוקר ב"הארץ", מייצגת נאמנה את עמדתי בעניין וכולי תקווה שהיא מייצגת גם את עמדתם של רבים נוספים. גם גרוסמן סבור כי במשך שנים מירר החמאס את חיי תושבי הדרום. גם גרוסמן אינו רואה סיבה לגנות את עצם ההחלטה להגיב ובעוצמה כנגד ירי הקאסמים. ואולם גרוסמן מבין היטב את מגבלות הכוח, מגבלות שרבים כל כך בקרב הפרשנים הצבאיים בישראל ואף בקרב מקבלי ההחלטות, אינם מבינים או שאינם רוצים להבין
כשקראתי את תכנית גרוסמן הבוקר חשבתי לי שמדובר בעוד אדם שלא מבין את מגבלות הכוח. גרוסמן מציע להפסיק את האש ל-48 שעות מלאות, תוך אולטימטום לחמאס: אם בתוך 48 שעות לא תנצרו אף אתם את נשקכם, נגיב.
כדי שלא להוסיף עוד על ההרג וההרס אנו מתכוונים לנצור את האש באופן חד צדדי ומוחלט למשך 48 השעות הבאות. גם אם תמשיכו לירות על ישראל, לא נגיב בחידוש הלחימה. נחשוק שיניים, כפי שעשינו בכל התקופה האחרונה, ולא ניגרר להגיב בכוח. בנוסף, אנו מזמינים בזאת מדינות בעלות עניין, שכנות ורחוקות, לתווך בינינו לביניכם כדי לייצב שוב את הרגיעה. אם האש תיפסק גם מצדכם, אנו לא נחדש אותה. אם תמשיכו לירות בזמן שאנו גוזרים על עצמנו איפוק – נגיב על כך בתום 48 השעות הללו, אך גם אז נשאיר את הדלת פתוחה למשא ומתן על חידוש הרגיעה, ואף להסכם כללי ונרחב יותר.
הא. הכשל בתכנית הזו הוא שהיא רק עובדת אם חמאס מסכים להפסקת האש. אם לא, ישראל תמצא את עצמה עוד 48 שעות בדיוק באותו המקום, שיובל מגדיר, ובצדק, "הרגע שבו בדרך כלל מתחילים להסתבך". הפרשנים הצבאיים ברדיו בדרך הביתה סיפרו שחיל האוויר האט בהפצצותיו מפני שמסתיימות לו המטרות. המשך התגובה, אם חמאס יוסיף לירות ב-48 השעות של גרוסמן, תהיה, אם כן, קרקעית. במה זה שונה מעכשיו?
כי אלו הן מגבלות הכוח: כשנגמר מה לתקוף מהאוויר, או שעוברים לאזרחים או שנכנסים קרקעית. וגרוסמן רוצה לכבול את ישראל לאולטימטום של עצמה, לחייב אותה להמשיך לתקוף – כי בכל זאת, אם אמרנו שנתקוף ולא תקפנו, הסבנו לעצמנו נזק רב. זו נראית תכנית טובה רק עד שנזכרים שמראש, הסיבות לא להכנס לשם היו שזה לא יביא תועלת, ושאנחנו לא נדע איך לצאת.
ככה זה. בישלנו לנו מלחמת "חייבים לעשות משהו". תכניות כמו תכנית גרוסמן, שמשאירות פתח לאיום בהמשך האלימות, משאירים את ה"משהו" הזה תלוי מעל לראשינו. כל עוד במדינה המטורפת הזו אנשים מאמינים שיש פתרון צבאי לקסאמים, הם יידהמו בכל פעם מחדש לגלות שאין. אין דבר, העיקר שעשינו מעשה מוסרי.








30 בדצמבר 2008 - 20:05
היתרון בהצבת אולטימטום הוא יתרון הסברתי; נוכל לומר אחר כך למדינות העולם ש"תראו, אנחנו באמת לא רוצים להלחם, אבל אין ברירה".
(אין להסיק מכך שאני תומך במלחמה הזו, ואין להסיק מהסתייגות זו שאיני תומך.)
30 בדצמבר 2008 - 20:58
אני חושדת שגרוסמן כותב ככה רק כדי לגרות את ברק להפסיק. שיהיה לו איזה קצה חוט להתלות עליו. לדעתי הוא בכלל נגד לחלוטין, וזה רק תרגיל בכתיבה, אבל אני כמובן לא קוראת מחשבות.
חלק גדול ממה שנורא הוא ההתעלמות המוחלטת מהסבל של הצד השני, ודיבור על סבל אנושי עז שאנשים במרחק לא רחוק ממך עוברים-בקבלה (במקרה הטוב).
יפה כתבת.
30 בדצמבר 2008 - 22:08
אני לא מצליח להבין מה הטענה נגד גרוסמן – מה רצית שהוא יגיד, שאם חמאס לא יפסיק לירות קסאמים פשוט נשב בחיבוק ידיים?
לדעתי, ואני סבור שכך תופסים את זה רוב האנשים שתמכו ביומו הראשון של המבצע וקוראים עכשיו להפסקתו, כל מטרת המבצע הזה היתה "להזכיר" לחמאס מה עלולה להיות העלות של בהעדפת הבחירה (בה הוא התהלל לפני כמה ימים) בירי על אזרחים ישראלים על פני המשך הפסקת האש. אפשר להתווכח עד כמה היה "חכם" לתקוף את חמאס בעוצמה כזו ובתזמון כזה (ואני מעריך שיהיה קשה לומר את זה בלי פרספקטיבה של זמן, וכנראה שגם איתה), אבל אני מתקשה להבין את הטענה לגבי המוסריות של תקיפת אנשי חמאס, כשאלו דחו את הפסקת האש והתעקשו להמשיך ולהפגיז ישובים ישראליים. הדבר נכון במיוחד כשתקיפה זו (שלא כמקובל אצלנו) בוצעה בזהירות הראויה מבחינת פגיעה באזרחים, והפגיעה בהם אכן היתה מינימלית. (אני מדבר על המתקפה של היום הראשון, וכן, אני יודע שגם ביום הזה נהרגו שם יותר אזרחים מאשר בשנה האחרונה בישראל; מצד שני, בתקיפה בסדר גודל כזה אני מעריך שהעניין כנראה בלתי נמנע וניכר נעשה כאן מאמץ להמנע מפגיעה באזרחים. אני לא חושב שישראל צריכה להתנצל או להצטער על כך שכוח האש שלה גדול מזה של החמאס, ושזה האחרון לא מצליח לגבות כמות קורבנות שתהפוך אותו ליריב "הוגן" יותר מבחינת סדר הגודל.)
נכון ליום ראשון, הנקודה שלנו הובהרה, חמאס יצא מוחלש, ואני לא רואה טעם בהמשך התקיפה. מכאן, אם חמאס יבין את הרמז ויסכים להפסקת אש עכשיו, מה טוב; אם לא, אנחנו בכל זאת הצד החזק בסיפור הזה, ועם קצת שכל יהיה אפשר להחזיק את העימות הזה ברמה הכי פחות לא-נוחה מבחינתנו.
30 בדצמבר 2008 - 23:38
הדבר שהכי מדאיג אותי בשידור החוזר של מלחמת האין ברירה הריטואלית הזו היא שיותר ויותר אנשים טובים משתכנעים בזה משון מה.
31 בדצמבר 2008 - 19:34
סתם שאלה. יש לדעתכם מלחמה שהיא אין ברירה. יש מחלמה שלא מביאה הרוגים וכאב. קצת אבסורד לראות איך אנשים בשמאל מתארים את ההרג (הנורא אך בלתי נמנע)כסיבה לאי יציאה למלחמה או אי הגנת הישובים בדרום הארץ. הרי גם אם ישראל תתקיף מסיבות מוצדקות, לאחר ניסיונות הידברות, ההרוגים, והפצועים לא יהיו פחות מעוררי רחמים. מלחמה היא דבר קשה ונורא שקיים בעולם. אבל הוא חלק מהאנושות.
1 בינואר 2009 - 0:03
חזרנו לטיעון ה"ככה זה בחיים"? נוכון יש בעולם מלחמות וזה נורא, רצוי לנסות להשפיע ע המציאות בה אתה חי ודאוג שיהיו כמה שפחות. הטיעון המרכזי שנתקלתי בו נגד המלחמה היא שהתועלת שהיא תביא לא מסביקה כדי להצדיק את ההרג (שאגב כבר מתברר שלא כולו היה בלתי נמנע) לדעתי הגבאםהיו מכמתים את התועלת הזו היה יוצא מספר שלילי.
1 בינואר 2009 - 14:50
בדיוק.
השאלה היא: האם מותם של ארבעה ישראלים ועשרות פצועים היה שווה את המבצע הזה?
האם השגנו משהו במחיר מותם?
ואל תגידו לי "הרתעה", כי בינתיים אני לא רואה את חמאס "נרתע" מלהמשיך ולירות.
2 בינואר 2009 - 3:53
לא הסכמתי עם הפוסט של יובל מההתחלה. אני גם לא מסכים עם כל ה"ההתחלה היתה מוצדקת אבל בואו נפסיק", אותם המילים בדיוק מלפני שנתיים וחצי. אבל מטעמים פרגמטיים אני תוהה מה הטעם לומר את זה עכשיו. יש טעם לומר את זה כשהכל יסתיים כדי ללמוד (שוב ושוב ושוב) את ההסטוריה החוזרת שלנו של אלימות חסרת פשר.
אבל כרגע, אני רוצה את כל מי שאומר – "ההתחלה היתה מוצדקת אבל בואו נפסיק" – איתי בהפגנה, על גבי העיתון, בטלויזיה, אומר – די. עכשיו די. כרגע לא משנה לי אם די ולא היה צריך, או היה נחמד ועכשיו די.
אני תוהה אם פוסטים כאלה לא מרחיקים אנשים כאלה, שממילא אומרים בעקיפין משהו בסגנון: "טוב נו, אני מודה, זו לא היתה החלטה כ"כ טובה להתחיל עם זה", כלומר, אולי טעיתי. ואנשים לא אוהבים לטעות, אז בשביל מה (דווקא עכשיו) לדחוף להם את זה בפרצוף.
תמיד יהיה זמן אחר כך.
ועכשיו בהפוכה: האם זו לא "פעולה לצורך פעולה"?
2 בינואר 2009 - 4:01
אוף… פעם שניה שאני שולח תגובה בבלוג הזה ומקבל תקלה. מעייף לכתוב הכל פעמיים.
אז ככה.
נמרוד,
גם אני נגד ה"מה שהיה עד עכשיו היה מוצדק ועכשיו די", אבל אני מכבד את האמירה הזו כי:
1. זה אומר שהם עכשיו נגד המשך הלחימה וזו בדיוק המטרה שלי גם עכשיו.
2. יש באמירה הזו שמץ של הודעה בטעות, מעשה נדיר באוכלוסיה האנושית בכלל ובעם ישראל בפרט.
3. להחליף צד בדיון זה אף פעם לא קל, אתה כאילו נוטש את כל החבר'ה.
זה לא שלא יבוא הזמן הנכון לבחון שוב (בפעם המליון) איך קורה שכולם מסכימים לצאת לפעולה שברור שלא תביא כלום, ולהתחשבן עם התומכים בה. אבל עכשיו "זה לא הזמן" (כמו שאומרים לנו הפוליטיקאים). כרגע הם רוצים להפסיק את המלחמה כמונו. ולכן אנחנו צריכים לקבל אותם בחיבוק מחמם, ויאללה בואו נפסיק את הטירוף הזה. בלי קשר אם זה "לא טוב שהתחלנו ובואו נפסיק מיד" או "עד עכשיו היה כיף אבל די".
אני תוהה, אם העובדה שאתה "צודק" לדעתך (ולדעתי), מצדיקה את העשיה הזו, למרות שהיא במובן כלשהו פועלת נגדך.
ואם הפרפרזה לא היתה מספיק ברורה, האם זו לא "פעולה לצורך פעולה"?
2 בינואר 2009 - 22:39
קצת OFF TOPIC, אבל אני חושב שההרתמות של עם ישראל המקוון לשוחח על ענייני מלחמה מעולם לא הייתה כה עזה. אני חושב שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה של עם ישראל בה המלחמה נמצאת אצל כולם על הלפ/דסקטופ, כל הזמן. בפייסבוק, בוורדפרס, בטוויטר, במסנג'ר, בפליקר, AND SO ON.
דבר שני – אני לא מבין כיצד אדם בישראל יכול להיות נגד או בעד הלחימה באופן טוטלי מבלי לדעת לאיזה מטרה הלחימה בכלל מתרחשת בנתיים, אליבא דידיעות אחרונות – גם לצה"ל אין מושג ארור. ייתכן שהדבר השתנה, אבל בנתיים עושה רושם שאנחנו נלחמים כי "המניאקים האלה ירו עלינו, סעמקמקמק!" ועם כל הכבוד לסנטימנט האנושי הזה, יש לנו מטוסי קרב וטנקים, אנחנו לא עושים כאן משחקי כאפות. אנחנו הפכנו ילדים בגיל יסודי לקטועי איברים, ואם יש דבר אחד שאני לא מוכן לסבול בתרחיש הזה, זה שאנחנו עושים את זה מבלי לדעת פאקינג למה.
אני לא חושב שאין מטרות שלא שווה להרוג או למות בשבילן, בהחלט מטרות כמו "הגנה עצמית" (יש מישהו שהיה מתנגדת למלחמת העצמאות? כן, אני בטוח שהיו אפס הפגנות נגד המלחמה אז. "בואו נדבר עם מצרים על זה!") –
אבל האם מדובר כאן בהגנה עצמית? מי לכל הרוחות יודע?
3 בינואר 2009 - 23:31
Freidenker, זו לא המלחמה הראשונה שזה קורה בה- הכבוד המפוקפק הזה שמור, אאז"נ, למלחמת לבנון השניה.
4 בינואר 2009 - 1:44
יש פה הרבה תגובות שמנסות להעלות טיעונים שלא ברור מה הקשר ביניהן לבין הדיון המוצדק, אם המלחמה מיותר או הכרחית.
הרי הצגת הסבל האנושי שבעזה כגרום לאי הצדקתה של המלחמה, שומט מהקרקע את צדקתה של כל מחלמה, וזה כבר טיעון פציפיסטי. אי אפשר לנתק את ישראל מהעולם ולטעון שעצם זה שיש פגיעה באזרחים (דבר שקורה קרה ולצערנו יקרה בכל המלחמות)מבטל את הכרח המלחמה. התנגדות של מדינת ישראל לקיון ארגון טרור חמוש, מתחמש ומאומן ע"י איראן, שמטרתו פגיעה בה, ופעולתו היא ירי על אוכלוסיה אזרחית, היא סיבה מספקת בכלל מדד בינלאומי לניסיון לשנות את המצב. נכון זה נשמע מעורפל, אבל המציאות לא כל כך פשוטה. ישראל יוצאת למבצע לאחר ששנים איפשרה לארגון טרור להתחמש בגבולה ולסכן את אזרחיה. הרי את ארגון החמאס לא ימוטטו ואת הרצועה לא יכבשו (ואף אין התיימרות כזאת)אז מה שנותר למדינה לעשות הוא להבהיר לאותו ארגון שמה שהיה הוא לא שיהיה. ירי הטילים יופסק. לא ע"י ישראל כי אם ע"י החמאס.
מוזר שהתעקשות מצרים על הימצאות פקחים , וכוחות פת"ח ברצועה כתנאי לפתיחת המעברים והקלת הסבל הפלסתינאי, מתקבלת כמובנת מאליה כחלק מהאינטרסים של מצרים. ואילו התעקשות מדינת ישראל למנוע מארגון טרור להתחמש ולהוות איום על אזרחיה לא נתפס כהכרחי. מקריאה של תגובות רבות בבלוגים שונים, ניכר כי כאשר זה נוגע לישראל, הסטנדרטים, והשוואה היא לאיזה מוסר אידיאלי לא קיים. אפשר לנסות לשנות את המציאות וזה הכרחי. אבל יש הכרח להכיר את המציאות במסגרתה פועלים. יש להשוות את ישראל למדינות אחרות בעולם. איך מדינה אחרת הייתה פועלת, כיצד היתה נמנעת מפגיעה באזרחים. מה היו השיקולים שלה. רק דיון כזה מציאותי הוא בעל ערך. הרי לטעון שלא צריכות להיות מחלמות בעולם הוא טיעון הומני ויפה, אבל לא כזה שישראל לבד צריכה לשאת על כתפיה.
4 בינואר 2009 - 16:10
אבי, אפרופו פציפיזם, השבוע נתקלתי במישהי שאשכרה הודתה שהיא מתנגדת למלחמת העצמאות (של 48!) – והיא היתה מעדיפה למחות באופן בלתי-עוין נגדה ב-48. אין ספק שיש שמאלנים אי שם שמבלבלים בין הצורך בהדברות כדי להגיע להסדר לבין איבוד טוטלי של יצר ההשרדות.