הנבואות השחורות כבר התגשמו כולן. כבר הפגזנו בית ספר, כבר עשינו פאדיחות צבאיות, חמאס כבר איים להגיע "מבעדה אשדוד" ואולי גם "מבעדה בעדה אשדוד", סרקוזי כבר היה, ויחזור, מועצת הביטחון תיכף עושה את מה שהיא עושה. הפעולות הצבאיות שלנו כאן מזכירות סרט של אבי ביטר: העלילה מוכרת, וכל הטוויסטים ידועים מראש – רק הטקסטים והקונטקסטים משתנים מעט. אין לנו "מציאות חדשה" ליצור. יש את המציאות, והיא לא באה עם פתק החלפה: אם זה לא נוח, צריך ללבוש עד שנתרגל.

ידענו את זה כבר כשהתקיפה החלה. יכולנו לחזות את הטוקבקים בטמקא ואת הכניסה הקרקעית, את גיוס המילואים ואת התגייסות התקשורת, את הארונות המכוסים בדגל כחול ולבן. ועשינו את אותה הטעות שאנחנו תמיד עושים: צבענו את הכול בצבעים של שחור ולבן, ראינו את הכול בפריזמה של בני אור מול בני חושך, וכל שנותר לנו לעשות הוא לבחור צדדים ולהרשים במילותינו המושחזות כתער.

במובן הזה, אם מטרתה של המלחמה הזו – מבצעים יש באיקאה – הייתה ליצור מציאות חדשה, היה עליה להפסיק ביום שהתחילה; כולנו בנינו לעצמנו, בשקט ובמהירות, מציאות חדשה בראש, עולם בו יש רק את הטובים והרעים. ולא סתם רעים: רוע טהור, רשעות שאין להבין אותה. רשעות שהיא כל כך עמוקה, שמי שמביע סימפטיה כלשהי כלפיה, מי שמרמז שאולי אין צורך להיאבק בה בכל מאודנו, שאולי אפשר לחיות לצדה, לדבר איתה, להגיע איתה להבנה – הוא אוטומטית משתף פעולה שלה, כי אי אפשר להסתכל לרשעות הזו בעיניים ולא לחוש מייד שעליה להיות משומדת.

משום כך החלו מתנגדי המלחמה לזמר את המנטרות הקבועות על פשעי מלחמה וחוסר פרופורציה. משום כך צעדו מפגינים ושאלו את שר הביטחון כמה ילדים הוא רצח עד היום[1]. משום כך, מנגד, ראה לנכון גלעד ארדן לומר משפט מחריד כמו "מי שנמצא בהפגנת השמאל לא צריך להיות אזרח מדינת ישראל".

זו התגובה הפבלובית האמיתית, והיא מימין בדיוק כפי שהיא משמאל.

איך זה תמיד קורה לנו? איך תמיד אנחנו – ואני בהחלט, במקרה שזה עוד לא ברור, כולל את עצמי ב"אנחנו" הזה – מפספסים את כל המורכבויות ומדלגים לחשיבה הפשטנית הזו? כיצד אנו לוקים – באורח קולקטיבי – בעוורון צבעים חלקי, ומחלקים את העולם לשחור ולבן? האם באמת אין לנו נראטיבים מוצלחים יותר מ"אנחנו נגד הם"?

[...]

משום כך התרגזתי, בשלב מסוים, על המגיבה "יעלה". אנחנו לא באותו המחנה, משום שהיא התעקשה להמשיך ולראות בחיילי צה"ל שוחטי תינוקות חסרי מוסר; שחור ולבן, בני אור מול בני חושך.

השאלה האם כוח הוא "חסר פרופורציה", כפי שטוענים מגיבי שמאל מסוימים, לא יכולה להישאל מחוץ לקונטקסט. מושג הפרופורציה כרוך הדוקות בתפישה של מלחמה צודקת, והיה כך מאז אמנת האג ב-1907, אבל אין לו משמעות כרעיון מופשט. יש לו שתי בחינות: האחת מכונה jus ad bello, והשניה jus in bello. האספקט הראשון, אד-בלו, בוחן את הסיבות לצאת למלחמה, הקאזוס-בלי והאם הוא אכן כזה. בקצרה, הטוב שעשוי לצמוח צריך להיות גדול יותר מהאבדן וההרס, אבל זו דרך פשטנית מעט להתבונן בכך. אם בריטניה הייתה מכריזה מלחמה על ארצות הברית מפני שנשיאה של האחרונה העליב את מלכתה של הראשונה, זו הייתה נראית כמו מלחמה בלתי מוצדקת בעליל, תגובה חסרת-פרופורציה.

מנגד, הקאזוס-בלי של ישראל הוא לא רק מספק מכל בחינה שהיא, יש שיטענו שהוא אפילו מאוחר מדי. ישראל נתונה תחת מטחי טילים מהרצועה שנים. בזמן הזה היא ספגה אבידות בחיי אדם, נזקים ברכוש ודור שלם של ילדים שגדל בצל טרור של מוות המתרגש מן האוויר. חמאס לא נתן לישראל סיבה אחת טובה להאמין שפתיחת המעברים תשנה לטובה את המצב הזה: נדרשת תמימות ילדותית ממש כדי לחשוב שמי שחפר קילומטרים של מנהרות כדי להבריח אמצעי לחימה לא יכניס כאלה אם השערים ייפתחו.

מעל לכל אלה, חמאס הוא ארגון טרור. אמנם הוא נבחר, אבל מאז הספיק לבצע ברצועה הפיכה אלימה ועקובה מדם, המנוגדת לעקרונות החוקתיים שעל פיהם נבחר, ולכן הוא לא שליט לגיטימי יותר משהייתה המפלגה הנאצית לאחר שריפת הרייכסטאג. הארגון קורא בריש גלי להשמדתה של מדינת ישראל. כשזו מטרתו המוצהרת של הארגון, נדרש שיטיון אמיתי כדי לחשוב שלמדינת ישראל יש את הזכות המוסרית לוותר על השליטה במעברים. מחויבותה מוסרית הראשונה במעלה של ישראל היא לשלומם ושלמות גופם של אזרחיה.

האספקט השני של הפרופורציה, jus in bello, בוחן את הפרופורציה בעת הלחימה. לא כל אקט של צה"ל נידון לכף זכות מזווית הראיה הזו. ישראל אמנם מעולם לא אישררה את הפרוטוקולים המאוחרים של אמנות ג’נבה מ-1977, אולם אי אפשר לטעון שישראל אינה מקבלת את התפישה הבסיסית לפיה על צבאות להמנע ככל הניתן מפעולה צבאית  שעשויה לגרום למותם המקרי של אזרחים באופן מופרז ביחס ליתרון הצבאי שיתקבל – זה הנוסח, ולא במקרה.

אמנם, לא כל מהלך של הצבא הישראלי עומד בקריטריון הזה, אבל אם בפרופורציות דנים, אין אפילו מהלך אחד של החמאס שכן עונה לקריטריון הזה. בכל השוואה בין שני הכוחות, אין שום ספק מי מהם חסר פרופורציות יותר. לא ברור כלל מהן המטרות הצבאיות שחמאס מקווה להשיג באמצעות טיווחם של אזרחים – אבל חמאס יורה כמעט רק על אזרחים, בעוד ישראל מנסה להמנע מכך. נכון, ישראל פגעה היום בבית ספר. אסון איום ונורא, באמת; מי שלבו אינו נרעד למראה גוויותיהם של ילדים רכים נתן לשנאה גזענית לעקור ממנו כל צל אנושיות. אתמול פגע טנק צה"לי במבנה בו היו חיילי צה"ל. כי במלחמות, לפעמים עושים טעויות – ולא תמיד אנחנו אפילו יודעים אם זו טעות. לא הייתה כוונה תחילה באף אחת מהמקרים. מלחמה היא אחד מהמקרים הבודדים שבהם כוונות טובות יכולות להצדיק פגיעות גרועות.

מנגד, אתמול פגעה רקטה של החמאס בגן ילדים באשדוד, ומוטטה שם קיר. לא קרה שם נס: פיקוד העורף ביטל את הלימודים, והילדים לא היו בגן. ואילו לא היה פיקוד העורף נחרץ כל כך? אילו היה חושב שדקת אזעקה היא מספיקה כדי לקיים לימודים? אילו היה גן הילדים הזה מלא? האם חמאס יכול היה לומר שהפגיעה נעשתה בשוגג? סביר יותר להניח – וגם אחמד טיבי לא יוכל להכחיש זאת – שהיינו שומעים צהלות מכיוון עזה. סביר להניח שחמאס היה רואה בכך הישג.
הדרישה מישראל להיות כירורגית ולפגוע רק באנשי חמאס כאשר האחרונים מתחבאים בליבה של אוכלוסיה אזרחית, בזמן שהחמאס יורה כמעט אך ורק על אוכלוסיה אזרחית, היא דרישה לא פרופורציונלית.

מצדדי-חמאס בעולם טוענים שני טיעונים כנגד הטיעונים הללו. האחד הוא שהפלשתינים הם הצד החלש יותר בסיפור, ולכן עליהם לעשות כל מה שלאל ידם כדי לנצח. השני, כי אין גבול לשפלות, הוא שבישראל אין אוכלוסיה אזרחית, כי רוב אזרחיה משרתים בצבא. הראשון נופל מפני שאחת ממטרותיו המוצהרות של חמאס היא השמדת ישראל, ובמצב כזה הוא לא יכול לטעון שכל מטרתו היא להתנער מכובש. השני נופל מפני שהטילים לא יודעים להבחין מי שירת בצבא ומי לא, מפני שכשאדם משתחרר הוא הופך אזרח, מפני שבקלות ניתן להפוך אותו ולטעון שהיות ומרבית תושבי הרצועה הצביעו בעד חמאס, הם כולם פעילי חמאס ולכן כולם ברי מוות.

אם השאלה היא האם לישראל זכות לצאת למלחמה, התשובה היחידה האפשרית היא חיובית. לשאלה האם ישראל משתמשת בכוח חסר פרופורציה, התשובה שלי היא שלא – ישראל עומדת בכל קריטריון של ניסיון לשמור על לא-לוחמים[2] ללא פגע, לעומת החמאס שמנסה בכוח לפגוע בכאלה. מרגע שיש מלחמה, לישראל הזכות המלאה לרדוף את אויביה החמושים על מנת להגיע להכרעה.

ויותר מזה – מי שתומך בעמדה לפיה אסור לישראל לפגוע ביעד צבאי מפני שהוא מקיף עצמו באזרחים, נותן ידו באופן אקטיבי לשימוש במגנים אנושיים. השיטה הזו בשימוש מפני שהיא עובדת. כך שלמעשה, מי שמסכן את האזרחים הם מי שמשתמשים בהם כמגן, מתוך רשעות צינית. אבל במישור עמוק יותר, מי שנותן לזה לעבוד – מי שמבקר את צה"ל כשהוא פוגע במחבל שהקיף עצמו בפעוטות כדי להגן על עצמו – נותן ידו להמשך השימוש הנלוז הזה באזרחים, להמשך סיכון חייהם. וזו רשעות.

[...]

מנגד, כמובן, הצד הימני של המפה הפוליטית לא יוצא נקי. כזכור, הבעתי עמדה כנגד הלחימה, עמדה שאני עוד מחזיק בה. לרבים ממכריי זה נראה סתירתי לחלוטין: אני חושב שלישראל זכות מלאה לצאת למלחמה הזו, ואני מתנגד לה. כשם שיש לכל אדם זכות מלאה לצאת ביום גשם וערפל לנסיעה סתמית במכוניתו, אבל זה לא בהכרח הדבר החכם ביותר לעשות, העובדה שזכותך לעשות משהו עוד לא אומרת שזה הדבר הנכון לעשותו. מרבית הטיעונים בעד המלחמה הם ססמאות נבובות: זכותה של ישראל להגן על עצמה, תושבי הדרום חיים בפחד, אי אפשר לשבת בחיבוק ידיים. הכול נכון, הכול לא רלוונטי. נקודת המחלוקת העיקרית ביני ובין דובי, למשל, היא שאני לא סבור שהלחימה תביא להפסקת ירי הטילים. דובי חושב שאיכשהו, הלחימה תביא להשגת הסכם מדיני שיימנע את ירי הטילים. אני לא סבור כך. רוב תושבי ישראל אינם סבורים כך. זו לא ראייה – רוב תושבי ישראל גם מצדדים בלחימה, ובכלל, אין מביאים ראייה מן החרוב; אבל נדמה לי שאין זו עמדה שצריך להכביר עליה מילים, העמדה הגורסת כי המלחמה לא תביא לשיפור משמעותי במצבם של תושבי הדרום. מכל מקום, ניכר כי היא נכשלת במשימה זו בינתיים.

אנשים אחרים, הנמצאים ימינה מדובי, לא מצליחים להסתיר את תאוות הדם הפשוטה. הם יוצאים לקרב כדי לנקום, לא כדי להשיג הישגים. הם רוצים להראות שאנחנו חזקים יותר. הם מפריחים ססמאות מתלהמות כמו "don’t pick a fight you can’t win" ו"תנו לצה"ל לכסח" ו"לשטח את עזה". זו ברבריות נמוכת מצח.

המתנגדים ללחימה הם בוגדים. שוב, השחור והלבן. למה לא הפגנת כשירו קסאמים על שדרות, שואלים אותי. לא הפגנתי מפני שממשלת ישראל הייתה מפרשת את ההפגנה הזו כקריאה לצאת למלחמה, ומול ממשלת חמאס אינני יכול להפגין. אה, להם מותר לירות טילים ולנו אסור להגיב? בוודאי שלהם אסור לירות טילים, ובוודאי שלנו מותר להגיב. השאלה היא להגיב לצורך מה? לצורך התגובה? אם המטרה היא להפסיק את ירי הטילים, כלום אין זה נבון בהרבה למצוא דרך שממש תעבוד? אין כאן שאלה של אסור ומותר. יש כאן בעיה שצריכה פתרון, ולא כל פעולה יכולה להיות אחד.

זה מזכיר לי את הדיונים האין סופיים על ההתנחלויות. תראה מה קרה, מטעימים מולי, פינינו את גוש קטיף, חטפנו קסאמים, למה שנפנה בשבילם? אני מוותר על התיקון העובדתי – שהקסאמים התחילו כארבע שנים לפני ההתנתקות – כי הוא פחות חשוב. אני לא רוצה לפנות בשבילם. פינוי התנחלויות איננו מסירת הקרקע לידי הפלשתינים. למעשה, ככל ששאלת ההתנחלויות נוגעת, הפלשתינים אינם מעניינים אותי כלל. אני רוצה לפנות את ההתנחלויות כי אני סבור שהן משחיתות את החברה שאני חי בה, כי אני לא רוצה שהמדינה שלי תמשיך לבצע פשעי מלחמה, כי אני חושב שהישיבה בהן היא לא מוסרית ואני רוצה שהמדינה שלי תהיה מוסרית. לך תסביר, באקלים הפוליטי הישראלי, שהסיבה שאתה רוצה לפנות את חברון מיהודים היא שאתה פטריוט ישראלי.

השאלה הזו לא שונה. אני רוצה שטילים יפסיקו לנחות בדרום. אני רוצה שילדי שדרות יחזרו לשחק ברחובות. אני רוצה שתושבי עוטף עזה יחזרו להיות תושבי הדרום. אני חושב שהמלחמה הזו היא קאונטר-פרודוקטיבית למטרות הללו, ולכן אני מתנגד לה. אני פטריוט ישראלי, וכשלפני מספר ימים אמרו לי להכין תיק ולהתכונן, כי יש סיכוי שאקרא להלחם מלחמה שאני מתנגד לה, הכנתי תיק, שמתי בתא המטען. בינתיים אני עוד כאן. אם וכאשר יקראו, אכנס לרכב ואסע לאן שיגידו, ואלחם במלחמה שאני מתנגד לה, כי זה מה שהמדינה שלי מבקשת ממני. אבל כל עוד אני אזרח, בכוונתי להשמיע קול צלול וברור בעד מה שאני חושב שהוא האינטרס של המדינה שלי, ונגד מה שאני חושב שנוגד אותו. יש אנשים שחושבים ברצינות שמי שרוצה שהמדינה שלו תעשה את הדבר הנכון הוא בוגד. יש להם עוד מה ללמוד.

[...]

פטריוטיזם הוא שאלה מוסרית ראשונה במעלה. בואו ניקח אותה לקיצוניות: מה היה עושה פטריוט גרמני ב-1942? או בניסוח אחר, בואו נדמיין אדם שרוצה בטובתה של מדינתו. הוא חושב שהאנטישמיות והנאציזם רעים לה. לא מאוד אכפת לו מגורלם של היהודים, אבל חוה לו שמדינתו שלו מעורבת בטבח המוני, במלחמה ובהרג. האם הוא פטריוט? אביה של סבתא שלי, שאת שמו אני נושא עמי בכל עת, היה פטריוט גרמני ראשון במעלה, גיבור מעוטר ממלחמת העולם הראשונה. בשניה נשלח למאידנק. ב-1933 סירב לעזוב את גרמניה. בית לא עוזבים, אמר. הנאציזם יעבור בקרוב, נזף בסבתי שרצתה לעזוב, גרמניה גדולה מהנאציזם. לפטריוטיזם יש יותר ממשמעות אחת, והוא יותר מאמירת הן לכל מעשה של המדינה. ויש שמדינות משמידות את הפטריוטים הגדולים ביותר שלהן, מתוך תפישה צרה כל כך של פטריוטיזם.

[...]

ויש מחלוקות. דובי ויוסי, שני אנשים שקטונתי מהם, סבורים שלמלחמה הזו יש תוחלת. ואני חולק עליהם, וסבור שאין לה. אני לא מכנה את דובי בוגד, והוא לא מכנה אותי כך. אני לא קורא ליוסי רוצח, והוא לא קורא לשלול ממני אזרחות. המחלוקת בינינו מניבה שיח. אנחנו מתחבטים. אנחנו תופשים מורכבויות. המסר היפה ביותר, בעיניי, שהעביר אובאמה בקמפיין שלו היה: "We can disagree without being disagreeable". מטריד אותי שלא הצלחתי למצוא לזה תרגום משביע רצון לעברית.

[...]

סערה זוטא מתחוללת בימים אלה בארצות הברית, שם יצא לפני כחודש לאקרנים הסרט The Reader, המבוסס על ספר בעל אותו שם. [ספוילר] הספר של ברנרד שלינק, שיצא ב-1995 ואני קראתיו לפני כשלוש שנים בתרגום לאנגלית של קארול בראון ג’יינויי, מספר את סיפורו של צעיר גרמני שמתאהב, ב-1958, באישה מבוגרת, שנעלמת מחייו. כמה שנים אחר כך, כשהוא סטודנט למשפטים, פוגש הצעיר באישה בשנית: היא עומדת לדין על פשעיה כשומרת באושוויץ. הצעיר מבין, לאחר מחשבה רבה וטלטלה רגשית עזה, שהגורם המרכזי בהתנהגותה הוא פשוט בושתה מפני שלא ידעה קרוא וכתוב.[/ספוילר].

בזמן שהספר זכה להצלחה גדולה, הסרט – שעליי להודות על האמת, טרם ראיתיו – התקבל בקור. המבקרים זעמו על הצגתה של הסוהרת כדמות שעשויה לעורר אמפתיה, שניתן להבין את מניעיה. הם חשו שהסרט מציג את הבורות כתירוץ לברבריות. את הסרט, כפי שציינתי, לא ראיתי, אולם את הטענות האלה ניתן היה להפנות – ואכן, הן הופנו – גם כלפי הספר.

היטב עונה לטענות הללו דיוויד ארונוביץ’ מהטיימס. המבקרים הללו אכן פספסו משהו חשוב: הספר לא מצדיק דבר, לא מתרץ דבר. הוא מראה לנו דבר נורא פשוט: אותם קציני אס-אס, סוהרים באושוויץ, תליינים במדים שביצעו את הגדולה שבזוועות שההיסטוריה האנושית זימנה, אותם פושעים שביחד היו למכונת מוות משומנת היטב, הם לא היו מפלצות, שדים, שטנים או חיות רעות. יש להם מניעים פסיכולוגיים. יש להם סיבות. יש להם תירוצים. יש להם רקע. אפשר להתאהב בהם. הם בני אדם.

הנטייה הטבעית שלנו היא לפחד פחד מוות מהאבחנה הזו. להציג את הנאצים כחיות, מפלצות. את הסרדיוטים שלהם אנחנו מציגים קפואי פנים, קפואי מבט, יורים בלא מצמוץ, צחוקם חלול ומחליא, עיניהם מוות. הם "הצורר", "המכונה", "הקלגסים", "חיות". אנחנו מפחדים – והפחד מובן – לראות שמדובר באנשים, בשר ודם. שאפשר להסביר את מעשיהם – גם אם בהסברם לא יינקו. שאפשר להבין את המניעים שלהם – גם אם ההבנה לא תרחץ את הדם מידיהם. שאפשר להתאהב בהם. שהם בדיוק כמונו, שכל מה שמפריד בינינו לבינם הן הנסיבות. זו לא מעידה חד פעמית של האנושות, שמפלצות יצאו מתוכה. אלה הם פניה המכוערות של האנושות, ומבצעי הפשעים לא היו בני אדם פחות מקרבנותיהם.

זו מחשבה מחרידה, מטרידה, שטרדה את מנוחתי רבות לאחר הקריאה בספר; אולם זו מחשבה נחוצה, מפני שרק על ידי הפנמתה ניתן באמת ללמוד משהו משואת יהודי אירופה. רק מתוך ההכרה שבני אדם כמונו ביצעו את המעשים הנתעבים ניתן לצקת תוכן ממשי לקריאה "לעולם לא עוד".

[...]

זו לא הקבלה, בשום אופן, צורה ופנים. אין כאן השוואה. בסך הכול יישום של שיעור שנלמד ממקרה קצה זדוני על מקרה הרבה יותר מורכב ומופשט. גם האנשים שיורים טילים הם בני אדם כמונו. גם האנשים שיורים פגזים על מסגדים הם בני אדם. לפעמים הם טועים, לפעמים הם נסחפים, והם עלולים לבצע פשעים נוראיים, בנסיבות המתאימות. הם עלולים לירות טילים על אזרחים ולהביא למותם. הם עלולים להטיל פצצות על בתי ספר.

חמאס אינם מפלצות. חיילי צה"ל אינם מפלצות. הם בני אדם. אפשר להתאהב בפעיל חמאס. למזלי, אפשר להתאהב גם בחיילי צה"ל. אפשר להבין את מניעיהם. אצלנו, במדינת הטובים מול הרעים, מתקשים להבין זאת. ה"אויב" הוא דימוני, מסתורי ואפל. כשאהוד ברק אמר שלו היה פלשתיני, היה ודאי מצטרף לאחד מארגוני הטרור, קם קול צעקה. אבל מה שהוא אמר היה נכון, כי זו הייתה הבחנה מדוייקת, שההבדל בין בני אדם אצלנו ובני אדם אצלם הוא הנסיבות.

אם לא נראה שבצד השני יש בני אדם, נמשיך לחשוב שאנחנו נושאים את הלפיד בלחימה ברוע המוחלט – בין אם נשים בתפקיד הרשע את ישראל או את החמאס. אם חפצי חיים אנחנו, עלינו להבין קודם כל שבצד השני יש אנשים, אנשים שאטהבים את ילדיהם, שסובלים לפעמים מכאבי גב, שיש הסברים למעשיהם. הסברים לא תמיד צריכים להתקבל, ויש שהם לא מספיקים כדי לנקות את הדם מידי המחזיקים בהם, אבל הם תמיד צריכים להישמע. כי אם טורחים גם להקשיב לצד השני, אם מפסיקים את הדיכוטומיה של "אנחנו מול הם", טובים מול רעים, בני אור מול בני חושך, פתאום מגלים שיש שיח, ומתגלים בו המון קולות באמצע. ואמר כבר מי שאמר לפניי, שהשלום הוא קולות רבים המתווכחים.

  1. התשובה, אגב, מצויה ברומאן משרתות אווילי בשם נפתוליו של רופא, שם מנתח מפסיק לנתח אחרי שאישה מתה כתוצאה מרשלנותו, עד שהוא נשאל על ידי אהובתו כמה חיים הציל, לא כמה לקח. אהוד ברק בהחלט יכול לזכות בקצת קרדיט מהסוג הזה [↩]
  2. non-combatants [↩]