החופש לטקבק והזכות להגביל

דיון שהתפתח בתגובות לפוסט (מומלץ) של יוסי גורביץ בין שני מיני-טרולים לכמה מהמגיבים, ואני בתוכם, הביא בשלב כלשהו את גורביץ לכתוב את מה שנראה לי עד אותו רגע מובן מאליו:

"הנסבל בתרבות הדיון בבלוג הזה, שאני משלם עבור אחזקתו, ייקבע על ידי. ככה זה. ואם אני לא רוצה שאנשים בלתי מזוהים לא יכתבו פה, ואם אני מרשה לעצמי לזלזל במי שאין לו בעיה לתקוף כשהוא חוסה מאחורי אנונימיות, אז אלו יהיו הכללים."

חשבתי שזה ברור. חופש הביטוי, במחילה, אינו החופש לצעוק את כל מה שאתה רוצה לצעוק מהמרפסת שלי. הוא אפילו לא החופש לצעוק לי את זה בארבע בבוקר מתחת לחלון (לא שזה יפריע, בארבע בבוקר אני בד"כ בעבודה). חופש הביטוי באינטרנט, או "זכות הטיקבוק", כפופה לכללים דומים – החופש להתבטא היא לא החופש לכתוב את כל מה שהמגיב רוצה בבלוג שלי, אלא היא החירות המוחלטת של אותו מגיב לפתוח בלוג משלו ולכתוב בו מה שבא לו.
זה לא רק העניין (הנכון) שיוסי מעלה, שהוא זה המשלם עבור אחזקת הבלוג. זה היה נכון גם אם החברים של ג’ורג’ עוד היה יושב בבלוגליֿ ולא היו לו כל עלויות אחזקה. זה נכון כי מי שכותב את הבלוג, מי שמייצר את התכנים, מי שמשקיע זמן בשיווקו ומי שמביא את הקוראים הוא זה שמקים את הבמה. האנשים שמגיעים לקרוא את הכתוב ב"חברים של ג’ורג’" מגיעים כי הם מתעניינים במה שיש ליוסי גורביץ לומר. מגיעים כי הם מתעניינים במה שיש לגורביץ לומר. גורביץ (או כל בלוגר אחר) מייצר את הנושא לדיון, את הבמה, הקהל, הפלטפורמה – כל אלה הם פרי מלאכתו. כל מי שאי פעם עסק ברצינות בקידום הבלוג שלו יודע עד כמה זה קשה, כמה עבודה כרוכה בזה ובסופו של יום, אם אין לך משהו מעניין להגיד, אנשים לא יבואו.
כל המגיבים אצל גורביץ מקבלים קהל גדול לדעות שהם מביעים. את הקהל מביא גורביץ. הוא גם זה הנותן למגיבים את הפומבי לדבריהם. אשר על כן, נראה רק הגיוני שתהיה לו גם הזכות להחליט מהי תרבות הדיון המקובלת עליו, ואיזו תגובה או מגיב מקובלים עליו.

נו, אז מסתבר שיש מי שחושב שפירושו של חופש הביטוי הוא שמותר לו לשפוך את כל מה שבא לו איפה שבא לו. המגיב המכנה את עצמו "דובשנית עגומה" כותב בתגובה את אחד הדברים הדמגוגיים ביותר שיצא לי לשמוע:

"נו, מסתבר שדייקתי, ודברים שרואים משם לא רואים מכאן.

מעניין איך ייראה הדיון העקרוני הבא על דברים שממשלת ישראל או המוסדות הציוניים שילמו עבור אחזקתם. "

הציטוט הזה הוא קשקוש משתי סיבות. הראשונה, אם ממשלת ישראל שילמה או משלמת על משהו – אני משלם את זה. זה לא רק זה שממשלת ישראל ממומנת ומתוקצבת מכספיהם של אזרחי המדינה, היא לא גוף בעל יכולת כלכלית משלו; ממשלת ישראל מייצגת את כל אזרחי המדינה, ולכן כאשר היא רוכשת משהו, הוא נרכש על ידי כלל אזרחי המדינה. זו הרי הסמכות הבסיסית ביותר לפעולתה. אם ממשלת ישראל חותמת על הסכם, ההסכם מחייב את כלל האזרחים. אם קבוצה של סהרורים תחליט לפתוח באש מתחומי ישראל אל ירדן, ירדן תהיה רשאית לראות בכך הפרה של הסכם השלום עמה. הרי אנחנו הראשונים לדחות את הטיעון האבסורדי-עד-כדי-בחילה "זה לא אנחנו, זה הקיצוניים". גורביץ, לעומת זאת, הוא אדם פרטי. כשהוא חותם על הסכם, למשל חוזה שכירות, אין לזה שום נגיעה אליי. כשהוא משלם על משהו, הוא לא עושה זאת מהקופה הציבורית, הוא עושה זאת מכיסו שלו. כמו שכל אחד יכול להפוך ארגז בפארק ולנאום, כי הפארק הוא מקום ציבורי, אבל אם מישהו יהפוך ארגז בסלון שלי ויתחיל נאום אניס אותו אל מחוץ לביתי, כי ביתי הוא מקום פרטי – ההגיון הזה תקף גם לבלוג.
הסיבה השניה שהמשפט הזה הוא דמגוגי היא שממשלת ישראל (קרי, אזרחי ישראל) כבר קובעת את הנסבל בתרבות הדיון. היא אוסרת על הסתה, ועשויה להעמיד לדין את העוסקים בה, היא אוסרת על הוצאת לשון הרע – כלומר, כל דיון שהוא מתבצע בתוך המסגרת שנקבעה כחוקית על ידי המדינה.

את כל זה סיכם המגיב אור ברקת יפה כשאמר "ויוסי הוא כידוע מוסד ציבורי כמו ממשלת ישראל". אז הדובשנית נסוג והודיע: "מניה וביה מוסד ציבורי בערך כמו ערוץ 10, וטענות דומות ממוסד כזה היו זוכות לאותה תגובה."
שוב, השוואה דמגוגית. ערוץ 10 לא מאפשר טוקבקים. אתה לא יכול לשלוח מסרון שירוץ על המסך במהלך "הישרדות" או כל זבל אחר שמשדרים שם היום עם דעותיך על העולם. ערוץ 10 מקים את הבמה לעצמו, ולצופה יש שתי אפשרויות: להיות צופה פאסיבי או לא להיות צופה כלל. לפני כמה שנים, בערוץ 2 סיקרו תגובות לפיגוע כזה או אחר בשידור חי. אחד המגיבים התחיל לקלל בשפה שאינה הולמת טלוויזיה או סתם בני אדם. טכנאי השידור פשוט חתך חזרה לאולפן.

יוסי יכול לנהוג כערוץ 10 או כל עיתון, לחסום לחלוטין את אפשרות הטיקבוק לדבריו. הוא לא עושה כן. זו ממש לא סיבה לחשוב שלטוקבקיסט יש זכות אינהרנטית לעשות ככל העולה על רוחו בבלוג של יוסי.

ומילה על אנונימיות
העלמה עפרונית, מהמגיבות המעניינות ביותר ברשת (דף הפליקר שלה מכיל תמונות מרהיבות. מומלץ בחום) סיפרה לי אתמול (היא בוודאי חשבה שאני לא מקשיב) על וויכוח שהתגלע פעם בינה ובין שי גולדן (גילוי נאות: העורך שלי בסקופ ואחד האנשים היותר חביבים עליי) באשר לתגובות אנונימיות. בלי להכנס לתכני הוויכוח עצמו, יש שלושה דברים שיש לי להגיד על הנושא. האחד, מי שחותם בשמו המלא על הדברים שהוא אומר, קרי, עומד באומץ בסיכוי שמי שיקיש את שמו בגוגל ימצא את הטוקבק המדובר, עומד מאחורי דבריו הרבה יותר ממי שמסתתר מאחורי דברי מתיקה זעופי פנים. השני, יש הבדל בין פרסונה אינטרנטית דוגמת העלמה עפרונית, שמזוהה ככזו כבר שנים בכל רחבי הרשת העברית, לבין סתם מגיב שמגיע ואומר את דבריו תחת כינוי זמני וסתמי. הפרסונה האינטרנטית מקבלת ישות וחיים משל עצמה. אגב, במקרה של העלמה המרחק בין שמה לכינוי שלה הוא קליק אחד, כך שהפרסונה האינטרנטית קשורה הדוקות בפרסונה האמתית, במקרה הזה. השלישי, אין משהו רע אינהרנטית באנונימיות, להפך. אלא שלצד הברכות שבה, היא טומנת בחובה גם קללות. קל להשתמש בה לרעה. משום כך, אין כל פסול בכך שבעל בלוג יפקח עין בוחנת יותר על אורחיו האנונימיים.

תוספת: מתברר שטרוליזם זו תופעה מכוערת במיוחד. "ליאורה" מהמגיבים בבלוג של יוסי הוסיפה תגובה שבה היא בודה מלבה שיחת טלפון שכביכול נערכה ביני לבינה בעניין התגובות. בתגובה היא הכניסה מלים לפי, איימה לפנות למשטרה ובכותרות צעקניות בעיתון. שיחת הטלפון הנ"ל מעולם לא התקיימה, וכשם שאני לא יודע איך מוכיחים שיחת טלפון אני לא יודע איך מוכיחים שכזו לא התקיימה, אז תצטרכו לקבל את המילה שלי בעניין הזה. היו לי שתי שיחות טלפון היום, שתיהן עם אימא שלי. לא נראה לי ש"ליאורה" היא אימא שלי.

הנה יומן השיחות שלי. חדי העין יבחינו שהשיחה עם ענת, אחותי, הייתה אתמול. היום דיברתי עם אימא ועם יוסי, בהקשר לתגובה השקרית. ללחוץ להגדלה.