טועה יוסי שריד כשהוא טוען שתמונת הנצחון של המלחמה המיותרת הזו היא תמונתם של הד"ר עז א-דין אבו אל עייש ובנותיו. תמונת הנצחון שצריכה לצרוב את תודעתו של כל ישראלי שאיזושהי הגינות נותרה בו היא תמונתה של לבנה שטרן מתפרצת בזעקות שבר למסיבת העיתונאים של הרופא ששכל את בנותיו שעות קודם לכן, והקהל הנורא מאחוריה היורה טוקבקים בשידור ישיר: "זבל", כינו את הגניקולוג שטיפל בנשים ישראליות אין ספור. "מחבל", זעקו לעברו של אדם שאתמול איבד שלוש ילדות שמעולם לא עשו רע לאיש. ושטרן מוליכה את המקהלה הזו, צללי אדם שאיבדו צלם.

הסתכלו בה היטב, בלבנה שטרן. היא בת לפוליטיאה היהודית, בוגרת מערכת החינוך שלה ו, יש לשער, צבאה. היא לידנו ברמזור, מאחורינו בתור לקופה, שולחן לידנו בבית הקפה. היא שכנה, מכרה, קולגה. היא מטילה את הפתק שלה לתוך אותה הקלפי כמונו. הסתכלו בה היטב, בפני החברה הישראלית הזו. ותנו לתמונה הזו להצרב היטב במוחכם, להישאר שם. כבר טענתי שנזקה הגדול ביותר של המלחמה הזו הוא הקצנתם של הישראלים, התגלמות הברבריות שיצאה מהם. הביטו בלבנה שטרן ודעו: נגוז חלום "אור לגויים", עברה התרבות מן הארץ. לבנה שטרן ודומיה עברו את נקודת האל חזור: ישראל הפכה ברברית.

[...]

הדבר הראשון שעבר לי – ומסתבר שלא רק לי – בראש כשראיתי את שטרן מתפרצת לדברי השלום של הד"ר מוכה היגון היה אותה אמירה מפורסמת של אחד המשתתפים בטבח מיי ליי, "זה לא קרה, ומלבד זאת, זה הגיע להם". קווי הדימיון כה רבים. האמריקאים נכנסו למיי ליי, לפחות רשמית, כדי לתפוס לוחמי וייטקונג. הם טבחו במאות אזרחים.
התגובה הראשונית האמריקאית דיווחה על הצלחה גדולה, על מותם של 128 לוחמי וייטקונג ו-22 אזרחים. ההשתקה פעלה. קולין פאוול, אז קצין בשנות השלושים לחייו, היה חלק ממנגנון ההעלמה. הסיפור מעולם לא היה נודע אילולא מכתב שנשלח מחייל בפלוגה לנשיא ניקסון, לקונגרס, לפנטגון ולמחלקת המדינה. שנה אחרי האירוע הפרשה התפוצצה.

כמה זמן יעבור עד שנדע – אם בכלל – אם עזה הייתה נצחון צבאי מוחץ, או טבח מיי ליי שלנו?

[...]

אב שכול, רופא שעובד בבית חולים ישראלי ומטפל במסירות בפציינטיות ישראליות, שאיבד שלוש מבנותיו במחי פגז. קרוע ושבור הוא ניצב מול המצלמות ומדבר על שלום, באבסורד הרגיל בחלקת העולם המקוללת הזו. ויש מי שחשים שראוי ונכון לקטוע אותו בגסות ולצרוח לעברו נאצות. לא רק שהם אינם מוכנים לשמוע את כאבו – הם אינם מוכנים לתת לו אפשרות להביע אותו. זו סתימת אזניים ופיות, בדיוק כמו פסילתה של רע"ם-תע"ל.

[...]

וכל זה אינו חדש. אלה אותם הבהמות מעכו – ותומכיהם. אותם הבהמות מאור יהודה – ותומכיהם. אותם הבהמות שעוקפים מהשוליים, אותם הבהמות ששואגים בטלפון באמצע הרחוב, אותם הבהמות שמשווים שומר בחניון לנאצים, אותם הבהמות שנדחפים לך לחניה, גונבים לך את העיתון. שודדי הברזים הטורקיים, נוהמי הנהמות במגרשי הכדורגל. הישראלים ה"אמיתיים" האלה – זה הדימוי שלהם, הרי – שבזים לכל חוק ונורמה בשם נוחיותם המיידית, שתפיסת החיים בחברה שלהם כוללת בעיקר חיים עם אנשים כמוהם, רצוי עם עצמם בלבד. "ארץ נהדרת" ציירו אותם היטב בדמותיהם של פילוס ושימי. והם מקבלים עוד ועוד לגיטימציה לבהמיותם, ומוסיפים עוד להתבהם. המלחמה הזו בסך הכול הדגישה את העובדה שהם הפכו לסטנדרט. המלחמה הזו אפשרה להם להשיל מסכות ולהראות לנו ולעולם כולו ששוב ישראל איננה מדינה מערבית.

[...]

שלוש נערות כבנות 14 התגודדו ליד החנות שבתחנת הדלק. אחת מהן ניגשה אליי בעת שעמדתי ורכשתי סיגריות. אל מול המוכרת, במבט מתריס, שאלה אותי אם אני מוכן לקנות להן סיגריות, וניסתה לתחוב לידי שטר של עשרים שקלים. תקנו לעצמכן, עניתי. אסור לנו, אמרה בת התשחורת, היא – והחוותה בראשה אל המוכרת – לא נותנת לנו. למה לא? הקשיתי. החוק לא מרשה, ענתה לי הנערה, טון קולה מחקה באופן נלעג את המוכרת. אתה יכול לקנות לנו? שוב השטר נתחב לידי. לא, עניתי. למה לא? שאלה מופתעת. כי יש חוק. אז מה? שאלה אותי. אז אסור לעבור עליו, עניתי. אם מי מכן הייתה אחותי הקטנה, הייתי רותח על מי שהיה קונה לה סיגריות. למה שאעשה זאת להוריכן או אחיכן הגדולים?

בנות 14, וכבר מזלזלות בחוק כדי כך שהן עושות זאת ללא כל בושה, בהתרסה, אל מול פניה של מי שניסתה לשמור עליו. מזלזלות בחוק, חשות עליונות על האחר, אני ואפסי עוד. אכפת להן מרופא עזתי?

[...]

זה קו השבר האמיתי מבחינתי: לבנה שטרן ואני מחזיקים באותה תעודת זהות, חיים באותה החברה. אינני יודע. אולי אלעד צודק, אולי הציבור אבוד, אולי עליי לעבור למדינה דמוקרטית. אולי בלהיטותנו לחסל את החמאס שברנו לבלי הכר את החברה הישראלית, אולי אין זו המדינה שלי עוד.