[...] וכל זאת, כמובן, בלי להגיד מילה על העובדה שאפילו בקרב הפלסטינאים תושבי הרשות אי אפשר לדבר על מונוליט אחד של שונאי ישראל וחורשי רעתנו, בניגוד לדעתן של חלק מאיתנו. [...]

[...] אזרחי המדינה מאידך. שמאל שמציג אג'נדה אמיתית לפתרון ושלא רק מיילל על התבהמות תוך שימוש במונחים פסאודו אינט

נמרוד – אני שותף לתחושות הקשות שאתה מביע. רציתי להתייחס רק לעניין ה"גועל מהברבריות" ומ"הבהמות": בעיני זו טעות לתפוס כך את הדברים. ברור שליברמן ושטרן וכל זה הם לא דברים מעודדים במיוחד, אבל חשוב שנזכור מה היא הבעיה האמיתית. נדמה לי שאלעד-וו כתב על זה קצת.

הבעיה היא ההתנערות של המדינה מהאחריות שלה לווסת את הפערים בחברה הזאת. הבעיה היא שהגזענות משרתת את בעלי ההון, את הגנרלים, את הפוליטיקאים, את כל בעלי הכוח בחברה הזאת. התלהמות והתלהטות יצרים היא במידה רבה תוצאה של עוני ושל היעדר תקווה, שזה מה שממשלות ישראל והמטכ"לים לדורותיהם מציעים לציבור הישראלי. זה המקור של מה שאתה מגדיר "ברבריות" ו"בהמיות". אלה הן לא חזרה אחורה אלא נקודת השיא של התהליך הקפיטליסטי שאנחנו בעיצומו. ישראל לוקחת בזה חלק הולך וגובר, וה"בהמיות" הזו היא תוצר לוואי שמשרת היטב את התהליך הזה. במובן הזה, אין לאן לברוח – זה עולם גלובלי וה"בהמיות", יחד עם העוני והקפיטליזם, הם בכל מקום.

כדי לשנות את זה, עדיף להישאר בארץ (וגם לי יש המון מחשבות על עזיבה בשבועות האחרונים). עדיף להיאבק על הדרך שבה הישראלים תופסים את המציאות, כמו שאתה עושה בבלוג הזה (ובטח גם בעוד מקומות). בחינוך, בתקשורת, במאבקים על בית ועל שכר הוגן ועבודה ושירותים ציבוריים נורמליים. ותחבורה ציבורית, ושטחים פתוחים. אלה דברים שעוזרים, שנותנים תקווה, שמפחיתים את ה"ברבריות" וה"בהמיות". שיתוף פעולה, סולידריות, שיחצו את הקווים המפרידים בין האנשים כאן – אשכנזים ומזרחים, תושבי מרכז ופריפריה, יהודים וערבים – אלה ההפרדות שמסייעות למשטר ההון-צבא-שלטון כאן לשמר את עצמו. בהן צריך להילחם, ולא לשתף איתן פעולה.

אם לא נצליח, לפחות נדע שניסינו.

I go through every day witnessing the death of the mind and soul of my people, to the point where I feel disheartened at calling them "my people"

and wishing that "peoples" did not exist, or, if they did, they did not exist in plural form.

Monday Organism – Mexican Tetra הפוסט האחרון בבלוג של Freidenker

לענבר שני – האם אין קשר בין "חומת מגן" לבין המציאות הביטחונית שהשתררה לאחריו? (כדבריך, לא בתוך יום אלא בתוך כמה חודשים).

בחוגים שהתנגדו אז למבצע, אותם חוגים שהתנגדו לחיסול יאסין וראנטיסי, רווחה הטענה שאין שום פיתרון צבאי לפיגועי ההתאבדות. יותר מזה, נטען שכל אמצעי צבאי צפוי להחמיר את המצב. והד לגישה הזו ראיתי בדברי נמרוד שציטטתי בתגובה הקודמת.

"כיבוש ונוכחות בשטח מצמצמים את מספר הנפגעים האזרחיים בישראל" – ולהיפך. נסיגות מסכנות את ביטחון אזרחי ישראל. המאורעות מאז הנסיגה בעזה ממחישים את הסכנה האדירה שתיווצר אם נצא מהגדה ללא סידורי ביטחון הולמים. (שבהם נלקחת בחשבון גם האפשרות להפיכה בצד השני, בדיוק כפי שקרה בעזה). יש מחיר כבד לאמצעים הצבאיים, אבל יש גם מחיר – פיגועים, טילים – לנסיגות.

אחד הטיעונים המשכנעים של השמאל בתקופת אוסלו היה שמהלכי הנסיגה הם הפיכים. אנחנו חזקים, הפלסטינים (אז, כוחות אש"ף) הם מיליציה עלובה. אם יהיו צרות – למשל, יתגשם מה שנתפס אז כתרחיש אימים מגוחך של רקטות על אשקלון – ניכנס שוב. המציאות הראתה כמה הטיעון הזה בעייתי.

לפסקה האחרונה שלך ענה "מוימאן".

ענבר – ד.ט. לא קרא לנמרוד לעבור למדינה אחרת (זה לא הסגנון שלו), אלא התייחס למשפט של נמרוד עצמו (בגוף הפוסט) שטען שאולי אין כאן תקווה והוא צריך לעבור למקום אחר, וטען כלפיו שהתחושה ש"הדשא של השכן ירוק יותר" היא בעיקר פסיכולוגית.

ד.ט,

אכן, הסברת מצוין מדוע חומת מגן *לא* סיים את תקופת הפיגועים. רק הנוכחות הקבועה של צה"ל סביב ובתוך הגדה היא שהורידה את מפלס הפיגועים, בתוספת שינויים שעשה השב"כ בצורת הפעולה שלו, בתוספת הקמת החומה שמסייעת בסיכול. לכן הירידה בפיגועים לא קרתה מיידית ב-2002, אלא הדרגתית – ראה http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%99%D7%92%D7%95%D7%A2%D7%99_%D7%94%D7%AA%D7%90%D7%91%D7%93%D7%95%D7%AA_%D7%91%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C.

אם המסקנה שלך היא שכיבוש ונוכחות בשטח מצמצמים את מספר הנפגעים האזרחיים בישראל, אני מסכים איתך בהחלט. השאלה היא זה מצב שנוכל לתחזק לאורך זמן (לדעתי, לא), ובמידה שכן, באיזה מחיר (והאם אנחנו מוכנים לשלמו).
מה שברור, שהתקפה כמו שתקפנו בלבנון 2 או בעופרת יצוקה, לא תסייע בהרבה (מעבר לטווח המיידי).

לגבי מעבר למדינה אחרת – מעניין שאתה מוכן כל כך בקלות לוותר על נמרוד, שכל חטאו שהוא מחזיק בדעות שונות משלך, ולא על לבנה שרון, שתקפה אב שכול בגסות רוח תוך ביטול מסר השלום שבפיו (ומותר לה כמובן לא להסכים איתו, אבל אולי היא יכולה להקשיב בלי לתקוף?)

לדעתי היה אפשר לוותר על הסיפור עם הסיגריות, הוא קצת מוציא את האוויר משאר הפוסט בכך שילדים שרוצים שמבוגר יעזור להם להשיג משהו (סיגריות, אלכוהול) שהחוק אוסר עליהם לרכוש הם ממש לא מאפיין של התרבות הישראלית אלא משהו שנמצא בכל מקום.

נמרוד – פוסט מצויין. תודה!

טובי – לכי לקיבינימט, את וה"פסיכופתלוגיה" שלך ביחד. על טיעוני יהודים-ששונאים-את-עצמם ראוי לענות רק בקללות.

נמרוד: "חומת מגן הפסיקה את הטרור בירושלים ובתל אביב? אז כנראה דמיינתי את קפה מומנט ופיגועי הדריסה, את הפיגוע במועדון השירה הציבורית בתל אביב ששמו זרח מפרחוני כרגע, וכנראה שמרכז הרב לא היה אלא חלום…"

כמות הפיגועים והנפגעים ירדה באופן דרסטי אחרי חומת מגן. ב-2007 ו-2008 ביחד היו שני פיגועי התאבדות, אחד בכל שנה (ובשניהם המחבלים חדרו מסיני!). במרץ 2002 בלבד – חודש אחד – היו כ-15 פיגועים, כולל מלון פארק וקפה מומנט (לפני חומת מגן).

גם העובדה שמהגדה אין ירי קסאם על ערי השרון או נתב"ג אינה מקרית. השב"כ וצה"ל יודעים על כל התארגנות וכל כל חוליה.

נכון שהמצב אינו השלום שאנו כה מייחלים לו, אבל אין להתכחש שהוא טוב בהרבה מהגיהנום של 2002. ולא בגלל פרץ הומניזם שפקד את מנהיגי החמאס והג'יהאד.

לגבי הפוסט עצמו, מעבר למדינה אחרת. ערסים (כבדים ואלימים, ללא שמץ כבוד לחוק) יש בשפע באזורים נרחבים במדינות מערביות רבות – למשל בריטניה, צרפת או גרמניה. (מדינות אלה, אגב, גם טבחו במאות אזרחים במלחמה כדי לא לסכן את חייליהן. זה לא היה מזמן – סרביה 1999). נסה ניו-זילנד אולי, ממה שהבנתי באוסטרליה גם אין מחסור בערסים.