אפר' 17 2008
מפגר
במבט ראשון לא רואים עליי, וזה לא עובר ברושם ראשוני בדרך כלל, אבל האמת היא שאני קצת מפגר. לא פיגור שכלי מאובחן, לא. פיגור חברתי. מין אטיות כזו בתפישה, ניתוח ופעולה באינטראקציות חברתיות. אני לא בטוח איך עושים את זה. גדלתי עם המודל לחיקוי הכי מוצלח בעולם. אבא שלי הוא מסוג האנשים שמסוגל לצאת מהאוטו לתדלק ולהפרד מהמתדלק בצ'אפחות ידידותיות שלוש דקות אחר כך. מדי פעם מתקשר איזה מישהו שלמד אתו פעם בתיכון או באוניברסיטה או בצבא או באיזה קורס עזרה ראשונה מטעם שקר כלשהו, לבדוק מה קורה אתו. לאיש יש חברים מגיל שש עשרה וחברים חדשים כל יום. יש לו יומן טלפונים עבה יותר מהטלוויזיה שלי, ואת רובם הוא זוכר בעל פה. ובכל זאת, כנראה שלא למדתי כמו שצריך.
הנה סיפור שממחיש את כל העניין: במסע המסורתי לפולין ליווה את המשלחת אחד, מיכאל. מסתבר, בשיחת טלפון הביתה, שמיכאל הזה עבד פעם חודשיים עם אבא שלי, ואבא שלי ביקש שאני אמסור לו ד"ש. אז במעלית בדרך לחדר, ביום השלישי של המסע, אמרתי לו "מיכאל, יש לך ד"ש מאבא שלי". מיכאל התעניין בדבר זהותו של מוסר הד"ש, וזו נמסרה לו. לרגע הוא בהה בי כאילו צמח לי על המצח מודל מושלם של מגדל פיזה. "אתה הבן של אבאבישר?! איך זה יכול להיות, אבא שלך כל כך נחמד!" נפלט לו לפני שהספיק להבין מה הוא אמר לבן שש עשרה נוח להתרשם. אחר כך הסמיק והתנצל, אבל התגובה שלו הייתה כל כך אמתית שרציתי לחבק אותו.
אני לא מסתדר עם אנשים. הם רעים בדרך כלל. בצבא כינו אותי "מיזן", קיצור ל"מיזנטרופ", ולא בכדי. לפני זה קראו לי "סוציו", אתם יכולים לנחש למה. בקורס מחזיקים-מעצמם כזה או אחר עשו לי סוציומטרי, אני עדיין נושא את הצלקות. אני עושה משהו לא נכון. אינטראקציות, רמזים, הומור - הכול חולף לידי.
ואם בתחום החברתי אני מפגר קלות, בתחום הרומנטי אני סובל מפיגור עמוק. כל מערכות היחסים שהייתי בהן היו כאלה שנדחפתי אליהם ע"י פרטנרית אסרטיבית מספיק ומעוניינת מספיק כדי לגרום למפגר לבוא. כמעט בכולן הייתי פאסיבי לגמרי. ועוד הייתה לי החוצפה לכעוס כשהאחרונה ברחה עם נהג מונית*. הוא לפחות עשה משהו בשביל זה.
אני אטי יותר מרוב האנשים בעולם. מין כבדות כזו שבה אני מתנהל בעולם החברתי. סיימתי עבודת סמינר של חמישים עמודים בארבעה ימים, אבל לקח לי חודש להבין שהחברה של אחותי שנמרחה עליי ביום העצמאות לפני כמה שנים אותתה שהיא מעוניינת. אחותי התגלגלה מצחוק.
בינתיים, פיתחתי לעצמי פטנטים. פסיביות מוחלטת היא המפתח. אני במעגל חברתי לא מוכר, אני שותק כמו דג. מהנהן בראש. מחכה לשעת כושר. מתישהו מישהו אומר משהו שקרוב לנושא שיש לי עליו מראש משהו מצחיק לומר, אז אני מטיל בדיחה לאוויר. אבל תמיד יגיע הרגע שבו אני אומר משהו, או מישהו ישאל אותי שאלה שלא הייתי מוכן אליה, ויהיה שקט מביך וכולם יסתכלו עליי ואני אנסה לחשב את הסיכוי שמטוס יתרסק דרך החלון ממש עכשיו. מפגר.
זה די מפריע, רוב הזמן. הייתם חושבים שאני אתרגל - אני לא. לומדים לחיות עם זה, מסביב לזה, אבל לא מתרגלים לזה, ואני לא מפסיק לקנא באנשים האלה, שבאמת יודעים איך עושים את זה. זה חלק מהסיבה שאני כותב. חלון שבו האטיות שלי פחות מפריעה, סוג של אמצעי תקשורת שבו אני יכול למחוק, לבקר, לחשוב - להתגבר על הפיגור.
רוב האנשים בעולם יודעים איך לתקשר עם רוב שאר האנשים. אני מיעוט נרדף. לכן, את אלה ששרדו את המסע אני מעריך הרבה יותר.
איילת, זה בשבילך**:
*לא שיש לי משהו נגד נהגי מוניות, זה פשוט הפרט היחידי עליו שאני זוכר.
**תמיד אהבתי את השיר הזה, לפחות מבחינת המלים. אבל להבדיל מקוסטלו, שמבצע את השיר באופן מונוטוני ומוכה, פיונה מפחידה ומרגשת ומטורפת ומביאה את השיר לאן שהוא אמור להגיע.
הביצוע הזה מצוין, אבל אני מתחבר דווקא יותר לביצוע המונוטוני של קוסטלו, שמדהים בעיני.
פיונה, אהובת לבי, מבצעת את אחד השירים האהובים עלי. איזה יופי. תודה.
אה, וגם פוסט נהדר, שאני יכול (לצערי) להזדהות עם רובו.
כנות מפליאה.
דע לך, המודעות לעניין האיטיות והרצון שלך לא להוות גורם מעיק בחברה, כבר הופכת אותך לבן אדם נסבל ויותר מזה מבחינתי. הגרועים באמת הם אלו שלא מודעים למגבלות שלהם או שמודעים ולא אכפת להם.
יש מצב שהתחלת עכשיו בחורה בעזרת הפוסט הזה? אם כן, אתה נדרש לעשות פוסט המשך שיספר על תוצאות הניסיון הזה :)
חג שמח ובהצלחה.
תודה שמרלינג. קצת קשה שלא להיות מודע לדבר כזה, אני חושב.
לא, אני הרבה יותר מעודן מזה. מוכן להתחיל עם בחורות באינטרנט, לא בפוסט. זה כמו שאף פעם לא הבנתי (להבדיל אלפי הבדלות) את אלה שעושים מודעות "תינשאי לי" באמצע איילון. איילת היא חברה טובה מאוד ואני אוהב אותה המון, והיא גם מאוד אוהבת את פיונה.:)
סליחה אם זה נשמע מנוכר, אבל אם זה מפריע לך, למה אתה לא הולך לטיפול ומנסה לפתור את זה? (לאו דווקא טיפול פסיכולוגי, אבל איזושהי עזרה חיצונית)
דולי: קודם כל, את לא צריכה להתנצל. את לא מכירה אותי, למה שזה לא יישמע מנוכר?
שנית, ההסבר לזה הוא קצת ארוך ולחלקים ממנו אני לא רוצה להכנס כאן. מה שאני יכול לומר הוא שאני מי שאני, חסרונות ויתרונות, ואני מודע גם לזה וגם לזה ובוחר להיות מי שאני בתור צעד ראשון בדרך לאהבה עצמית.
איזה ביצוע נפלא!
לגמרי מזדהה עם הרשומה. אחת הסיבות שאני שמח שהגעתי לקנדה נשוי היא שעכשיו אני לא צריך לשנוא את עצמי על זה שאני לא מסוגל להתחיל עם אף אחת מהבחורות שאני רואה סביבי.
ולמרות שכל פעם הבטחתי לעצמי שהפעם אני אתקשר עם אשים במסיבה, בסוף אני גומר את הערב באיזו פינה בוהה בנעליים של עצמי - אפילו עם אנשים שאני מכיר אני לא מדבר, בגלל שאני מפחד שאני סתם נדבק אליהם ונמאס להם ממני.
היי דובי!
אגב, לטובת קוראינו הבקיאים-פחות, קנדה היא מקום נוראי להתחיל בו עם בחורות. אני לא אשכח בחיים את הברמן שאמר לי ולחבריי ברצינות תהומית שאסור לנו להשתכר כאן - זה בר! לחלופין, גם אסור לעשן. לא נשאר הרבה לעשות חוץ מלבהות בנעליים של עצמך, באיזשהו שלב.
אגב נוסף, ההתנסות הקצרה שלי עם נשים קנדיות דווקא מלמדת שחבל (וגם זה סוג של פיגור, מי מתאהב בטיול שאחרי הצבא?)
מעניין - לא חשבתי שכל כך הרבה (יחסית) יזדהו עם הכתוב.
מה זאת אומרת "מי מתאהב בטיול שאחרי הצבא?"?
כולנו, זה מי.
LOL. חשבתי שזה רק אני. כולם מסביבי היו עסוקים, במחילה, בזיונים.
אה, אולי כי אני התמקדתי בהרי געש ונהרות ואוקיינוסים ואגמים וג'ונגלים ויערות גשם טרופים - אבל לא זכור לי שחציתי אף מחילה.
המממם.
אולי הייתי צריכה לחשוב על זה.
הדברים שמפספסים כשלא חוצים מחילות. (פעם, בבית גוברין… אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר)