אני משחק רשת

הלינק התחיל אצל סיני גז. סיני העביר אותו לעידו קינן, עידו העביר אותו לאטימולוגיה עממית, משם הוא התגלגל אל מעיין דר. מעיין העבירה אותו למזבלה, והם העבירו אותו  ליוני ציגלר. יוני מסר את הלינק ליאיר יונה, שמסר במסירות את הלינק הלאה לשמוליק כץ. כץ נתן את הלינק במתנה לנדב לזר, שהעביר אותו לאורי אילון. אורי נתן את הלינק לד"ר אייל גרוס, והוא נתו את הלינק לאייל ניב. הוא נתן אותו לאיש עטור הזכויות נתי יפת. נתי נתן לדותן. דותן נתן את הלינק לנדב פרץ, שנתן אותו לשחר. שחר רצה להעביר לגדי אלכסנדרוביץ’, אבל לא יכול היה מפני שהם שניהם תחת אותו דומיין. תחת זאת, שחר מסר את הלינק לדובי קננגיסר, שתיקן עוול היסטורי ונתן את הלינק לגדי. גדי הוסיף כמה דברים מעניינים על האינסוף העביר אותו אליי. תודה!

ועכשיו לשתי האגורות שלי, או כמו שאני אוהב לקרוא לזה, פילוסופיה בגרוש:

מה שיש לנו כאן, בעצם, יכול להיראות כהמחשה נאה לתיאוריה הפילוסופית המכונה "תיאורית הפועל" או "תיאורית הסוכן". תיאורית הפועל באה להתמודד עם שאלת הסיבתיות. בל יקל הדבר בעיניכם, דיוויד יום הקדיש ספר שלם לניסיון למצוא את אותו הגורם שהופך סיבתיות לעניין ודאי – ונכשל.

אבל יום יחכה. את הבלאגן התחיל אריסטו, הוא והלוגיקה הארורה שלו. עקרון "השלישי הנמנע" קובע שטענה יכולה להיות או אמיתית או שקרית, אבל לא שניהם ולא אף אחד מהם. אריסטו שואל את עצמו מה קורה עם טענה על העתיד, ועונה שגם היא יכולה להיות או אמיתית או שקרית, ורק אחד מאלה. כיוון שכך, הטענה הייתה אמיתית או שקרית תמיד, ולכן אמיתותה או שקריותה יתקיימו בהכרח.

נניח, למשל, שאני טוען שביבי נתניהו הולך לזכות בבחירות הקרובות. הטענה הזו יכולה להיות אמיתית או שקרית, ואת אמיתותה נדע רק לאחר הבחירות. עם זאת, אמיתותה של הטענה לא השתנתה, היא הייתה אמיתית או שקרית כבר כשטענתי אותה. אם בעוד שלושה שבועות נתניהו יתמנה, חלילה, לראש הממשלה, נוכל להביט אחורה על הטענה ולומר שהיא הייתה אמיתית. השלישי הנמנע מחייב, אם כן, שהיא אמיתית כבר עכשיו (או שקרית, במידה ולא יתמנה).

הגישה המבוססת על התפישה הזו מכונה דטרמיניזם. לדטרמיניזם שני סוגים: הסיבתי גורס שכל מה שקורה הוא תוצר של שרשרת של סיבה ותוצאה שהתרחשו לפניו, ולכן התרחשותו היא בלתי נמנעת. טענה נפוצה עבור המאמינים בגישה זו היא שאפשר ללכת אחורה ולהגיע לראשית הכללית, שמזוהה פעמים רבות עם אלוהים. אגב אינסוף, אחת הסיבות שאריסטו, למשל, התעקש שהשרשרת הסיבתית הזו חייבת לנבוע ממקור אחד – כלומר, לא יכולה להמשך אחורה לאינסוף – היא שהיוונים העתיקים ראו באינסוף מושג חסר מובן.

מנגד, הדטרמיניזם הטלאולוגי מניח שכל הדברים בעולם מכוונים לתכלית, טלוס, אחת, שכל הדברים מתכווננים אליה. דברים קורים בעולם לא מכתוצאה של הדברים שקרו לפניהם, אלא כסיבה לדברים שיקראו אחריהם. אחד המייצגים המודרניים הבולטים של הגישה הזו היה, כמובן, הגל, עם כל תיאוריית ההתפתחות המדעית שלו.

הדטרמיניזם מבטל לחלוטין רצון חופשי, בצורתו הקיצונית. אם כל מה שאני עושה נקבע מראש על ידי שרשרת של סיבה ותוצאה הנמשכת מהראשית או מושכת אל התכלית, הרי שלא באמת הייתה לי ברירה אלא לעשותו, והעשייה נקבעה מראש. יתירה מכך: ההנחה החבויה כאן היא שאם אני יודע את החוק הסיבתי, אני יכול לדעת כל מה שיהיה וכל מה שהיה. מספיק שאצפה בדבר אחד שמתרחש בעולם, ואוכל לחשב לאילו דברים הוא יביא בעוד עשרה, עשרים ואף אלף ויותר מכך צעדים בשרשרת. אם אני מבין את עקרון הסיבתיות, אני יודע את כל שהיה ואת כל שיהיה (אינדוקציה).

מיותר לציין שגישה כזו מעמידה בסימן שאלה רציני שאלות מוסריות ראשונות במעלה. למעשה, אף אדם אינו אחראי למעשיו אם אנחנו מניחים שאלה נקבעו מראש מפעולות שהתרחשו בעבר, לפני שנולד, לפני שהוריו נולדו, מהראשית.

מנגד, הגישה הקיצונית ההפוכה תטען, כמובן, שהכול נתון בידי הרצון החופשי. הגישה הזו אינה חפה מבעיות ואף לא פותרת עבורנו את הבעיה המוסרית. אם הכול נתון בידי הרצון החופשי, משמעותו של הדבר ששום דבר אינו נתון בידי הסיבתיות. אם אשליך את הכוס שבידי אל הרצפה, היא תישבר או לא תישבר בהתאם לרצוני/לרצונה/לרצון של משהו. כיוון שכך, אם אני מכה אדם בפניו באמצעות מוט ברזל, אני יכול ברצינות ובכנות (ויניב היה אומר, ברצינות ובביוגרפיות) לטעון שלא ידעתי שהמוט ישבור את פניו; הדבר היה כפוף לרצוני ו/או לרצונו ו/או לרצונו של המוט. אם פניו נשברו, סימן שרצה בכך, ובכל מקרה, היות ולא יכולתי לדעת שמכה בפניו של אדם תשבור אותם – כי הסיבתיות התמסמסה – איך ניתן להחזיק אותי אחראי?

[...]

השאלות האלה הן שאלות קשות. כל תיאוריה שתנסה ללכת בדרך האמצע תצטרך להתמודד עם השאלה – מתי נגמרת השרשרת הדטרמיניסטית ונכנס הרצון החופשי, ואיך הוא לא מבטל את הסיבתיות מאותו רגע ואילך?

אחד הפתרונות האפשריים לשאלה הוא תיאורית הסוכן או הפועל (Agent, בלע"ז). תורה זו היא תורה דטרמיניסטית, אלא שהיא טוענת שיש בעולם ישים המסוגלים לפתוח שרשרת סיבתית חדשה במעשיהם. לרוב מיוחסת היכולת הזו לבני אדם המודעים לעצמם. אדם המודע לעצמו לא חייב לפעול בהתאם למה שהתרחש לפניו, אלא הוא יכול לשקול ולהחליט לפעול אחרת, ופעולה אחרת שלו מתחילה שורה חדשה של סיבתיות. במצב הזה, ניתן להאשים פועל אם בחר לעשות פעולה מסוימת שהובילה לתוצאה מסוימת, ואפילו אם בחר להמנע מפעולה. ההנחה היא שלפועל יש יכולת – אמנם לא מוחלטת, וזו שאלה פתוחה: Chisholm טען שבכל פעם שאדם מניע את ידו, זהו נס – לחזות ברמת סבירות גבוהה מה תהיינה השלכות מעשיו, כמו גם ההשלכות של אי-עשיית מעשה.

ראוי לציין שהתורה הזו היא דטרמיניסטית: היא מכירה בכך שדברים מתרחשים בעולם בשרשרת של סיבה ותוצאה. אולם להבדיל מהדטרמיניזם הקיצוני, היא מאמינה שלפרטים יש את היכולת לקטוע את השרשרת ולהתחיל חדשה. בכל מקרה, הסיבתיות נמשכת.

[...]

כדי להוסיף עניין ולסבך עוד קצת, אולי כאן המקום להזכיר תיאוריה נשכחת^[1] של פרנקפורט, שמבוססת על תיאורית הפועל אולם מנסה להגדירו טוב יותר.

פרנקפורט מבדיל בין שני סוגי אנשים (Humans) בעולם: רצונון (Wanton) ואדם (Person)^[2]. טענתו הבסיסית היא שלאנוש (Human) יש יכולת לתשוקה מסדר שני (second order desires). תשוקה מסדר שני היא הרצון לחוות תשוקה או רצון מסויימים. לא-אנוש (Non human) יכול לרצות לאכול, או לרצות לעשות את צרכיו, או לרצות לראות את מגדל אייפל. אבל אנוש (Human) יכול להשתוקק לרצון לאכול, לרצות את הרצון לחיות וכו’. קל לחשוב על דוגמאות כאלה: למשל, בהחלט ייתכן שאנוש (Human) שאיבד את התיאבון עקב מחלה ואינו רוצה לאכול ירצה לרצות לאכול.

פרנקפורט קובע עוד כי הרצון לרצון מסוים אין משמעותו שאנוש (Human) יפעל לפי רצון זה, או אפילו שיהיה לו הרצון אליו הוא משתוקק. בואו נדמיין, למשל, אנוש (Human) שכל סביבתו מעוררת בו גועל, והוא רוצה לחוש התעוררות מינית (תשוקה מינית, רצון מיני). הרצון לרצות מין לא יביא אותו לפעול כאילו הוא רוצה מין. מאוד יכול להיות שאפילו לא תהיה לו תשוקה מינית כלל, אבל הוא ימשיך לרצות אותה.

אז זה לגבי תשוקה מסדר שני, שהיא מאפיין של אנוש (Human). אולם אמרנו שקיימים שני סוגים: רצונון (wanton) ואדם (person).

הרצונון (wanton) מסוגל לחוש תשוקה מסדר שני (הרצון לרצות לאכול), אולם תשוקות אלו לא מצביעות על רצונותיו מהסדר הראשון (הרצונות הרגילים שלו). כלומר, אם נביט על כל הדברים שהוא רוצה לרצות, לא נוכל לגזור מכך מהם הדברים שהוא רוצה. באיזושהי צורה, שני סוגי הרציות הללו אינם כרוכים זה בזה. הרצונון (wanton) מסוגל לרצות רצונות מסוימים, אולם לא מתקיים קשר בין תשוקותיו האלה, מהסדר השני, לבין רצונותיו שלו הרגילים.

האדם (person), לעומת זאת, מסוגל לכך שהרצון לתשוקה מסוימת יביא לכך שתשוקה זו תהיה תשוקה מוליכה בחייו. הוא פועל להגשמת רצונותיו מהסדר השני, מקבל בברכה רצונות שהוא רוצה ודוחה רצונות שאינו מעוניין בהם. רצייה כזו מהסדר השני מכונה על ידי פרנקפורט second order volition, כלומר, רצייה מסדר שני (להבדיל מתשוקה מסדר שני, second order desire).

ההבדל בין האדם (person) לרצונון (wanton) נעוץ במושג ההעדפה. כשתשוקותיו של הרצונון (wanton) עומדות בסתירה, הוא אינו מעדיף אף אחת מהן. מנגד, האדם (person) יכול לחוות העדפה לגבי רצון מסוים (גם אם זה לא ינצח בקונפליקט לבסוף). במילים אחרות, כשאדם (person) פועל, הוא מובל על ידי רצון שהוא רוצה או רצון שהוא לא רוצה. כשרצונון (wanton) פועל, הוא מובל על ידי רצון שהוא אדיש לגביו.

יש בתיאוריה הזו כשלים רבים, ותקצר היריעה מלהביא את כולם. עם זאת, המסקנה המוסרית שלה היא לכל הפחות מעניינת. פרנקפורט טוען כי זו טעות להניח שאדם פועל מרצונו החופשי רק אם יש לו רצון חופשי – שזה למעשה ניסוח מחודש של הדילמה המוסרית שהדטרמיניזם מציב בפנינו: שהיות והאדם איננו יצור בעל רצון חופשי אלא נתון לשרשרת סיבתית, הוא לא אחראי למעשיו כי אינו פועל מרצונו החופשי. פרנקפורט, אם כן, טוען שהדילמה הזו פשוט לא נכונה: אם אדם (person) פועל בצורה מסוימת מפני שהוא רצה את הפעולה הזו, והוא גם, בסדר השני, רצה לרצות בפעולה הזו, ניתן לטעון שלא היה בוחר אחרת גם אילו היה לו רצון חופשי. לכן מבחינת הערכת האחריות המוסרית, לשאלה האם באמת יכול היה האדם (person) לבחור אחרת משבחר.

כלומר, אם אדם רצה את הרצון שהוביל לפעולה מסוימת, אפשר לומר שזה בכלל לא משנה אם יש לו היכולת לפעול לפי רצונו החופשי: גם אם אין לו, ניתן להאשימו שאילו היה לו, היה בוחר באותו הדבר בדיוק.

שוב, גם תיאוריה זו לא חפה מחורים. אתם מוזמנים להשאירם בתגובות, ואני אנסה כמיטב יכולתי לשחק את פרקליטו של השטן ולתמוך בעמדה של פרנקפורט, ולו רק כתרגיל מחשבתי. מראש אזהיר שאני חמוש בכתביו, בעיקר בדוגמאות הנגד המפורסמות שלו.

[...]

אם נחזור ללינק, טענתי שהוא הדגמה יפה לתיאורית הפועל. יש שני קצוות אפשריים: אם כל מי שמקבל את הלינק היה חייב להעביר אותו הלאה, הלינק היה יוצר שרשרת דטרמיניסטית של בלוגים. מנגד, אם כל אדם שמקבל את הלינק היה יכול להעבירו הלאה, או לא, או אולי להעבירו למספר אנשים, או אולי להעבירו עוד יומיים, היה נוצר כאוס שבו לא ניתן עוד לעקוב אחרי הלינק באופן שבו כל חוליה מובילה לחוליה הבאה. מה שקורה הוא משהו באמצע: אדם יכול להשיב בנימוס שאיננו מעוניין לקבל את הלינק, שימשיך גם בלעדיו, או לקבל אותו ומיד להתחיל שרשרת חדשה לפי הכללים. הבלוגר הוא פועל, ואולי גם בעל רצון חופשי.

[...]

הפוסט הזה נולד מפני שהאדם אליו אני מעביר את הלינק חייב לי פוסט אורח פילוסופי כבר תקופה ארוכה. בזמן הזה הספקתי להפגש איתו כאשר היה בביקור בארץ, וניהלנו אין ספור ויכוחים און ליין. הלינק חוזר לבלוגלי: אלעד – קח את זה מכאן, אני סומך עליך.

1. האמת, מדוברת למדי, אבל לא בקרב אנשים שאינם בחוג לפילוסופיה [↩]
2. כל התרגומים שלי, וחלקם גרועים [↩]