עוד 11 ימים יתגודד הציבור בקלפיות, יטיל פתקים ועליהם אותיות לתוך מעטפות, ואת המעטפות לתוך תיבות כחלחלות, ובאורח פלא תהיה לנו כאן כנסת חדשה, ממשלה חדשה ועתיד חדש. שאלות כבדות משקל עומדות על הפרק: עתידה של ישראל לוט בערפל, והיא ניצבת על פי תהום. פתחו כל מהדורת חדשות: איום החמאס, החיזבאללה, האיראנים, ערביי ישראל. אלא שמהדורות החדשות עוסקות בתפל, והפוליטיקאים שלנו עוסקים בגירוד פני השטח והדבקת פלסטרים. השאלות החשובות באמת – אלה שקריטיות לקיומה של ישראל – נותרות בשוליים.

האם תוסיף ישראל ותלך בכיוון התיאוקרטי בו היא הולכת, עם צנזורה על האינטרנט, אפליה גוברת והולכת כנגד לא-יהודים ותמיכה שקטה במעשי נבלה? האם תוסיף ישראל לממן מוסדות חינוך שמותירים את הבאים בשעריהם בורים כשהיו ודנים אותם לחיי עוני וטפילות בשמה של תורה? האם נלך בכיוון שהוליד את מהומות עכו?

האם נוסיף להתייבש? לפני שהאיראנים והפלשתינים יכלו אותנו, אנו עלולים לקום בוקר אחד ולגלות שאין לנו מים. תחילה, יעלו מחירי הירקות והפירות. אחר כך ייעלמו אלה. לבסוף, נפתח את הברז והוא ישמיע לנו רק חרחור קל, שפירושו "המשחק נגמר. הפסדתם".

האם מגמת הפולקיזציה של החברה הישראלית תימשך? האם הציבור ימשיך ללכת שולל אחרי רעיונות עוועים כמו אלה שמייצג אביגדור האיום? האם נוסיף לגלות שנאת זרים נוראית וגזענית בכל אשר נלך? האם נשוב ונראה מחזות של ספרים שרופים?

אנשים רציניים אומרים לי שאני צריך לבחון את הצבעתי אך ורק בפריזמה של תמיכה או התנגדות למלחמה. זו אמירה ריקה: המפלגה היחידה שהתנגדה ללחימה שאני יכול לשקול להצביע לה היא חד"ש; אבל ההתנגדות שלנו למלחמה מגיעה ממקומות שונים לגמרי. אני ראיתי את המשיח על הסוס הלבן, דב חנין – שלך תדע, אם יהיו בחירות מעניינות יותר אולי בכלל יפנה את מקומו בכנסת, כפי ששמח לעשות בעת הבחירות המוניציפאליות – נואם בהפגנה במוצאי שבת של תחילת הלחימה, כשסביבו קהל שואל את שר הביטחון כמה ילדים הוא רצח עד היום. חנין לא עשה מאמץ להשתיק את אלה, שמצמידים לאחרים את הכינוי "רוצח" בקלות רבה כל כך. חד"ש ערערה על עצם זכותה של ישראל לצאת ללחימה, ובכך הביעה עמדה קיצונית בהרבה משאוכל אני אי פעם לנקוט. אמת, התנגדתי ללחימה – ממניעים פרגמטיים – אולם בשום שלב לא טענתי שלישראל אין זכות מוסרית לצאת ללחימה הזו. למעשה, טענתי את ההיפך. בד בבד, טענתי שאין זה מן התבונה, טענה שאני עומד מאחוריה במלוא מאת האחוזים.

[...]

זה לגבי חד"ש, האופציה הראשונה שפסלתי. הייצוג בה לנשים הוא שערורייתי, העיסוק שלהם בשאלות מדיניות אינו תואם את עמדותיי, העיסוק שלהם בשאלות דת ומדינה אינו קיים (לפחות על פי מצעם) והם עושים, בסופו של יום, את אותה הטעות ששאר המפלגות עושות: הנחה שבעיות העכשיו חמורות יותר מבעיות המחר, ועיוורון לעובדה שהאתגרים נובעים מבעיות עמוקות בהרבה בחברה הישראלית, משאלות רציניות של דת, חינוך ותפישה דמוקרטית.

החלק המוקדש לחינוך במצע המפלגה מורכב מפסקה אחת, והיא עתירת ססמאות למכביר. לבסוף, אינני קומוניסט, ואינני יכול להעלות על דעתי שיטה פוליטית אותה אני מתעב יותר. מק"י, ככל שדעתי מגעת, היא הגוף המכריע בחד"ש.

[...]

אם כן, המפלגה היחידה שנקטה באותה העמדה שנקטתי אני בעת הלחימה עשתה זאת מסיבות שונות מהותית מאלה שלי, יותר מדי דברים שחשובים לי אינם נמצאים כלל, ויותר מדי דברים שאינני מאמין בהם נמצאים. נראה שאצטרך להתבונן על הדברים בפריזמה רחבה יותר. לשם כך מציעים לי אנשים טובים את מרצ. אלא שמרצ היא זהבה גלאון, וזהבה גלאון זו פרלמנטרית אחת שהייתי שמח לראות מחוץ לבית הנבחרים. מרצ גם שמה שאלות מדיניות לפני שאלות חשובות יותר, כמו שאלות סביבתיות או חברתיות. זו הסיבה שזה בכלל לא משנה מה מרצ מבטיחה לי: סביר שהיא לא תשב בממשלה הבאה, בדיוק מהסיבה הזו. המפלגה הזו כבר הוכיחה בעבר שהצהרה עקרונית של ממשלה, שהיא לא מוכנה להכריז הכרזות מסויימות לגבי הסכסוך הישראלי פלשתיני, הן סיבה טובה עבורה להפקיר שאלות חסרות חשיבות של סביבה וחברה ולשבת באופוזיציה נטולת שיניים.

[...]

אז מרצ לא. הקרנפיה של אהוד ברק לא תקבל ממני קול גם אם הם יהיו המפלגה היחידה שתרוץ, ויוצמד אקדח לרקתי כדי שאצביע. קדימה של לבני היא קדימה של אולמרט, רק הראש טיפה יותר בלונדיני ויש פחות גנב אחד. מה עם השאר, לאל פתרונים. ימינה מקדימה זה התחום שאליו ידי לא תקרב. מה נשאר?

[...]

כן, זה נכון. גם אני מאלה. בבחירות הקרובות אשים, ללא כל התלבטות, את האות ה’ של התנועה הירוקה – מימד בקלפי. כי התנועה הירוקה – מימד עוסקים בשאלות החשובות באמת. השאלה היא כבר מזמן לא אם לצאת למלחמה בעזה או לא. השאלה היא איך נראית החברה שלנו כשהמון משולהב מתפרץ למסיבת עיתונאים מפויסת של אב שכול; איך היא נראית כשהמון משולהב מאבד את הראש, איך היא נראית כשאנחנו כל היום עסוקים בהצדקת עצמנו. איך היא נראית עם ההקצנה הדתית והתגברותה של חקיקה דתית? איך היא נראית עם התמעטות מקורות המים והגברת הזיהום? איך היא נראית כשחבורה של תעשיינים עשירים משתמשת בטבע של כולנו ומכלה אותו תמורת בצע כסף, ואנחנו עוד משלמים להם על זה? והכי חשוב: איך מתקנים את כל זה?

המפתח טמון, לדעתי, בשני מקומות. האחד הוא הפרדה של הדת מהמדינה והנצחה של סובלנות: ככל שזרמים בעלי טולרנטיות דתית גבוהה יקבלו יותר ביטוי במיינסטרים הישראלי, שמוקדש כיום כולו לדת נוסח אלי יש"ס או אורי אורבך, כך תגדל הסובלנות החברתית כולה. כשרבנים יפסיקו לגייס המונים למאבקים פנימיים כמו במקרה הרב דרוקמן ולשסע את החברה במטרה להשיג עוד איזה קול, כשחרב מלחמת האזרחים תפסיק להתהפך מעלינו, כשהחלטות ציבוריות תתקבלנה בפורום אזרחי, משהו בחברה ירגע. ומכאן אני מגיע למפתח השני: הפתרון להקצנה איננו הקצנה נגדית. אם יותר ויותר חלקים של עמישראל יצביעו עבור ליברמן, הפתרון איננו מרצ או חד"ש. אנטגוניזם ופוליטיקה של זהויות מייצרים עוד אנטגוניזם ופוליטיקה של זהויות. כל צד מקצין עוד ועוד, מתבצר בעמדתו המוקצנת ושולל את הלגיטימיות של הצד השני. המזור להקצנה הוא דבקות אמיתית בשפיות, לבל ינצחו הקיצוניים ויהפכו אותנו לשלהם.

המפתחות האלה, כולם, מצויים בתנועה הירוקה – מימד.

[...]

אם הבלוגספירה התל אביבית התגייסה בהמוניה לטובתו של דב חנין, הרי שהיה עליה לנשק את הקרקע שלרגליו של ח"כ הרב מיכאל מלכיאור, מפני שקטנו של האחרון עבה ממתנו של הראשון. פרלמנטר מחונן ועתיר זכויות, שבמשך שנים נאבק בכנסת למען אותם הדברים, ומשמיע קול שפוי ומרענן. קחו רגע להאזין לו מדבר על חקיקה דתית – ליתר דיוק, מרסק את הקונספט בפחות משלוש דקות. למרות שזה יהיה קשה, השתדלו לזכור: מלכיאור הוא רב אורתודוכסי[1].

אם הייתי אומר לכם שמתמודדת מפלגה בבחירות האלה, שמצעה כולל החזרה של תכנית הליבה למודות החינוך החרדיים, הנהגת נישואים אזרחיים, הנהגת תחבורה ציבורית בשבתות והפרדה מוחלטת של דת ומדינה, הייתם חושבים שאני מדבר על סוג של "שינוי". ובכן, אם הייתי מוסיף ומספר לכם שבראשה של התנועה עומד רב אורתודוכסי?

ועוד: בזמן שרשימות אחרות הדוגלות במצע דומה מוסיפות להפקיר את שאלת "מיהו יהודי" בידי הזרם האורתודוכסי, ובכך מפקירות לחלוטין את השאלות בדבר אופייה היהודי של ישראל, התנועה הירוקה – מימד היא התנועה היחידה המכירה בזרם הרפורמי ובזרם הקונסרבטיבי. ראשית, מדובר בשאלה ראשונה במעלה עבור ישראל: מרבית יהודי העולם מגדירים עצמם כרפורמים או קונסרבטיבים. אם ישראל לא תכיר בהם: בגיור שלהם, בנישואים שלהם, בצאצאים שלהם, היא תאבד חלקים ניכרים מהתמיכה שלה בעולם, ותוך כדי כך תאבד את הזכות להקרא מדינת היהודים. היא תהפוך להיות מדינת היהודים האורתודוכסים. מלכיאור, שכיהן כשר לענייני תפוצות, יודע זאת היטב. משום כך מכירה התנועה הירוקה – מימד בכל גיור של כל אחד מהזרמים לצרכי שבות, שואפת להפוך את "המכון המשותף ללימודי יהדות" – מוסד המשותף לשלושת הזרמים – לגוף הגיור המוביל בישראל, שואפת להקים רשות לשירותי דת המנותקת מהרבנות ופועלת למען אפשרויות קבורה חלופיות.

מלכיאור עצמו, כיאה לפרלמנטר המוצלח שהוא, פעל רבות בנושא: בולט במיוחד התיקון לחוק יחסי ממון שהעביר מונע מסרבני גט לסחוט את נשותיהם: חלוקת הממון מתבצעת תשעה חודשים אחרי פתיחת התיק ברבנות, בלי קשר להאם ניתן גט או לא.

[...]

ההכרה בזרמים השונים, התפישה הליברלית הקובעת שלכל אדם הזכות לנהל את ענייניו כפי שהוא מוצא לנכון בלי שהמדינה תכפה עליו זהות דתית, כל אלה הם רעיונות המקדמים את מה שכל כך חסר בחברה הישראלית, בייחוד בימים אלה: סובלנות. כשגורמים מתונים וממתנים שמדברים בנחת על זכויות של פרטים ועל חירות הפרט כערך מרכזי הופכים לזרם המיינסטרימי בקבלת ההחלטות ובמגע של האזרח עם המדינה, הסובלנות הזו מחלחלת פנימה. הרפואה לאלי ישי היא אנשים כמו מיכאל מלכיאור.

[...]

הסובלנות בתנועה הירוקה – מימד איננה כלפי יהודים בלבד: מלכיאור הוא יו"ר של כבוד בפורום להסכמה אזרחית והקים, כח"כ, את השדולה לקידום יחסי יהודים וערבים בישראל. ושוב, מתוך שלא לשמה יבוא גם לשמה: ממילא בחברה שהיא פחות אורתודוכסית ויותר סובלנית, יש יותר סיכוי לשוויון אמיתי בין כלל האזרחים. כשיהודי מאמין יושב כתף אל כתף עם עיסאם מח’ול, למשל, ומשתף פעולה עימו כשווה בין שווים; כשהאחר הופך לשווה אך שומר על ייחודו, וכל זאת תוך הכרה מלאה ביהדותה של ישראל ובצורך שלה להישאר כזו, הליברמניזם נראה לא במקומו, מגוחך ונלעג. התרופה האמיתית לאביגדור ליברמן הוא מיכאל מלכיאור.

[...]

בזמן שש"ס זוממת לחסום לנו את האינטרנט ולהשתיק את חופש הביטוי שלנו, ומפלגות הבית מחרות-מחזיקות אחריה (זהבה גלאון, אני מסתכל עלייך), רק לתי"מ יש מצע טכנולוגי שכולל, בין היתר, הבטחה לניטרליות הרשת ושימוש בקוד וסטנדרטים פתוחים. הפתרון לאריאל אטיאס הוא מיכאל מלכיאור.

[...]

השאלה האמיתית שתקבע את פניה של ישראל בעוד עשור או שנים היא חינוך. האם נהיה עם חושב שמסוגל לתפוש מצבים מורכבים, או עם בור שנסחף אחרי פוליטיקאים שקרנים להתלהמות מלחמתית? האם נגדל כאן אזרחים משכילים ויצרניים, מעורבים, או כאלה הכמהים למנהיג חזק או לדמות אב שתוביל אותם? אנשי עקרונות או אנשי ססמאות? אריות או כבשים?

בזמן שמפלגות השלטון ושותפותיהן מציעות לנו פלסטרים בדמות רפורמות בכפיה, מציעה התנועה הירוקה – מימד את השיטה היחידה שעובדת, זן שעבדה ביפן, גרמניה ובריטניה, זו שמיד עובדת: העלאת שכר המורים (להבדיל ממפלגות אחרות, התנועה הירוקה – מימד מציינים בדיוק כמה: שכרו של מורה מתחיל יוצמד לשכר הממוצע במשק, מה שישים מורה מתחיל בעשירונים העליונים אוטומטית), צמצום הכיתות ושיפור והגדלת מערך ההשתלמויות[2]. נוסף על כך מציעה התנועה הירוקה – מימד, בין היתר, מלגות לתלמידי הוראה ולימודי ערבית חובה (שוב לא נצטרך את יברמן כדי להבין ערבית). להבדיל מאחרים, למלכיאור יש רקורד מוכח גם בתחום הזה: כיו"ר ועדת חינוך של הכנסת הגיע להסכם לפיו חוק חינוך חובה יוארך ל-12 שנים, ארגן תכנית למניעת הנשרה, הקים זרם חינוכי חדש, המבטל את העוול הנוראי והאיוולת שבפיצול זרמי החינוך הממלכתי ומקדם סובלנות וכבוד הדדי ופעל למען ביטול תשלומי הורים לבית ספר. במהלך השביתות של שנת הלימודים הנוכחית מלכיאור עמד לצד השובתים כיו"ר ועדת חינוך, וכאשר יולי תמיר, קרנפה כושלת, ביקשה לגרור את המרצים לבית הדין לעבודה, התייצב לימינם.

המפתח לסובלנות, שפיות והשכלה ראויה לדור העתיד, התשובה לאיומו של אלי ישי בדבר רצונו להיות שר חינוך, התרופה לגזענות ולבערות הוא מיכאל מלכיאור.

[...]

הוסיפו מעל לכל אלה מדיניות סביבתית ראויה, המתייחסת לבעיות המים ולכוחם הגובר של תעשיינים מזהמים, שנותנת מענה מפורט לשאלות כמו תכנון עירוני, זכויות בעלי חיים וזיהום האוויר, ותקבלו רשימה שמתייחסת להווה, אבל חושבת על העתיד. רשימה שבחירה בה פירושה בחירה בישראל שפויה.

[...]

ולכן, אני שם ה’ בקלפי.

  1. מה שהופך אותו אוטומטית לבעל השכלה תורנית רחבה יותר מזו של רוב חברי הכנסת הדתיים [↩]
  2. גילוי נאות: הכותב הוא בנו של מנהל מרכז להשתלמויות מורים [↩]