צדק כהגינות - מנגנון להכרעה מוסרית
הבטחתי, אז אני מקיים. אחד הפילוסופים החשובים של זמננו הוא ג'ון רולס (Rawls); הוא חשוב לא רק מפני שספרו מ-1971, ,תיאוריה של צדק (A Theory of Justice), הוא מהמצוטטים ביותר בפילוסופיה הפוליטית והאתית מאז שיצא, אלא גם מפני שהוא עורר את התחום הזה, שהיה רדום במשך שלושים-ארבעים השנים שקדמו ליציאת הספר.
אחת השאלות הקשות שרולס מתמודד אתן (וההתמודדות הזו, בעיניי לפחות, חסרה בספר הערוך מ-2001, "צדק כהגינות") היא השאלה של מה צודק.
אם אני לא טועה, בחוגים למדע המדינה/יחב"ל, משפטים ושאר מקצועות חברתיים עוברים הסטודנטים סקירה קצרה על צדק. בדרך כלל מתחילים אותה מתרסימכוס כפי שהוא בפוליטיאה האפלטונית. תרסימכוס טוען שהצדק הוא תועלתו של החזק. המשפט הזה מסכם שתי תפישות עולם שונות. מחד, הוא מביע תפישת עולם שבמונחים של היום ניתן לזהותה עם פוקואיזם ומארקסיזם, לפיה ערכי החברה המודרנית הם תוצר של תהליכי משמוע ומשטור ומה שנתפש כצודק למעשה משרת אליטות חברתיות; מאידך זו תפישת עולם פשוטה בהרבה, הרואה בחזק את הקובע של הצודק. לעניות דעתי, עמדתו של תרסימכוס קרובה יותר לשנייה מאשר לראשונה, אבל זו פרשנות אישית שלי.
התפישה שרולס מציע לנו היא אינטואיטיבית בהרבה, לפחות למראית עין. הצדק של רולס הוא הגינות, והוא מתווה בספרו מתודה להגיע אל חברה הוגנת כשעוסקים בשאלות של צדק חלוקתי. את המתודה הזו אני מקווה להבהיר כאן; אם בין השורות תחליק לה פרשנות אישית שלי, אנסה להדגיש אותה.
מערכות של צדק
יש כמה סוגי מערכות קבלת החלטות שניתן לסווגן כצודקות או לא צודקות. הדוגמה הברורה ביותר למערכת כזו היא בית משפט. אנחנו יודעים להגיד שתאורטית, הכרעותיו של בית דין הן צודקות אם הוא מחייב את האשמים ומזכה את הזכאים. כלומר, כאשר כל הפרטים ידועים לנו (למשל, כאשר אנו צופים בסרט ויודעים שהנאשם ביצע את המיוחס לו) יש לנו קריטריון להכרעה בדבר מידת הצדק בפסק הדין. אולם, אין לנו פרוצדורה מושלמת שתבטיח שאכן הצדק ייעשה. כידוע, בית המשפט טועה לעתים, ולא ניתן לעשותו חסין טעויות. מערכת כזו היא מערכת צדק נוהלי שאינו שלם. במערכת זו, הנפוצה ביותר, אנחנו יודעים מה התוצאה הרצויה ויש לנו הליך שעקרונית אמור להוביל אותנו לשם, אולם קיימת האפשרות שנגיע לתוצאה בלתי צודקת. אל מול מערכת כזו עומדת מערכת הצדק הנוהלי השלם. במערכת כזו, אנו יודעים מהי התוצאה הצודקת (כלומר, יש לנו קריטריון להערכת ההחלטה כצודקת) ויש לנו גם נוהל שמוביל אותנו תמיד לתוצאה צודקת. אם, למשל, הורה נותן לשני ילדיו עשרה שקלים כדמי כיס והוא רוצה שיחלקו בהם שווה בשווה ללא עזרתו, הוא יכול להניח על השולחן עשר מטבעות של שקל אחד, לתת לבן הראשון לחלק את המטבעות לשתי ערימות ולבן השני לבחור את הערימה שלו ראשון. המחלק, ביודעו שהוא בוחר אחרון, יבכר תמיד לחלק שווה בשווה.
בשני המצבים המתוארים ידענו תמיד מהי התוצאה שאנו רוצים להגיע אליה; במילים אחרות, היה לנו קריטריון לקבוע מה צודק ומה לא. במקרים רבים אין לנו קריטריון כזה. למשל, משחק כדורסל. אין לנו דרך לקבוע מראש איזו תוצאה של המשחק תהיה צודקת. אבל, יש לנו נוהל, ואם נפעל לפיו, כל תוצאה תהיה צודקת. מערכת כזו היא מערכת צדק נוהלי טהור. במשחק, כל עוד הוא היה הוגן, התוצאה היא צודקת. במקרה הזה, אפשר לטעון (וזו כבר פרשנות שלי) שהקריטריון לצדק הוא קיומה של הפרוצדורה. ההליך, הנוהל, הוא כמו קופסת קסמים - מכניסים לתוכו דילמה, מקבלים תוצאה צודקת. חשוב לשים לב לפרט נוסף: התוצאה היא צודקת רק בהינתן שהנוהל בוצע במלואו, בשלמותו ובצורה הוגנת. אם במשחק כדורסל אחת הקבוצות משחדת את השופטים ואלו מטים את המשחק לטובתה, ברור שלא נעשה כאן הליך צודק. על כן, ההגינות כאן קודמת לצדק, בסיסית יותר. הצדק מושג במערכת כזו על ידי מימושה של הגינות.
המצב הראשוני
קשה לדבר על פילוסופיה פוליטית מאז הלוויתן בלי להדרש לרעיון של מצב טבעי כלשהו. המהפך המחשבתי הזה, פרי מפעלו המפואר של תומס הובס (על אף שהגישה השפינוזיסטית חביבה עליי בהרבה) הפך לבסיס של מרבית התאוריות הפוליטיות המודרניות. גם רולס נדרש למצב כזה, הוא מכנה אותו המצב ההתחלתי או המצב המקורי (The original position). המצב הזה מקביל ל"מצב הטבע" של הובס, לוק ורוסו רק מבחינה פורמלית. בעוד אצל תום, ג'ון וג'ק (כפי שכינינו אותם בשנה א') קיימת חוסר בהירות באשר לשאלה האם מצב הטבע הוא תרגיל מחשבתי או מצב קמאי שהיה, אצל רולס ברור לחלוטין שהמצב המקורי הוא היפותטי, תרגיל מחשבה ותו לא. רולס מרכז את בני האדם יחדיו, ומטיל עליהם מסך של בערות (veil of ignorance). אם יש מקום שבו, בעיניי, התאוריה של רולס הופכת למרתקת, הוא מאחורי מסך הבערות הזה.
המסך הוא מסננת - כל מידע רלוונטי יכול לחדור פנימה, אבל אף פיסת מידע אישית. כלומר, היושבים מאחורי מסך הבערות יודעים שיש סוציאליזם, קפיטליזם, קומוניזם וכיו"ב, אבל הם לא יודעים באיזו שיטה הם מאמינים. הם יודעים שקיימות דתות, אבל לא יודעים לאיזו דת הם משתייכים ועד כמה אדוקים הם. הם מיודעים אולם נטולי מאפיינים אישיים. הם לא יודעים אם הם שחורים או לבנים, גבוהים או נמוכים, עניים או עשירים. נקודה טובה לזינוק לרעיון הבא הנובע ממסך הבערות מצאתי בויקיפדיה העברית, בערך על רולס, שנדמה לי שכותבו פספס את הרעיון בענק: "דהיינו, נציגי הזרמים השונים בחברה (עשירים ועניים, אנשי הרוב ואנשי המיעוט, לבנים ושחורים וכיוצא בזה) יבחרו את העקרונות המנחים את החברה, כאשר הנציגים אינם יודעים מהו מצבם האישי: האם הם לבנים או שחורים, עשירים או עניים". (אגב, אין זה אי הדיוק היחידי בויקיפדיה). כיוון שהאנשים אינם יודעים מה יהיה מצבם, האם הם שחורים או לבנים, רוב או מיעוט וכיו"ב (ואפילו לא אם שחורים יהיו רוב או שמא לבנים), אין משמעות לביטוי "נציגי הזרמים השונים בחברה". מסך הבערות מבטיח שוויון בייצוג, כיוון שאף אחד לא יודע את מה או מי הוא מייצג.
שוויון בייצוג הוא דרישה מכוננת אצל הובס, כיוון שהיא מבטיחה הגינות.
כדי להבהיר את חשיבותו של מסך הבערות אחזור לרגע לפוסט על מנדוויל. שם טענתי כי הצורה בה אנו עומדים בתור היום, לפי סדר כרונולוגי, היא שרירותית; הטענה כי זו השיטה הצודקת ביותר טעונה הוכחה. בתגובה לאור ברקת עשיתי תרגיל רטורי והשתמשתי בשיטה של רולס, אבל בלי מסך הבערות. מה שכתבתי אז היה שאם ניקח עשרה אנשים שעומדים בתור מסוים, ניתן להם לשבת בחדר ולהחליט על סדר, סביר להניח שהקריטריון הכרונולוגי לא יהיה זה שהם יבחרו בו. הם יוכלו, כתבתי, לחלק את התור על פי בהילותו של הנושא לשמו כל אחד עומד בתור, למשל. אבל, אם נשים את אותם האנשים תחת מסך בערות, כך שאף אחד מהם לא יודע מה הצורך שלו ועד כמה הוא דחוף, או כל פריט ביוגרפי אחר, סביר להניח שקריטריון התור שייקבע יהיה דווקא שרירותי כזה, בו כל אחד עלול להפסיד כמה שפחות (עוד על כך מייד). הקריטריון הכרונולוגי עומד בתנאים האלה בצורה מושלמת.
מקסימין
מאחורי מסך הבערות, אנו צריכים לנחש את שיקוליהם של בני האדם. למעשה, מתחיל מעין דיון. אנו משווים בין תפישות עולם שונות, דנים בערכים, ולבסוף בוחרים בעקרונות הצדק המנחים את העולם שלנו. כיוון שהשיקולים שייערכו הם כאלה שמשפיעים על חייהם של בני האדם מאחורי מסך הבערות, והיות ובני האדם מאחורי מסך הבערות הם רציונאליים, רולס מבסס את החלטותיהם העתידיות על תורת המשחקים. היות ולא מדובר בהימור קל ערך, רולס מסביר שסביר שהבחירות תיעשנה על פי עקרון המקסימין - עקרון הרע במיעוטו. מקסימין הוא עקרון לפיו בוחרים באופציה שתוצאתה הגרועה ביותר טובה יותר מהתוצאות הגרועות ביותר של החלופות. דוגמה פשטנית: אנחנו יודעים שבחברה שלנו יהיו יהודים וערבים, ויש למעשה ארבע אפשרויות ליחסים ביניהם:
א. היהודים יפלו לרעה את הערבים, או
ב. הערבים יפלו לרעה את היהודים, או:
ג. הערבים והיהודים יפלו לרעה זה את זה, או:
ד. אף אחד לא יפלה לרעה אף אחד.
באפשרויות א-ג המצב הגרוע ביותר הוא שאהיה בצד שמופלה לרעה. באפשרות ד' המצב הגרוע ביותר הוא שלא תהיה לי הזדמנות להפלות לרעה. על כן, על פי עקרון המקסימין, אבחר באפשרות ד', שתוצאתה הגרועה ביותר טובה מתוצאותיהן הגרועות ביותר של שאר האפשרויות.
העקרונות הנבחרים
[הערה] אני מדלג, לצערי, משיקולי אורך פוסט, על כמה מהביקורות החשובות של רולס על שיטות שונות, בעיקר הליברטריאניזם. זו ביקורת ראויה וחשובה שמגיעה לה במה גדולה מזו שהפוסט הנוכחי יכול לספק.[/הערה]
רולס טוען כי בסופו של התהליך סביר שיוחלט על שני עקרונות של צדק שיוסכמו על הכול. העקרון הראשון הוא עקרון החירות: לכל אדם זכות שווה למקסימום החירות הבסיסית העולה בקנה אחד עם חירות שווה לאחרים. כלומר, כל עוד חירותם של בני אדם לא מגבילה את חירותם של בני אדם אחרים, הם זכאים לה. ראוי לציין שבנסיבות שונות רולס הבהיר שכשהוא מדבר על חירות בסיסית הוא מדבר על מה שנהוג לכנות זכויות בסיסיות או זכויות אדם ואזרח.
העקרון השני מכונה בויקיפדיה העברית בטעות "עקרון השוני", אבל תרגום נכון יותר יהיה עקרון ההפרשיות. רולס מבצע את מה שאינטלקטואלים רבים בני זמנו חששו לבצע - הוא דוחה את העקרון הקומוניסטי של שוויון כלכלי וחברתי. וכשרולס עושה את זה, יש לכך משמעות מבחינת ההנמקה - רולס טוען שהאנשים במצב המקורי לא יחליטו על עקרון כזה. אי שוויון כלכלי יכול להיות מוצדק, ועקרון ההפרשיות הוא זה שמצדיק אותו.
אולם עוד קודם לכן, מדוע רולס לא סבור שבני האדם במצב המקורי יחתרו לשוויון כלכלי, לפי עקרון המקסימין? משני טעמים. הראשון הוא הטעם האנטי-קומוניסטי. כדי שיתקיים שוויון כלכלי גמור, נדרש מנגנון מבקר. מנגנון כזה, לאור ההיסטוריה והכלכלה (שכזכור, האנשים במצב המקורי מודעים אליהן), יש לו נטייה להפוך לטוטליטרי. על כן, אומר רולס, הוא יידחה. הטעם השני הוא ששוויון כלכלי יבטל את האינטרס של כל אדם לעשות כמיטב יכולתו, והאנושות תשקע בבינוניות שתקטין את היצרנות שלה. על כן עקרון ההפרשיות מנסה להבטיח שחריגה משוויון כלכלי וחברתי תהיה מוצדקת; היא מוצדקת רק אם היא לתועלת כולם, ובייחוד לתועלתם של אלה הנמצאים במעמד נמוך. אגב, כזכור, סיכוייהם של האנשים במצב המקורי להיות במעמד נמוך הם גבוהים, והם יודעים זאת - ולכן, לפי רולס, ייבחר העקרון הזה. עקרון זה מורכב משני חלקים. הראשון - אי שוויון כלכלי חברתי הוא מוצדק אם ורק אם הוא מביא תועלת לכל ובעיקר למעמד הנחות; השני - הוא תלוי בכך שיש שוויון והגינות בקבלת משרות, הטבות חברתיות ומעמד חברתי.
מה עושים עם הרולס הזה?
יותר ממסקנתו הסופית, שיש מקום להתפלמס אתה, המתודה של רולס היא בעיניי מבריקה. היא יכולה לשמש כלי נהדר בהכרעות מוסריות והכרעת קונפליקטים. המצב המקורי, על מסך הבערות שלו, מספק אמצעי נהדר להכרעת ההוגן והלא הוגן. המצב המקורי הוא מנגנון של צדק נוהלי טהור - מה שלא תהיה התוצאה, היא תהיה צודקת, כיוון שהאנשים במצב המקורי מחליטים ללא אינטרס ולפי עקרונות רציונליים שממזערים את ההפסד של כולם. וכיוון שהצדק הוא הוגנות, אצל רולס, מרגע שההחלטה הוגנת וחסרת פניות, היא גם צודקת.
