או-טו-טו זה נגמר. בימים האחרונים אני חורש את השטח, מטריד מכרים וחברים, מחלק את הטלפון והמייל שלי לכל דורש, מנהל חמ"ל בחירות קטן, מציק לקולגות, יושב לניצן על ה-rss (תגובה בקרוב) ובאופן כללי לובש את החולצה של התנועה הירוקה – מימד יותר מכל בגד אחר. מטקבק, מדבר עם סוקרים, צועק על אנשי תקשורת, מציק למערכות עיתונים, מצלם, מסתחבק, נאבק על כל מתלבט, עט על כל קול צף, נוסע בלילה לבקר כמה חברים מתנדנדים ולהרביץ בהם תורה, מתלהב, מתרגש. שנים שלא הרגשתי כך. לא, בעצם זה לא נכון. מעולם לא הרגשתי כך.

עסקתי, הובלתי והייתי מעורב בלא מעט מאבקים בעלי אופי פוליטי יותר או פחות. מאבק הסטודנטים, מאבקים סביבתיים, מאבקים ברשות המקומית, מאבקים נגד התחרדות, פעילות למען מפלגות, פעילות נגד החלטות של הרבנות; אני בהחלט יכול להעיד על עצמי שאני יותר מעורב פוליטית מהממוצע. לאחרונה, פחות, מפני שלאחרונה יש פחות תחושה שניתן לשנות משהו, ומפני שבעצמי אני למוד אכזבות.

מעולם, באף עשייה פוליטית שלי, לא הרגשתי את אותה תחושת שליחות ודחיפות שאני מרגיש היום. מעולם לא התרגשתי כל כך, מעולם לא חשתי, בכנות גמורה, שאני חלק ממהלך כל כך גדול.

[...]

אתמול (ה’) בערב יצאנו לסיבוב ברים בירושלים עם הרב מלכיאור. היה מחשמל. הפעילים היו נרגשים, מלכיאור – שהעיד על עצמו שהוא על הרגליים משש בבוקר, הסיבוב נמשך כמעט עד שתיים בלילה – היה כריזמטי, משעשע וחייכן. הוא מעט גמלוני, הרב מלכיאור, ומשהו בדמותו החנוטה בחליפה – מזוקן וחובש כיפה, מבוגר מספיק כדי להיות אביהם של המבלים – באור העמום ואפוף העשן של הפאבים הירושלמים, היה כמעט סוריאליסטי. בכל מקום צעירים לחצו את ידו, החליפו איתו מספר מילים, התבדחו איתו, התווכחו איתו, מחאו לו כפיים. סמוך לכיכר ציון שאל אותו צעיר חבוש כיפה לבנה "אחי, אתה רוצה לבוא למסיבה?". חברו, שיערו משוך ומשוח גבוה-גבוה, תקע מרפק בצדו. מיד תיקן את עצמו הצעיר: "הרב, אתה רוצה למסיבה?". הרב מלכיאור צחק, ושאל מה יהיה שם. "אלכוהול, בחורות ומוסיקה, אחי… הרב, יהיה פיצוץ". מלכיאור חייך מאוזן לאוזן, ואמר שזה נשמע נפלא. לאחר שהמשיך, שאל אותי הצעיר מה האות שלנו בקלפי. "הוא מגניב, הרב הזה".

הוא באמת מגניב, וכמו כל דבר אצלו, גם מגניב הוא במובן המעמיק ביותר של המילה. לחץ ידיים למבלים, לחץ ידיים למבלות. במקום שבו אנשי דת נוסח ש"ס רואים איסור נגיעה, מלכיאור רואה איסור הלבנת פנים. זו יהדות יפה, אצילית, כזו שנשכחה מלב. הוא רב, אבל לא עוסק בריבים אלא דווקא בפתרונם. מי היה מאמין שבישראל של שנת 2009, המיינסטרים ישתקף דווקא ברב אורתודוכסי. לסיבוב הבארים, אגב, הגיע לאחר ביקור באחת הקהילות הרפורמיות בעיר. מקרב לבבות אמיתי.

[...]

אני שומע את הקולות. לצד תומכים, יש כאלה שבטוחים בהצבעתם למפלגה אחרת. שיהיה בהצלחה. ויש גם אנשים שפוחדים. מפחדים לבזבז קול. מותר לפחד. אני מראה את הסקר שמראה אותנו על אחוז החסימה. אומרים לי שזה רק סקר אחד, אז אני מראה להם ששישה ימים לפני הבחירות הקודמות, רק סקר אחד הראה שהגמלאים יכולים להכנס. גם אחר כך, עוד על כך בהמשך. אני מסביר לאנשים שסקרים מפספסים את הצעירים, באופן עקבי, כי הם נערכים לקווי טלפון ביתיים. אני מספר להם על השקר, שבו הסקרים לא מציגים את כל המפלגות, ובכך קובעים מציאות (מישהו צריך לחייב את זה בחוק. בלתי נסבל המצב שבו סוקר מחליט לאיזה רשימות אין סיכוי ופשוט מוציא אותן מהסקר). אני מראה להם את סקר סמית’ מה-23 למרץ 2006, חמישה ימים לפני הבחירות, שטען שהגמלאים לא עוברים את אחוז החסימה. סקר "טלסקר" של מעריב, יום לפני הבחירות, שהראה אותו הדבר. רק יום או יומיים לפני הבחירות, חלק מהסקרים הראו את הגמלאים מתנדנדים עם בערך שני מנדטים. כולם אמרו "אולי". אפילו יום לפני הבחירות הסקרים אמרו "אולי". שבעה מנדטים, והם עברו לסקרים מעל לראש. 7 מנדטים, רובם של צעירים, שהסוקרים פספסו בהמוניהם. אז אם תנועה שווה, נניח, חמישה מנדטים של צעירים, מה הסיכויים שהפעם הם יתפסו?

אני דן עם מצביעים על מתודולוגיה סטטיסטית, על החולשה האמיתית של הסקרים. עזבו טעויות דגימה שגבוהות מאחוז החסימה. עזבו את זה שהסקרים ממוקדים בניסיון לחזות את מאזן הכוחות של המפלגות הגדולות, ולא באמת אכפת להם אי דיוקים בקטנות.  יוסי לוי מסביר זאת היטב: החישוב של המנדטים הוא ניחוש. הסוקרים לא יודעים כמה אחוזי הצבעה יהיו, ואיך תהיה התפלגותם של הלא מצביעים, ואיך לחלק את המתלבטים.

אני דן איתם על מצב רעיוני. שבעה אחוזי תמיכה יש לנו, על פי שני סקרים. אני מסביר להם שאם כל השבעה יצביעו לנו, הבאנו שמונה מנדטים. אז כמה זה מטופש לפחד שלא נעבור את אחוז החסימה – זו ממש נבואה שטורחת אקטיבית להצדיק את עצמה.

[...]

אחרים נוטים להצביע מרצ. למרות הכול, זו בחירה ראויה. אני מסביר להם שאם האופציה היא להכניס את טליה ששון או את מיכאל מלכיאור, הבחירה נראית לי מובנת מאליה. אני מסביר שעוד חצי מנדט למרצ יינתן, בגלל באדר-עופר, לליכוד, לקדימה, לעבודה או לליברמן. אתה מצביע למרצ, אבל אתה מקבל את מספר שלושים בליכוד, או את יורם מרציאנו, או את מספר עשרים בישראל ביתנו. ואולי את טליה ששון. אתה מצביע לתנועה הירוקה – מימד, אז מול הסכנה של לתת קול למרציאנו או לליברמן (שקיימת תמיד. חלוקת עודפים סאקס), אתה יכול להכניס לכנסת את מלכיאור, את שועל הקרבות בן-ימיני, את אלון טל. אולי את יונינה פלנברג, הדמות שהכי מעניינת אותי אישית: היא מהמנהלות של המרכז לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, ואני יכול להעיד עדות אישית שאנשי המרכז הזה הם מלאכים בדמות אדם, קדושים אמיתיים העוסקים באמת בתיקון עולם ושבזכותם אני כאן. היא מנהת את האגף הדתי שלו, אולי זה הקשה ביותר. נאבקת בקשרי השתיקה.

[...]

רוחות של שינוי מנשבות באוויר אותו אני שואף. אנחנו מגיעים לשם. אנחנו נכנסים לכנסת. שחר אילן כתב בהארץ שלא יהיה מופתע אם הפתעת הבחירות תהיה התנועה הירוקה – מימד. סלבריטאים – כלי אמין בהרבה מסקרים למדידת טרנדים, תשאלו את "עיר לכולנו" – מודיעים על תמיכה בתנועה הירוקה – מימד. קובי אוז, ריקי בליך. מורים. אנשי איכות הסביבה. אנשי שמאל מתלבטים. דתיים-לאומיים שחושבים שהבית היהודי הוא קרקס, ואורי אורבך הליצן. אנשי נתיבות שלום לשעבר. נשות הכותל. חברי הקהילות הלא-אורתודוכסיות. אנשי חינוך. אני חלק מטרנד, ולא ממש אכפת לי.

[...]

אז אני בשטח. הבלוגיקה עושה את מה שלא עשתה מעולם ומעלה פוסטים מתוזמנים. בדרך-לא-דרך, אני מקבל אסאמאסים על תגובות שממתינות לאישור. מאשר מהאיפוד או מהאינטרנט הסלולרי. מגיב בחזרה באותו אופן. מטעין את הטלפון פעמיים ביום. עוד קול ועוד קול ועוד קול. אוכל דברים שבאים בפיתה. מעשן בשרשרת. גרשון בסקין, מספר 23 ברשימה, אם אינני טועה, ראה אותי מעשן אתמול. בלהט של מעשנים-לשעבר ניסה להסביר לי שאני צריך להפסיק. הבטחתי לו שאם אנחנו מקבלים חמישה מנדטים, אני מפסיק לעשן. עוד סיבה להצביע התנועה הירוקה – מימד.

[...]

עוד מעט קט, וכשניכנס לכנסת אני אדע שהכול היה שווה את זה.