המחשבות נאספו, ואפילו ישנתי קצת. הופתעתי לגלות שאני עומד מאחורי כל מילה שכתבתי אתמול. השמאל בישראל הוביל את עצמו אל עברי פי פחת, תפס עמדה בלתי אפשרית והעמדה הזו כילתה אותו. אירונית, השמאל בישראל התכלה בדיוק בגלל הרטוריקה של עצמו. יום האתמול הגיע וחלף, ועלינו להתכונן ליום המחר.

האיש שיותר מכל אחראי על חיסולו של השמאל הישראלי, בראייה היסטורית, הוא יריבו הגדול שאת שמו אין מזכירים עוד, ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון. התמוגגנו כשהוא קיפל את ביבי, מחאנו כפיים כשפינה את גוש קטיף (לא אני, אגב). כשפרש מהליכוד והקים מפלגה על טהרת הפינוי החד צדדי, דיברנו על מפץ.

הראשון לשלם את המחיר היה גוש הימין. קדימה – ולא בזכות מי שעמד אז בראשה, אלא בזכות מי שהקים אותה – ריסקה את הליכוד. מי שמבכה היום את מפלגת העבודה, ראוי שיזכור שבכנסת ה-16 משל הליכוד לבטח עם 38 מנדטים, בכנסת ה-17 היו לו 12. הצלילה של מפלגת העבודה מ-19 ל-13 תיראה כאין וכאפס בהקשר הזה. שרון ריסק את הליכוד, אבל זה רק בטווח הקצר.

בטווח הארוך, קולו של השמאל הישראלי נדם. הוא הריע לפינוי התנחלויות וריכז בכך את מירב כוחו, אבל תמך, בגלוי ובמוצהר, באהוד אולמרט. אחרי מלחמת לבנון השניה קולות המחאה היחידים שנשמעו היו של אלה שזעקו כי לא נתנו להם להכנס בצד השני מספיק, לדעתם.

הייתי חבר ב"שלום עכשיו", אולי אחד המייצגים המובהקים של מחנה השלום על גבול הרדיקלי, כשפורסמו תוצאות דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד. התנועה סירבה לשלוח נציגות לכיכר, להפגנה הגדולה בעד התפטרותו של ראש הממשלה שכשל במילוי תפקידו. הודעתי אז למפעילה שלי, צעירה חביבה בשם נועה, שאני מושך את ידי מהתנועה. הם ערכו הפגנות[1] וקראו לממשלה, שזה-עתה צירפה את ישראל ביתנו לשורותיה, לדבר עם אסד; אולם סירבו להפגין כנגד ראש ממשלה שיצא למלחמה בצפון בלי אג’נדה ברורה, כשהוא אינו מוכן ומגמגם. "שלום עכשיו" סירבה לגנות באופן רשמי את מי שיצא למלחמת ברירה.

נועה לא התעצלה, דיברה עם מי שצריך היה לדבר, וכמה ימים מאוחר יותר קיבלתי טלפון מיריב אופנהיימר, מזכ"לה הנצחי של התנועה. הוא הסביר לי על ריאל פוליטיק, אמר לי שאם אולמרט ייפול, ביבי יהיה ראש הממשלה, ובזה התנועה לא רוצה. מה עם העקרונות שלנו? שאלתי. מה עם ההתנגדות למלחמות ברירה? בשם נבואה כלשהי – סבירה ככל שתהיה, כבר אז סברתי שאין לדעת מה ילד יום – שחוששת מהכרעת הרוב, לא נעמוד על עקרונותינו?

שוחחתי עמו שעה ארוכה. המסר היה חד וברור: תנועת השלום הרדיקלית, שקוראת להידברות עם הסורים כנגד רצון האמריקאים, תומכת בממשלת קדימה-עבודה-ליברמן, כי היא לא רוצה את ביבי. כשהסכמתי עם אופנהיימר שנצטרך שלא להסכים ואני אצטרך להשקיע את זמני ומרצי בתנועה אחרת וניתקתי את השיחה, דמעות עמדו לי בעיניים.

מחנה השלום התפרק מאידאולוגיה לחלוטין. זה התחיל בתמיכה בלתי מסויגת במהלכים חד צדדיים, עבר בפנטזיה מבית עמיר פרץ על סדר יום חברתי סוציאל דמוקרטי תחת זה המדיני, פנטזיה שהתנפצה אל קירות משרד הביטחון, ונגמר כשכל מה שמפלגות השמאל ידעו לומר היה "מה עדיף, ביבי?". השמאל הפך למתנגד, שכוחו היחיד ודרכו היחידה היא דרך ה"רק לא". ראינו ניצנים של זה ב-1999, עם ה"רק לא ש"ס" המפורסם, וזה הגיע לשיא בתקופת ממשלת אולמרט. שמאל שכל שנותר מהאידאולוגיה שלו היא ההתנגדות לרוע שאין לשערו בצד השני; רק לא ביבי, רק לא ליברמן.

[...]

לכן, אין זה פלא שזה היה הקמפיין העיקרי של מרצ בבחירות. מרצ תתייצב בעוז מול ביבי וליברמן. מרצ תמנע את הממשלה איתם. הו, אומללים: קדימה לקחה בדיוק את אותם הקולות, עם בדיוק אותה האמירה. אם כל הרצון הוא לבלום את ביבי, ואין שום אג’נדה אחרת לקדם (ולא, "לא מתפשרים" זה לא אג’נדה. זו סיסמה שלילית. מה כן עושים במרצ?), אז ההצבעה ההגיונית היא אכן לקדימה, על מנת לחזק את היריבה הגדולה של נתניהו. זה מה שקורה כשמעודדים אנשים לחשוב שההצבעה בעדך היא בעצם הצבעה נגד אחר. וראו מה קרה – מרוב שכולם ניסו כל הזמן לחסום את הצד השני, כולם הצליחו: תוצאות הבחירות מראות סטגנציה מוחלטת. ההצבעה לליבני כדי לחסום את נתניהו הביאה למצב שבו ליברמן ניצח. העיקר שהצבענו אסטרטגית ולא עם הלב, כן?

המילה "לא" נמצאת בכל אחד מהקמפיינים של מפלגות המרכז-שמאל הציוניות, להוציא התנועה הירוקה – מימד. מקדימה עם "אני לא מאמין לו", דרך העבודה עם "לא סימפטי", ועד מרצ עם "לא מתפשרים". ומכלל זעקות הלאו, לא נותר מי שיזעק כן. פלא שמצביעי השמאל חיפשו את ה"כן" איפשהו, אז הם שמו אותו בקלפי?

[...]

אנשים רציניים כינו אותי היום בפומבי, גם אם בלי להזכיר שמות, חזיר יפה נפש וכינו את התנועה שהצבעתי עבורה "כת"[2]. אני אהיה הראשון להודות שאני אוכל יותר מדי, שאני לא רואה ב"יפה נפש" כינוי גנאי ושאני פועל באופן בלתי מתפשר על הדברים שאני מאמין בהם, אלא שדומני שלא לכך התכוון המשורר. המשורר התכוון, ודאי, לטעון שאם אני חלוק עליו לגבי גדולתה של פרלמנטרית לשעבר, אזי אני ראוי לכינויי גנאי.

בשבועות האחרונים נתקלתי בהתנהגויות מבזות של מרצ ותומכיה. התנהגויות שהראו, באופן חד וחלק, לאן התדרדר השמאל בישראל.

זה שמאל שמוציא ומדיר חלקים נרחבים באוכלוסיה. יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים, אבל לא נשב עם ליברמן, ביבי או ש"ס. השכנים אינם נאים בעיניי. שמאל שהגדיר מחדש חלקים בעם בתור אויב בזמן שהוא הופך עם אחר, שחלקים נרחבים בו תומכים אקטיבית או פאסיבית בפעולות טרור, לשותף. שמאל שכוחו בהתנגדותו, בהחלט, התנגדות לכל הסוברים אחרת. התנגדות מדירה, מוציאה, מעוררת איבה. ההוא "פאשיסט" וזה "חשוך", אלה אינם נאורים מספיק וההם ברברים ואספסוף. שבט לבן, קטן (והולך וקטן) ואולטרא-סקטוריאלי, אדיש לחלקים נרחבים מאזרחי מדינתו. שבט שהסווה היטב את גזענותו שלו: הערבי הראשון ברשימת מרצ ממוקם במקום העשירי, והרשימה כולה מצחינה מאשכנזיות קיבוצניקית-צפון-תל-אביבית. שבט שבע, המצקצק בלשונו כלפי שאר החברה בעוד הוא ספון במגדלי השן של המעמד הבינוני-גבוה בישראל.

היחס שלהם לדמוקרטיה, לעתים קרובות, הוא לא טוב מזה של ליברמן: מאותו החשש שהביע באזניי אופנהיימר ועד התפישה הקוראת להחליף את העם כשזה שלח אותם להוות אופוזיציה מצומקת. הטענות כנגד תי"מ היו, הרי, בדיוק כאלה: במקום לשאול את עצמם מה הם עשו לא בסדר כדי לאבד אי אלו קולות לטובת מפלגות אחרות, הם מאשימים את המפלגות האחרות על שהעזו להתמודד. המפלגות הקטנות, קדימה, ביבי, העם, כולם כולם אשמים, מלבד בני השבט הצודקים תמיד. זה סקרדטום מצומצם, יודעי הח"ן שבג"צ הוא מקדשם והמוסר האוניברסלי, אותו מושג אמורפי, הוא להם לוגוס אלוהי. את דרכם אל השלטון הם סוללים, כשאפשר, בבונפרטיזם חסר בושה; כשאי אפשר, הם מעדיפים לדבר עם הפלשתינאים מאשר עם החרדים.

דובי צודק כשהוא אומר שהשמאל בישראל חולה. ההדרה, יצירת האנטגוניזם, הניתוק וההתנשאות, המארי-אנטואנטיזם של השמאל הישראלי היא-היא מחלתו. אני כנראה בהמה טמאה בעלת לב מדמם, אבל אני שמח – באמת ובתמים – על כך שלפחות המייצגת האולטימטיבית של המחלה הזו מצאה את עצמה מחוץ לפרלמנט.

[...]

עד כאן העבר. צודק יוסי גורביץ כשהוא כותב:

אולי, בהתאם, תהיה לנו גם 2012: יש לקוות שהמטוטלת תנוע שוב, בעוז, אל הצד האחר, שאחרי שתושבי ישראל יבינו מה עומד מאחורי הסיסמאות הריקות של הימין, הם יזרקו אותו לאופוזיציה לשנות דור – או, במונחים ישראליים, לקדנציה אחת לפחות. ואם זה יקרה, אנחנו צריכים להיות מוכנים אז עם משהו מבטיח ומוצלח יותר מאהוד ברק, ועם תכנית חדשה.

הדבר הזה חייב להיות שמאל חברתי. שמאל שהאג’נדה שלו איננה בטחונית, אלא אזרחית: מה שעמיר פרץ התיימר להיות. שמאל שכולל בתוכו גם חלקי אוכלוסיה אחרים. שמאל שמטיף לסובלנות, כבוד הדדי ו"חיה ותן לחיות", שמאל שמפרק את הימין מהנשק העיקרי שלו: הפוליטיקה של הזהויות. שמאל שלא פוסל חלקים אחרים בעם, שמאל מחובר, שמאל שבסיסו בעשייה, שמאל שצומח מלמטה, שמאל שרואה ארץ, טבע, חוקים, אנשים ויהדות מתונה בראיה הוליסטית ורחבה כמערכת התלויה זו בזו. שמאל שמבין ששלום, בדיוק כמו תנועה פוליטית נכונה, בונים מלמטה. שמאל מחנך. זו הייתה הסיבה שתמכתי בתי"מ מלכתחילה, זו הסיבה שתי"מ הייתה בעיניי עדיפה על כל מתחרותיה הסקטוריאליות ללא גבול, זו הסיבה שהתחלתי הבוקר את תהליך ההתפקדות למימ"ד[3]. זו העת לעשייה, זו העת להתכונן ליום שאחרי, להציב אלטרנטיבת שמאל ראויה שצומחת מעבודה קשה, מלמטה, תנועת גראס-רוטס אמיתית. זו העת ללכלך ידיים ולהפשיל שרוולים. יותר מפעם אחת חלפה בראשי המחשבה על התמודדות על מקום ברשימה בעתיד הנראה לעין, וייתכן שאעשה כן; כך או אחרת, זו העת להכנס ללבבות האזרחים, לעשות מעשה אמיתי. שמאל צופה מהצד בזלזול. שמאל חד"ש מפגין מהצד בכעס. שמאל אמיתי ואזרחי ניגש למלאכה. אם שמאל זה פי.סי. ושמאל חד"ש זה מק, אנחנו, השמאל האזרחי, צריכים להיות לינוקס: חופשיים, גמישים, מותאמים לצרכיו של כל אחד, לא תרים אחרי הצלחה מסחרית ועושים את העבודה, בשקט והיטב. מתנועה שגרפה בשלושה שבועות אלפי קולות ניתן בהחלט לצפות לעשות זאת. אני שם. אתם מוזמנים להצטרף.

  1. כל מה שמובא שם כביכול מפי הוא ערבוב של דברים שאני אמרתי עם דברים שאחרים אמרו ודברים שהכתבת רצתה לכתוב [↩]
  2. זה סתם נמוך, ואם בראש התנועה היה עומד איזה דב חנין, אותם אנשים היו נעלבים מאותו הכינוי. אבל יאללה, מוביל את זה רב ואנשים מגלים בזה אמונה, אפשר לקרוא לזה כת [↩]
  3. על הסיבות שביכרתי התפקדות למימ"ד על פני התפקדות לתנועה הירוקה – אלו שתי תנועות שהתאחדו ולכן לא ניתן להתפקד לתי"מ – בפוסט נפרד [↩]