הפרלמנט הארוך*
היה אמור להיות כאן פוסט אחר, אבל היות וכמעט נהרגתי לפני שעה וחצי, יש כאן את הפוסט הזה.
אחרי שהשתחררתי ונסעתי וחזרתי ומצאתי עבודה, קניתי מכונית. זה היה הצעד הנכון לעשותו. גרתי אז עם ההורים, ביישוב קטן בואכה עיר הקודש, ולא יכולתי להגיע לעבודה כל בוקר בלי. הרכב, פולקסווגן גולף אדומה משנת 1992**, היה הסמל שלי לחרות ועצמאות.
קצת יותר משנה אחר כך, כשיצאתי לחיים עצמאיים, מכרתי את המכונית. התרוץ הרשמי היה שאני לא יכול להרשות לעצמי להחזיק גם דירה וגם רכב. הסיבה האמתית - נמאס לי לנהוג. גיליתי שנהיגה יומיומית בכבישי הבירה עושה אותי עצבני, לחוץ, כועס ומהיר חימה ולא רציתי להיות כזה. כל נסיעה, הרגשתי, עולה לי בבריאות.
אני ממעט לנהוג מאז. את החג עשיתי אצל ההורים, והבוקר אבאבישר היה צריך לקחת את מכוניתו לאשפוז במוסך ואני הייתי צריך להגיע הביתה. הוא ביקש שאצא אחריו ואקח את האוטו של אימאבישר, כדי שיהיה לו איך לחזור הביתה. לקחתי.
אתאיזם זו דרך חיים שרוב הזמן מצליחה להשאר הגיונית. נכון, אינני אתאיסט, אבל אני יכול להבין אתאיסטים בקלות רבה. אולי המקום היחיד שבו ההבנה הזו מתפוגגת הוא כשמכונית שבאה ממול סוטה לנתיב שלכם ומאיצה על מנת לעקוף, כאילו נהגה אינו רואה אתכם. אז, לא ברור לי איך אפשר שלא למלמל איזה "שמע ישראל".
בעטתי בבלמים כאילו אני בועט באשכיו של תוקף מסתורי וברחתי לשולי הכביש (הצרים) כל עוד נפשי בי. קול נפץ, "קלאנק" מחליא כזה נשמע, אבל לי היו דגים גדולים יותר לטגן*** - אוטו-אימא עמד להכנס לתעלה שמעבר לשטח השוליים. כמעט עקרתי את ההגה בסיבוב נואש שמאלה תוך שאני מכה בבלם בייאוש, נכנסתי לסחרור, נחלצתי ממנו אחרי שלוש מאות וששים מעלות והמשכתי בדרכי. צופה מן הצד היה עלול להיות בטוח שתכננתי את זה, האמת היא שהיה מעורב בכל הסיפור הרבה יותר מזל משכל - גם מבחינתי, בעיקר מבחינת אותו נהג (או אותה נהגת, אני לא סקסיסט) שהחליט לעקוף בין אם יש רכב ממול או לא. בכל מקרה, אם אותו צופה מהצד היה יושב אתי במכונית, בוא לא היה חושב שהמשכתי בדרכי אחרי הסחרור בטבעיות גמורה, הוא היה שואל את עצמו כמה בטוח זה לשבת במכונית עם נהג שנראה כאילו הוא עומד להתעלף.
מראת צד שמאל נשברה. זה היה ה"קלאנק". כלומר, בית המראה נותר שלם, אבל המראה עפה לכל השדים והרוחות. זה מרגיז (בעיקר את אבא ואימא שיצטרכו לתקן את זה), אבל זה עדיף בהרבה על האלטרנטיבה. קצת פחות שוליים, בלם קצת יותר חלש, הגה קצת פחות נחוש, נהג מעט אטי יותר - זה יכול היה להגמר בעתון. מה שמזכיר לי שאני צריך לתת למישהו את הססמה כאן, למקרה שאמות (טופל - יול בהט ימסור לכם את ההודעה המכאיבה על מותי).
תמיד טענתי (טענה שגנבתי מהמורה שלי לנהיגה) שאני נהג אידיוסינקרטי, ואני אהיה האחרון שיבנה את האגו שלו על מידת הצלחתי כנהג - פשוט כי אני לא נהג מוצלח. אבל אתם יודעים מה? אני נהג אידיוסינקרטי בסביבה של נהגים חולי רוח, לא פחות. אפשר להאשים את מע"צ והכבישים וכל הקישקושיאדה הרגילה. לא יודע, בנורבגיה כבישים בין עירוניים נראים כמו הכבישים שבתוך קיבוץ, ובכל זאת אין שם תאונות. אולי זה קשור לעובדה שאוסלו כולה תעמוד בפקק יום שלם, אם צריך, אם הולך רגל יעמוד ליד מעבר חציה. פשוט, אם אתה עומד ליד מעבר חציה באוסלו, נהגים יעצרו וימתינו בסבלנות שתעבור. אולי זה קשור לעובדה שבעיניי ראיתי איך באחד הכבישים המתפתלים שלהם, שהם דו סטריים אבל חד נתיביים, שתי מכוניות נעצרות זו מול זו, ושני הנהגים מסבים ראשם לאחור ונוסעים אחורנית אל מפרץ העצירה הקרוב ביותר. זו תמונה סוריאליסטית - איש מהם לא שם לב שרעהו נוסע אחורה, לאף אחד לא היה אכפת לוותר. חותם לכם שאף אחד מהנהגים האלה לא היה יוצא לעקיפה בלי לבדוק שממול לא באות מכוניות.
ככה זה. את המחיר בדם אנחנו לא משלמים (רק) בגלל משטרה או כבישים. אנחנו משלמים אותו בעיקר בגלל עצמנו - בגלל הנהגים. ובינתיים, אני אמשיך לסמוך על אגד, משענת קנה רצוץ, שיביאו אותי למחוז חפצי (או תחנה בטווח של חמש מאות מטר).
והנהג שממול, פשוט נסע לו לדרכו?
אכן. כאילו כלום. לזה, פחות או יותר, מתייחסת הכותרת.
תבורך שנשארת עימנו.
אם היית מגיע לצ'אטרום הגדול שבשמיים וחוזר עם רשמים, אני לא יודע איך היינו מתמודדים עם זה.
חביב כהרגלך.
[...] אנחנו כבר עם פוסטים עגמומיים, נמרוד אבישר כמעט מת בתאונת דרכים, והמסקנות שלו מהחוויה המפחידה לא מפתיעות, אבל עגומות [...]
זה קשור לתרבות ולחינוך הרבה יותר עמוק. אנחנו חברה אלימה וכך אנו מתמהגים גם בכביש כל עוד לא תמוגר האלימות בעכיפה ובעקיפה, במגרשי הספורט , בבתי הספר וכד נמשיך לזלזל בערך העליון של חיי אדם
וואו!
קרה לי פעם משהו די דומה. רק שאני הייתי על אופניים ובדרך נס הספקתי לקפוץ ולראות את האופנים מתרסקות תחת המכוני העוקפת. גם שעה שלמה, סיגריה וכוס מלאה וויסקי לא הפסיקו את הרעד שתפס אותי.
אבל משהו כללי יותר - פעם התלוננתי לחבר על זה שאנשים במדינה הזו לא מאותתים. "זו פעולה כל כך קטנה וטריוויאלית שלא דורשת שום מאמץ ובכל זאת לא מאותתים". הוא ענה לי שמישהו פעם אמר לא שהכביש זה מלחמה ואיתות זה מסירת מידע לאוייב בזמן מלחמה…