העולם נמצא במשבר כלכלי. אומרים לנו את זה עוד פעם ועוד פעם, והכל בגלל שחבורה של אמריקאים מכרו לוקשים לכל מיני אנשים אחרים בעולם, ועכשיו כולם מגלים שאין להם בעצם כסף. הכל היה יכול להיות בסדר, אם הם היו חושבים מה יש להם במקום כסף, כלומר, מה יש להם באמת. כי חברים, כסף הוא לא באמת. הוא לא שווה את הנייר (או הפלסטיק) שהוא מודפס עליו, ורובו היום הוא וירטואלי לחלוטין. המערכת הכלכלית שלנו בנויה על תחזיות של אנשים לא מנוסים ברובם, שלא יודעים לבחון את המערכת שלהם בעיניים ביקורתיות ולעשות חושבים. המערכת הכלכלית העולמית פועלת מתוך תפישה שאם יש מקום שבו אפשר להרוויח, אנחנו צריכים להרוויח, ולא משנה מה זה אומר.

הצד האחד של זה הוא "המצאת" הכסף כמו שעשו סוחרי הנדל"ן בארצות הברית. הצד השני הוא העברת מפעלים לירדן, לסין, לתאילד ולכל מקום אפשרי בעצם. והצד המקומי הן חברות כוח אדם למיניהן. העניין הוא, שמי שעוסק בכסף שוכח שיש מלבדו, ושיש צורך במשהו מלבדו והשכחה הזו מביאה אותנו לפעולות שאם רק נתעמק בהן, נבין שהן פסולות.

התיאוריה היא יפה. היא אומרת שהשוק יעשה רגולציה לעצמו, ואנשים יכניסו את הערכים שלהם לתוך המערכת  וימנעו מצבים שהם לא רוצים בהם. התיאוריה היא יפה. העניין הוא שהתיאוריה לא עובדת. היא לא עובדת כי אנחנו כצרכנים בחברה שלנו לא שואלים מאיפה מגיע הכסף, מאיפה מגיעים המוצרים שאנחנו משתמשים בהם ומה הערך האמיתי שלהם. אנחנו לא דורשים מאף אחד לשים תוית מחיר אמתית על העבודה שאנחנו עושים ולא מנסים לתמחר ככה עבודה של אף אחד אחר. שוק העבודה העולמי מבוסס על ערכים שתלויים בשוק עצמו. אם מה שאני עושה טוב לשוק הכלכלי, זה לא משנה יותר מה הערך הפוזיטיבי האמיתי של העבודה. לכן, סוחר בוול סטריט מקבל משכורות עתק, בעוד שהעובד שתופר את הבגדים שהוא לובש מקבל שכר רעב. העניין הוא שהתמחור הזה הוא לא ממשי, העבודה המושקעת של התופר שווה משמעותית פחות מהעבודה המושקעת של הסוחר. תמחור כזה, מרחיק אותנו מעבודה יוצרת, ומביא אותנו ל"מקצועות קצה" כלכליים.

לג’יימי אוליבר, השף הבריטי, יש תוכנית טלויזיה שבה הוא מראה לאנשים מאיפה בא האוכל שלהם. הוא מפציר בהם להבין את האכזריות הטמונה בענפי הבשר, הביצים והחלב; ולהסכים לקנות, אולי במחיר גבוה יותר, מוצרים באיכות גבוהה יותר, שבאים מחוות שפועלות בפחות אכזריות. הרעיון יפה. העניין הוא שפספסנו פה משהו. אנחנו נרתמים למען ביצי חופש, אוכל צמחוני, נגד פרוות – וכל זה חשוב – אבל לא אכפת לנו שאת הנעליים שלנו, את הבגדים שלנו, את האוכל שלנו, את הרהיטים שלנו ולמען האמת את רוב הדברים שבהם אנחנו משתמשים, מייצרים במחירים מגוחכים עובדים בתנאים לא תנאים. כשמפעלי ביגוד ותעשיה עושים הגירה למקומות אחרים, שבהם מותר לשלם שכר רעב לעובדים ולהחזיק אותם בתנאי עבדות אנחנו מחייכים, כי המוצר הופך להיות זול יותר. כשהמפעל נסגר אנחנו משחררים אנחת רווחה ואומרים, טוב נו, עוד מפעל נסגר.

אנחנו רצים אחרי הזול, ושוכחים מה המחיר האמיתי שלו. אנחנו מסתכלים על שווי המניה של חברה מסויימת ולא על שווי המוצר שלה. אנחנו מפטרים עובדים כדי לשכור עובדים זולים יותר. ופה טמונה הסכנה. אותה סכנה של העברת המפעלים בכל מקום אחר ש"משוחרר" לשוק הפרטי ללא פיקוח. בריצה שלנו אחר רווח אנחנו מאפשרים ניצול של רבים, גם במדינה שלנו וגם במקומות אחרים בעולם. העברת מפעלים והנסיון הזה להביא לייצור הזול ביותר, מזיקה לכולנו. היא מחלישה את היצור במדינה ממנה מעבירים את המפעל, והיא משמרת את הניצול במדינה שאליה מעבירים אותו. במקום שבו המדינה והיצרנים מעדיפים לא להתערב, הצרכנים הם היחידים שיכולים עוד איכשהו להשפיע. אנחנו אלה שבכיסם נמצא הכסף של החברות האלה. אנחנו המקור לרווחים שלהן, ואת זה אסור לשכוח.

אני לא קוראת לכם להפסיק לקנות. אני לא נאיבית מספיק להאמין שהחלטה של אדם אחד היא מספיקה, אבל אני קוראת לכם לשאול שאלות. לשאול מאיפה מגיעים הבגדים שלכם ומי עשה אותם, לשאול מאיפה מגיע המזון ומי עשה אותו. לשאול. כי אם לא שואלים, אז קל להעלים עין ולומר שאתם לא יודעים, שזה זול יותר ולכן זה בסדר. תחליטו לבד מה מתאים, אבל אל תעשו את זה כשאתם לא יודעים לקראת מה אתם הולכים.

מאשה יודשקין, 21, עתודאית; סיימה תואר ראשון במדע המדינה ומסיימת בימים אלה תואר ראשון במשפטים, בחורה מגניבה לכל הדעות.Masha