האם תשוקות הן אלילי הנפש ורק ההגיון הוטבל?[1]

האלוף אלי (צ’ייני) מרום לא יורד מהכותרות. אחרי שכל העולם ואחותו הגדולה דלה כל פיסת מידע אפשרית על ביקורו של מפקד חיל הים במועדון חשפנות, שבו – רחמנא ליצלן – פושטות עלמות את בגדיהן לצלילי מוסיקה ואל מול עיניהם המשתאות של גברים אפופי אלכוהול; הגיע תור מאמרי חשבון הנפש: האם, איך וכמה פגענו באלוף הנכבד, אולי הגזמנו מחד, והתשובות למאמרים אלו מאידך. וכל עוד כולם ממשיכים לעסוק בזה, הם לא נותנים לנושא לגווע.

העמדה שרואה בביקורים – ויהיו אפילו ביקורים קבועים – של משרת ציבור במשרה נעלה במועדון חשפנות סיבה לגדוע את מטה לחמו היא עמדה בעייתית ביותר. המועדונים הללו, וכל מה שקורה בתוכם, כולל הנשים המתערטלות, הם בילוי חוקי לחלוטין. אי אפשר לשחק משחק כפול שכזה ולומר, שהבילוי הוא חוקי, אבל שזה לא ראוי שאדם בתפקיד מסוים יבלה באופן הזה.

תרחיש היפותטי: פקיד בכיר במשרד החינוך נצפה בהופעה של שלמה ארצי בקיסריה. בעייתי? אני מניח שהרוב הגדול יענו שלא.

תרחיש היפותטי: בכיר במשרד האוצר נצפה מפזז על רחבת הריקודים של מועדון תל אביבי נחשב, כשסביבו – כנהוג במקומות הללו – מגוון צעירים וצעירות בביגוד מינימלי. בעייתי? אני מניח שגם כאן, יענו הרוב הגדול שלא.

תרחיש היפותטי: בכיר במשרד החוץ נצפה בהופעה של להקה שמזוהה עם השמאל הקיצוני בישראל. בעייתי? אני מניח שגם כאן תהיה התשובה שלא. זכותו של אדם להאזין לכל מוסיקה שהוא רוצה, וללכת לראות את הלהקות שהוא אוהב.

במה שונה, אם כן, בילוי במועדון חשפנות? רק במידת המקובלות החברתית שלו. ואפילו זה לא – המועדונים הללו, לטענת בעליהם, מלאים תמיד. אבל הבילוי במועדון חשפנות נתפס כמשהו זול, סליזי, בלתי מוסרי; משהו שעושים בהיחבא. אבל די אם נדפדף אחורה קלות, וניזכר שפעם הביטלס היו סכנה להשחתת הנוער, כדי שנבין עד כמה סובייקטיביים הדברים הללו. העיתונאים, שיודעים שקוראיהם אוהבים את הסדר החברתי העלוב שלהם, מיהרו לחגוג על המקרה; אבל צריך להבין שההאשמה כאן היא בסך הכול שהאלוף עשה דבר שנתפס כנמוך בחברה הישראלית. באותה מידה יכלו העיתונים לפרסם שהאלוף הנכבד עשה פוק בלשכתו.

[...]

אל הפוריטנים, השמרנים הדתיים והחילוניים, אבירי המוסר המנפנפים בתביעה לפיטורים כל אימת שמישהו מגלה אמות מידה השונות מהפנטזיה שלהם על האיש המושלם, הצטרפו בנות ברית מוכרות: פעילות ארגוני הנשים. בעוד שמהראשונים הורגלנו בחושך, האחרונות מתיימרות לנאורות. אלה מספקות איצטלא חדשה לרדיפה: חשפנות/פורנו/זנות, הן טוענות, הוא ענף הנגוע בניצול.

עכשיו, ניצול הוא דבר איום ונורא, ובכל מקום בעולם בו אדם כלשהו מחוייב לעשות דבר-מה בניגוד לרצונו – יהא זה עובד זר שדרכונו נלקח ממנו, אישה שנסחרת לזנות או עובד רשות מקומית ששכרו מולן – על הדבר להיפסק, ולאלתר. זאת, לשמחתי, אוסר גם ספר החוקים של ישראל, לפחות בחלק מהמקרים. הטענה, כאילו תחום מסוים פסול מעיקרו מפני שמתקיים בו ניצול לא שונה מהטענה שיש לאסור על נסיעה בכביש מסוים מפני שיש בו ריבוי של תאונות: זה פתרון קיצוני, שולל חירויות ולא תמיד פרקטי. במקרה שלפנינו, הוא סתירתי לחלוטין; היות ואנחנו יודעים, למשל מתחומים כמו הימורים או סמים, שהעובדה שדבר-מה הוצא אל מחוץ לחוק עוד לא אומרת שהוא ייפסק; הדרישה להוציא ענף מסוים מחוץ לחוק כמוה כבקשה מפורשת להפסיק את מעט הפיקוח שכבר ישנו, תחת הדרישה ההגיונית בהרבה להגבירו.

הבקשה הסתירתית הזו נובעת מנקודת הנחה שונה. נקודת ההנחה האחת, זו שמאפשרת פעולה חוקית של זנות, חשפנות ותעשיית פורנו, היא שיש נשים שבוחרות, מרצונן החופשי, לעסוק בתחום הזה. אין זה בהכרח נובע שהן נהנות מתחום העיסוק שלהן, זה מיתוס שאינני ממאמיניו הגדולים, על אף שאני יכול לראות את זה קורה במקרים בודדים וספציפיים, אבל ממילא המשק מלא ומוצף באנשים שאינם נהנים מעבודתם ונשארים בה לא מפני שהם מאולצים לכך אלא מבחירתם החופשית. רוצה לומר, הנאה מהעבודה היא לא חלק מהמשוואה.

נקודת ההנחה של ארגוני הנשים היא אחרת: שנשים לא באמת בוחרות לעסוק במקצועות הללו, אלא שהן עושות זאת מכוחה של אינדוקטרינציה – מעין שטיפת מוח חברתית שגורמת להן לשיקול דעת מעוות. הטענה הזו היא טענה מקוממת, ולמזלי הרב ניצב לצדי ברטרנד ראסל כאשר אני פונה להלום בה.

הבעיה הגדולה עם טענת האינדוקטרינציה היא שלא באמת ניתן להפריך אותה. אם נביא אישה נבונה, עצמאית ומשכילה שבוחרת, מרצונה החופשי, לעסוק באחד התחומים שנזכרו לעיל, יטענו ארגוני הנשים שהיא שטופת מוח, ולכן מה שהיא אומרת אינו באמת מה שהיא רוצה. שיטות הכוללות בתוכן את המנגנון שמונע את הפרכתן, כזו, נופלות היטב תחת המשל של קנקן התה של ראסל. אם אני טוען שבחלל מחוץ לכדור הארץ ישנו קנקן תה מושלם, קטן מכדי להיראות על ידי בני אדם בכל האמצעים הקיימים, הרי שלא באמת ניתן להפריך את טענתי. אפשר לקחת את הטלסקופ המשוכלל ביותר בעולם, לסרוק את הרקיע עמו הלוך ושוב ולא להעלות דבר הנראה כמו קנקן תה; תמיד אוכל לטעון בחזרה, שבוודאי שלא נמצא דבר: הקנקן קטן ממה שאפשר לראות באמצעים הקיימים. אם כבר, אטען, העובדה שהחיפושים העלו חרס מחזקים את טענתי שלי: טענתי שלא ניתן לראותו באמצעות טלסקופ, ואכן, לא נמצא דבר באמצעות טלסקופ.

נשמע מגוחך? בהחלט, זו כל המטרה. יש עוד טענות קלאסיות כאלה: אי אפשר לאדם לתפוש את האל בחושיו (או לחלופין, האל הוא בכל מקום), פעולותיו של אדם הן תוצר בלתי מודע של שרשראות של סיבה ותוצאה שהחלו מאות מיליוני שנים לפניו ואין לו רצון חופשי, "כשתגדל תודה לי על זה" ועוד, כיד הדמיון הטובה. וזאת יש להבין: העובדה ששיטה כוללת בתוכה מנגנון מניעה להפרכתה לא הופכת אותה לנכונה. העובדה שתמיד אפשר לטעון שאלהים ישנו, אנחנו פשוט לא יכולים לתפוש אותו בחושינו, לא הופכת את הטענה שהאלוהים ישנו לאמיתית (ועוד על כך). העובדה שתמיד ניתן לטעון שהאישה שבוחרת לעסוק במקצוע מסוים איננה באמת חופשית לא הופכת אותה לאמיתית.

הטענה הזו גם מסוכנת. האם היינו מוכנים להרשיע אדם במשפט אונס, אם לקחת את מקרה הקצה, מפני שהאישה עמה בילה את הלילה הסכימה, אמנם, לקיום יחסי מין, אולם היא טוענת שעשתה זאת לא מרצונה החופשי אלא מתוקפה של אינדוקטרינציה חברתית? אני מוכן להתערב שניתן למצוא בין ארגוני הנשים גם פעילות שישיבו על השאלה הקודמת בחיוב.

אבל הטענה הזו בעייתית בעוד מובן: היא מתנשאת. ההנחה של ארגוני הנשים הטוענים את טענת האינדוקטרינציה היא שבעוד שפעילותיהן הצליחו לשחרר עצמן מהכבלים החברתיים של שטיפת המוח הפטריארכלית, נשים אחרות הן מסכנות יותר, חלשות פחות, לא נבונות דין – יהיה מה שיהיה – כדי לראות את אותו האור שרואות הטוענות. ועל הניתוח המתנשא הזה, לפיו הן צודקות מראש ואילו נשים אחרות הן שטופות מוח וחסרות יכולת, הן מוכנות להגביל את חירותן של נשים לבחור את משלח ידן. הן מתנהגות, בקצרה, כמו הסוג הגרוע ביותר של שטופות מוח: כמו אורתודוכסיה.

[...]

התנועה הפמיניסטית החלה כתנועה לשחרור, תנועה ליברלית, ששמה חירויות אזרחיות לכול כמטרת על. יותר ויותר אנחנו עדים להתנתקות מוחלטת של התנועות הפמיניסטיות בנות ימינו מהרעיון הזה. תמיכה בצנזורה, בדה-לגליזציה של פורנוגרפיה, חשפנות וזנות, הגבלת חירויות הפרט. יותר ויותר אנחנו רואים איך האורתודוכסיה הנשית חוברת לאורתודוכסיה הדתית בהצעות שמטרתן הגבלת חירויות יסוד. באופן אבסורדי, האורתודוכסיה הדתית והגורמים הפוריטניים האחרים היו אמורים להיות אויביהן הגדולים ביותר של הפמיניסטיות; אלה המחזקים ומקדשים את אותה אינדוקטרינציה, אלה המדכאים נשים כחלק אינהרנטי מתפישתם התרבותית. הם יכולים בקלות להסכים לטענתן של ארגוני הנשים, שנשים לא באמת בוחרות את העיסוק שלהן, ומיד לגזור מכך את מה שמתבקש לגזור מכך: למשל, במקרה הקיצוני, שלילת זכות הבחירה של נשים – שהרי את בחירותיהן הן עושות כשהן שטופות מוח.

זו דוגמה לתנועה שאיבדה את הצפון: היא הופכת להיות ההיפך משהייתה כשהתחילה, ומתחילה לעבוד על מנת לפרנס את עצמה. אט אט היא גולשת לתוך פוליטיקה של זהויות; ויש שהיא משתפת פעולה עם מי שאמורים להיות אויביה הגדולים ביותר, אגב שהיא מגבילה את אלה שהיא מתיימרת לייצג. פמיניסטית היום, בעיניי, ולא פחות בעקבות פרשת צ’ייני, היא לא פחות ממילת גנאי.

  1. אדוארד יאנג []