משה, איש משפחה, קרית מלאכי – פוסטורח
רוב הדברים כאן נכתבו בערב נאומו של כבוד הנשיא לשעבר, כעשרים דקות אחרי תחילתו, לפני שנהיה ברור לכולם שמסיבת העיתונאים הזו היא פארסה גמורה. לפני שכבוד הנשיא לשעבר דיבר משך שעתיים וחצי על כל הדברים הרעים בעולם, ועל זה שכולם כולל כולם נגדו. חשבתי על מה שכתבתי לאור הפארסה הזו, ועדיין, אני חושבת שיש להעיר על מסיבת העתונאים הזו מספר הערות.
מי שצפה במסיבת העיתונאים – ששודרה, לפחות בתחילתה, בכל הערוצים – זכה לראות את התרבות הישראלית במיטבה. את האדם הקטן, המסכן, בעל המשפחה שהמערכת המשפטית מתנכלת לו, מחפשת אותו, מנסה להשמיד אותו ואת כבודו. מי שצפה, ראה את נקודת השיא במסע של כבוד הנשיא לשעבר להביא לזילות מערכת המשפט בדוגמה אישית.
מה שאמר קצב היה פשוט- מגיע לי, ואתם לא נתתם לי את מה שמגיע לי. הוא ירד לקטנות, ניסה לסחוט דמעות ולנגן על העצבים של הצופים שלו. ואני אניח הנחה, שחלק מהצופים ישבו בבית מהנהנים- כן, המשטרה מתנכלת. כן, היועמ"ש מושחת ומונע משיקולים זרים. כן, הבנות התלוננו ללא סיבה. כן, כולם מנסים לדפוק אותנו. זה כל מה שהמדינה עושה, תראו, אפילו לנשיא, האזרח מספר אחת, עושים את זה.
אחרי מסיבת העיתונאים הזו התפטרו יועציו של כבוד הנשיא לשעבר, בגלל "חילוקי דעות". גם להם זו נראתה הגזמה, אבל למרות זאת הם הוסיפו – הוא חף מפשע, אנחנו מאמינים בו. היועצים האלה לא שונים מכבוד הנשיא או מאותה תקשורת שהוא מנסה לצאת נגדה. גם הם מאמינים שניתן לחרוץ דינו של אדם לפני שהוא מגיע לפתחו של בית המשפט, וגם הם אינם רואים בבית המשפט פלטפורמה ראויה לפתרון הבעיה הזו.
אני צפיתי במסיבת העתונאים הזו ונחרדתי. מר קצב יצא כנגד השימוש שנעשה נגדו בתקשורת, נגד ה"קמפיין" של ערוצי החדשות השונים להביא להכפשת שמו ונגד הפניה של אנשי המשטרה והפרקליטות לתקשורת בנושאים האלה. וכשהוא עשה את זה, הוא יצא נגד כל מערכת החוק כולה. הוא קרא לה לא לגיטימית והעדיף את המערכת התקשורתית, מחפשת הרייטינג, כפלטפורמה להוכחת חפותו.
קצב אמר לנו שמערכת החוק לא נותנת לו את זכויותיו – ואני ישבתי תוהה על איזה זכויות מדובר. נראה שהמערכת במקרה של קצב יצאה מגדרה כדי להבטיח את הזכויות האלה שלו. הוא הוזמן לשימוע אחר שימוע, הוצעה לו עסקת טיעון מקלה וחסרת תקדים, והוא לקח אותה, ואז בחר לחזור בו. והכי חשוב – הוא הולך למשפט – המקום בו צריכים להיות מוכרעים כל הסכסוכים מסוג זה במדינה מתוקנת. יכול להיות שהיו כשלים בהתנהלות המשטרה והפרקליטות, יכול להיות שנעשו טעויות. יחד עם זאת, מי שחורץ את דינו של אדם בישראל אינה הפרקליטות ואינה המשטרה. למרות שמנסים לגרום לנו להאמין שהאמירה "המשטרה ממליצה על הגשת כתב אישום" משפיעה על ההחלטה ובעצם גוזרת דינו של האדם, אין זה כך. רק בית המשפט יכול לעשות דבר כזה.
קצב אמר לנו שהבנות לא התלוננו, שהחקירה התחילה משמועות. אפילו אם זה נכון, כל זה לא משנה, כי החקירה מצאה תמיכה בעדויות של הבנות. כל זה לא משנה, כי זה לא פוגע בשום זכות של מר קצב. אם הוא עשה מעשה פסול, הוא צריך לתת את הדין על המעשה הפסול הזה, ועדיף אחרי חקירה של המשטרה, הגשת כתב אישום ובבית המשפט. בשום שלב, אפילו הבעייתיים ביותר, השאלה מבחינת המשטרה (כמו שהוצגה על ידה) לא הייתה אם יש ראיות שהוא ביצע מעשה פסול. השאלה הייתה על סוג המעשה הפסול שהוא ביצע, וזה צריך להיות מספיק כדי להביא למיצוי הדין עם אדם. (שלא לדבר על האלמנט הפסול שיש בכך שאדם שיש נגדו חשדות כבדים כי ביצע עבירות מין ימשיך לכהן בתפקיד רם מעלה, ביחוד לאור עסקת הטיעון שחתם עליה, ואף שחזר בו מאוחר יותר).
העניין הוא שקצב בדבריו קלע בול. כי אצלנו סכסוכים לא צריכים להיות מוכרעים במערכת המשפט, הם צריכים להיות מוכרעים בדרך פופוליסטית, שחושפת את כל המשתתפים בהם ומביאה כמה שיוצר חומר צהובונים מוצלח לעיני הציבור. סכסוכים אצלנו מוכרעים במכות מחוץ למועדון, ביריות ליד הרכב, ובכלל – מי שמנצח זה אותו אחד שיש לו את ה"חבר’ה" החזקים יותר.
וקצב חושב שהחבר’ה שלו חזקים יותר. יותר מהפרקליטות, יותר מהמשטרה, בטח ובטח שיותר מהמתלוננות ויותר מכל המדינה כולה. הוא, קצב, צריך לקבל את ה"זכויות" שמגיעות לו, וכיוון שלא קיבל, כולם צריכים לסתום את הפה ולעשות מה שאמר הוד מעלתו הרם, הבלתי פגיע והמושלם – או ללכת לעזאזל.
אני מאמינה למר קצב שהוא פגוע, שהוא לא חשב שיגרר להליך משפטי סבוך וארוך כל כך, ושלא האמין שמשהו שהוא עשה יביא אותו לפתחו של בית המשפט. העניין הוא, שזה קרה. וחלק מהסיבה שזה קרה נעוצה גם בהתנהגותו של מר קצב, שלא היה מוכן (וגם היום לא מוכן) לעמוד למשפט ולהוכיח את חפותו בבית המשפט. מר קצב לא רוצה להיות שם, הוא רוצה להיות הביריון, הכוחני, זה שמתנכלים לו ולא נותנים לו את מה שמגיע לו. הוא רוצה להיות זה שנדחף לתור במכולת, זה שעוקף מתי שבא לו בכביש, זה שדוחף בכניסה למועדון, זה ששורק לכל בחורה שהוא רואה ברחוב ומעיר הערות, זה שיורק גרעינים במיוחד כדי שהמנקה יצטרך להתכופף ולנקות, וזה שלא ירים את הטישו שהוא זרק על הרצפה. זה נוח להיות כזה, זה לא דורש ממך להתמודד עם עצמך.
אם מסיבת העתונאים הזו עשתה משהו למר קצב, זה להראות לנו שהוא אכן היה מסוגל למה שמאשימים אותו בו. שהוא מסוגל להשפיל את העובדות (והעובדים) לצידו, להפוך אותם לחסרי חשיבות בכל הסיפור הזה, ולהתעלם מהביקורת. על אחת המתלוננות הוא אמר ש"היה קשה לעבוד איתה" – ואני שואלת, אולי הסיבה נעוצה בזה שהיא לא הסכימה לעשות כדבריו של מר קצב (איש משפחה וסבא, קרית מלאכי). מסיבת העתונאים הזו הייתה עוד פרק ב"הישרדות – בית הנשיא" שמשודרת אצלנו כבר כמה שנים. יש בריאליטי הזה הכל – ראיונות חושפניים, בגידות וסכינים בגב, סיפורים ווידויים מעוררי דמעות, משימות מאתגרות והדחות.
העניין הוא, שבריאליטי מה שקובע היא מועצת השבט, אבל אנחנו שוכחים שאפילו בריאליטי, מועצת השבט נתונה לחסדי ההפקה. ובמקרה הזה זו מערכת המשפט – שלה המילה האחרונה, ומולה צריכים להתייצב אלה שחשודים בזה שעברו על החוקים.
מאשה יודשקין, 21, עתודאית; סיימה תואר ראשון במדע המדינה ומסיימת בימים אלה תואר ראשון במשפטים, בחורה מגניבה לכל הדעות.
הבלוגיקה היא האתר של נמרוד אבישר, יליד 1983, איש הייטק, סטודנט לפילוסופיה, מכור לאינטרנט. 
14 במרץ 2009 - 0:30
רק למען הסר ספק: אני עומד מאחורי כל מילה שכתובה כאן (על אף שאין זה בהכרח המצב עם פוסטים אורחים). נקודה שהייתי רוצה לשים אליה לב זה שמאש אבחנה יפה את הסתירה האינהרנטית שבהליכה של קצב אל התקשורת להתלונן שמשפטו נערך, וול, בתקשורת.
14 במרץ 2009 - 1:44
מסיבת העיתונאים של קצב התאימה בדיוק ל"זעקת הקוזק הנגזל". אתה לא רוצה שהתקשורת תרד עליך? אז לך כבר למשפט ותוכיח את חפותך, במיוחד אם יש לתביעה כ"כ מעט ראיות כמו שאתה אומר. אידיוט.
14 במרץ 2009 - 3:38
אני לא מצליח להבין למה אי-אפשר לשפוט אדם שלא בבית-המשפט. בית המשפט יחליט אם, מבחינה משפטית, קצב אשם והוא צריך לשבת בכלא. כאשר יחליט זאת, בהחלט ייתכן שההחלטה שלו תשפיע על השיפוט שלנו, אבל אין סיבה שבית המשפט יקבע באופן בלעדי אם, בעינינו, קצב אשם או לא.
מהמידע שצברתי בנושא, לדעתי הוא אשם. יתכן שבעתיד, אם או בלי קשר למשפט, יצטבר ברשותי מידע שונה שיגרום לי לחשוב שהוא לא אשם.
עיתונאים, אם הם הוגנים, ישרים ומצויידים ביכולות ניתוח גבוהות, אין לי בעיה שישפטו את קצב כבר עכשיו, על סמך מה שהם יודעים ושיספרו לי את תוצאות השיפוט שלהם. יש מקום להתווכח על העובדות, על הפרשנות לעובדות, ועל השאלה אם כל כלי תקשורת וכל עיתונאי מראה יכולות הסקה סבירות או לא. אבל כל הטענות האלו, שיש שופטים בירושלים ואין לשפוט את קצב עד שהם לא יאמרו את דבריו, אלו טענות מוטעות.
בית-המשפט הוא עוד משתנה במשוואת השיפוט האישי של כל אחד מאתנו ושל העיתונאים, ובהחלט יש מקום להתחשב בו. אם השופטים יקבעו שקצב היה קורבן לעלילה (ולא נראה לי שיש סיכוי שאכן כך הדבר), אז הקביעה שלהם בהחלט תגרום לי לחשוב שנית ולנסות להשתכנע במסקנות שלהם. אבל אין לי שום כוונה לוותר על השיפוט העצמאי שלי ולתת לאנשים אחרים לשפוט בשבילי. הם יקבעו אם קצב ייחשב לאשם בעיני המדינה ואם הוא יישב בכלא. זה בסדר גמור. אבל הם לא יוכלו לקבוע אם כל אחד מאיתנו חושב שהוא אשם, ואין שום סיבה שיעשו זאת. הם בסך-הכל שופטים.
14 במרץ 2009 - 11:58
מסכימה עם כל מילה.
העברתי לינק של הפוסט הזה לפוסט אחר –
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=498105
באמירה: יש מי שכתבה את מחשבותיי טוב ממני.
14 במרץ 2009 - 17:03
@יוסי: מערכת המשפט היא קודם כל פונקציה חברתית. ההחלטה של השופטים לגבי אשמתו או חפותו של אדם היא לא החלטה "משפטית" במובן שהיא לא משפיעה רק על עולם המשפט אלא על העולם האמיתי. החלטה של השופטים היא קביעה חברתית, מכיוון שמוסד המשפט נוצר ביחוד למטרה זו- כדי שהחברה תוכל להטיל עונשים על פושעיה בצורה הטובה ביותר וההוגנת ביותר האפשרית.
כל זה לא אומר שאתה לא יכול לחשוב שהוא אשם. אנחנו יכולים לעצמנו כיחידים להחליט אם אדם עשה משהו או לא לדעתנו, אנחנו גם יכולים להתפמס על העונש המגיע לו. העניין הוא, שברמה החברתית, שנוגעת לכל אחד מאזרחי המדינה ולא רק לך, ההחלטה היא של בית המשפט. הסירוב של קצב ללכת לבית המשפט פוגע בפונקציה הזו של בית המשפט. אני לא אומרת שלא צריך לדון בנושאים שעומדים בפתחו של בית המשפט, אני גם לא נגד תחקירים עיתונאים. כל הדברים האלה טובים, ראויים ויוצרים שיח ציבורי בנושאים חשובים. יחד עם זאת, אני חושבת שאסור לנו לשכוח את תפקידה של מערכת המשפט, ואת העובדה שלמרות כל הרצון הטוב (או הרע) לתקשורת ולכל אחד מאיתנו אין מנדט חברתי להחליט על אשמה ולהטיל עונש.
ולגבי הדעה האישית שלך- זכותך להשתכנע ממה שרק תרצה.
15 במרץ 2009 - 0:35
אני מסכים בעיקרון עם האמור בפוסט, יש לי רק השגה אחת:
בעולם אידיאלי, משפטו של אדם נערך בבית המשפט ולא חשוב מה קורה לפני כן או אחרי כן, כי השופטים ידונו וישקלו לגופן של ראיות ויחליטו בהתאם לאמת ולצדק כמיטב יכולתם (או כך לפחות הוא האידיאל המשפטי)
בישראל של היום, המצב רחוק מלהיות כזה. למשל, הלך הרוחות בציבור משפיע על השופטים, בעיקר בתיקים מתוקשרים. למשל, במדינה שבה כ-98% מהמשפטים מסתיימים בהכרעה, להחלטה להגיש כתב אישום יש משמעות כמעט כמו להרשעה.
הפתרון הטוב ביותר: לגנות הפוסט האחרון בבלוג של דרומי
15 במרץ 2009 - 1:38
@דרומי:
א. מאה אחוזים מהתיקים מסתיימים בהכרעה. אני מניח שהתכוונת להרשעה. אגב, אם אינני טועה, האחוז הוא 99.8. כדאי לבדוק, על הדרך, כמה מהתיקים הללו מסתיימים בעסקאות טיעון – כלומר, בהרשעה מופחתת באמצעות הודאה -לפני שטוענים שלהחלטה להגיש כתב אישום יש משמעות כמעט כמו להרשעה (רמז: מדובר על כתשעים אחוזים, לפי הנתונים שיש לי). מה שאתה מחפש הוא הסיכוי לזכאות במשפטים שנערכים ללא עסקת טיעון, והוא גבוה משמעותית משתי עשיריות האחוז, ואפילו משני אחוזים.
ב. בעולם אידאלי שופטים מכריעים בהתאם לאמת ולצדק? הו, לא. בעולם אידאלי שופטים מכריעים בהתאם לחוק. גם בעולם אידאלי (אולי בעיקר בעולם אידאלי) אין עקרון אחד של אמת ואין צדק אחד.
ג. האם משפט הוא מערכת צדק נוהלי לא שלם או מערכת צדק נוהלי טהור? זו שאלה שטורדת את מנוחתי זה זמן. הראשונה (לא שלם, לשם הנוחות) היא מערכת בה התוצאה הרצויה ידועה לנו, ויש לנו מנגנון שיודע להביא אותנו לשם, אבל לא בצורה מושלמת: יש לו false positives ו-true negatives, גם אם לא רבים. השניה (טהור לשם הנוחות) היא מערכת שבה כל עוד הפרוצדורה, המנגנון, מבוצע בצורה הוגנת, כל תוצאה תחשב לצודקת. לרוב נותנים משפט כדוגמה ללא שלם, ומשחק ספורטיבי כדוגמה לטהור, מפני שבמשפט אנחנו יודעים מה התוצאה הרצויה: שהאשם יורשע והחף מפשע יזוכה. עם זאת, כשמקשיבים למשפטנים מסוימים לפעמים מקבלים את התחושה שעבורם מדובר בהגדרה מעגלית, שכן "אשם" הוא מי שהורשע בבית המשפט, ו"זכאי" הוא מי שזוכה; אין אשמה וחפות "אמיתיים", אלא רק משפטיים, ולכן מדובר במערכת צדק נוהלי טהור – הפרוצדורה היא עצמה מבטיחה הוגנות.
ולמה אני פורש את כל המשנה הזו שאתה בוודאי מכיר? מפני שהאמירה "הלך הרוחות בציבור משפיע על השופטים", שאינני יודע כמה אמת יש מאחוריה (אתה וודאי מכיר את הדוגמאות, גם אלה המתוקשרות היטב, שבהן שופטים הכריעו בניגוד גמור להלך הרוח הכללי בציבור) דומה באופן מחשיד בהנחות היסוד שלה להנחה שהמשפט הוא מערכת צדק נוהלי טהור. החשש שלך כאן הוא מהוגנות הפרוצדורה, ואתה דואג שמא תהיה השפעה חיצונית על שופטים בדרכם להשיג אמת וצדק, שהם התוצאה הסופית היחידה האפשרית של פסיקתם (כל עוד נעשתה בצורה הוגנת)
מנגד, אני סבור שבזמן שהכרעות כמו "צודק" או "מוסרי" הן עניין אישי, הכרעות בדבר האם מעשה שנעשה הוא חוקי או לא, על אף שאינן קלות, הן ברות אחיזה בעובדות ומעוגנות במציאות, ואני מאמין ששופטים, שמשלח ידם הוא החוק, יודעים לעשות אותן באותו אופן שהרופא שלי יודע לקבל הכרעות בדבר מצבי הרפואי גם אם אני מנסה להשפיע עליו שהדיאגנוזה שלו שגויה. בטחונו העצמי של המומחה, אם תרצה. אני מאמין שחלק גדול מהקבלה של המערכת המשפטית נעוץ בהבנה שלא כל פסיקה שלה תהיה נכונה – זו מערכת של צדק לא שלם – ולקבל את מרותה ומקומה החברתי שמאשה מצביעה עליו למרות זאת. וכשבוחנים את זה כך, המערכת המשפטית היא המקום לברר בו עניינים כאלה גם בעולמנו הבלתי מושלם והלא אידאלי.
15 במרץ 2009 - 2:08
א. לגבי אחוזי ההרשעה: I stand corrected. אבל זה לא משנה את הטיעון שלי: גם אם 90% מכתבי האישום מסתיימים בהרשאה, ואפילו אם 80% – ההחלטה על כתב אישום היא החלטה משמעותית מאוד, וזו היתממות להגיד 'אז מה אם הוגש כתב אישום? בית המשפט יחליט בהתאם לאמת' או משהו כזה.
ב. בעולם האידיאלי של מערכת האמונות שעליה מבוסס המשפט הישראלי (ולא רק הוא), החוק משקף את האמת והצדק, שניהם מוחלטים ויחידים. למותר לציין שאני לא מקבל את העמדה הזו.
ג. בהמשך לב', לא תיארתי את העולם האידאלי כמו שאני רואה אותו, אלא את העולם האידאלי שעליו מבוססות ההנחות של מערכת המשפט. בעולם שלנו, לדברים שקורים מחוץ למערכת המשפט יש השפעה על מה שקורה בתוכו, ולכן הנסיון של קצב להשפיע על מישורים אחרים לבד מזה המשפטי מובן, גם אם הוא פתטי.
הפתרון הטוב ביותר: לגנות הפוסט האחרון בבלוג של דרומי
15 במרץ 2009 - 3:20
@דרומי: א. אחזוי ההרשעה גבוהים. אבל מעבר למה שאמר נמרוד- בתיקים מתוקשרים, האחוז של השונות פה הוא גדול הרבה יותר. מה גם, שנכון שרוב התיקים נגמרים בהרשעה, אבל מיעוטם הקטן נגמר בהרשעה בכל סעיפי האישום. מה שאני אומרת הוא, שאם הוגש כת"א על אונס, ולאחר מכן האדם הורשע בעבירה פחותה הרבה יותר, זה יכנס לסטטיסטיקה כהרשעה. בתיקים מתוקשרים- השופטים גם יזהרו לפני שהם מרשיעים ויבדקו את כל העובדות והראיות. אי אפשר לומר שאין משמעות לכת"א, ברור שיש, אבל בית המשפט לא כבול לשום צעד שעושה הפרקליטות, ביחוד אם הוא שנוי במחלוקת במערכת המשפטית עוד לפני שהדיון התחיל. אני סומכת על השופטים שלנו לבחון את הנושא ברצינות הראויה.
ב+ג. לפי התזה שלך עצמך, מסיבת העתונאים רק עזרה לקצב לקבל משפט צדק. אם התקשורת מראה את כל הצדדים- השופט לא מוטה. יכול להיות שהלך הרוח משפיע (למרות שאני לא בטוחה בזה בכלל), אבל משפט הוא הרבה פעמים תרגיל מחשבתי. השופט מחליט על פי הראיות שמוצגות בפניו, ועל פי התרשמותו מהראיות האלה. הוא יכול להאמין מה בא לו, הוא צריך לעגן את ההחלטה בראיות. החוקים הם אכן אלה שמשקפים את הצדק, והשופטים הם אלה שמיישמים את החוקים. הם עושים את זה הכי טוב שהם יכולים, והעבודה הכי גרועה שלהם עדיין טובה יותר מהעבודה של רוב האנשים האחרים כי יש להם מערכת שבנויה להתמודד עם שאלות כאלה מאחוריהם. חלק מהמערכת הזו בא להבטיח שההשפעות החיצוניות עליהם יהיו קטנות ככל האפשר. אמנם אי אפשר לאיין את ההשפעה האפשרית (כאמור, אני לא משוכנעת שכזו קיימת או שהיא משמעותית) של השיח הציבורי על השופט, אבל כולם מודעים לחשיבות של האובייקטיביות- כולל השופט. המצב אצלנו גם פשוט יותר מנניח בארה"ב, מדובר בשופטים מקצועיים שנתקלים בדילמות האלה יום יום ויודעים איך לפעול במצבים דומים.
15 במרץ 2009 - 8:20
ב+ג לא טענתי שמסיבת העיתונאים עזרה לקצב לקבל משפט צדק, אלא שמשפט הוא מאבק על כוח שבו קצב מנהל מאבק בכל המישורים.
הפתרון הטוב ביותר: לגנות הפוסט האחרון בבלוג של דרומי
15 במרץ 2009 - 12:55
@דרומי: אין ויכוח שמדובר במאבק על כוח. השאלה היא מה המאבק הזה גורר. לדעתי, המאבק הזה והמשחק של קצב בו גורר דה-לגיטימציה מסויימת של מערכת המשפט, וזה פסול בעיני.