איך להתייחס לשלטון החוק?

הפוסט של מאשה והדיון בעקבותיו הביאו אותי לחשוב קצת על המקום של המשפט ושלטון החוק בחברה שלנו. נדמה שהחברה הישראלית מתייחסת באופן דואלי למערכת המשפט שלה: מחד, הולכות וגוברות הקריאות להחליש אותה; מנגד, אנחנו מצפים ממנה – ומכל מערכת אכיפת החוק, בעצם – לשמור את הסדר החברתי על כנו, ועושים שימוש במערכת המשפט שלנו על מנת לקבל ממנה צדק.

אינני בטוח עוד שתפקידה של מערכת המשפט הוא לייצר צדק. זו שאלה שמשפטנים יכולים להתווכח עליה, ואכן ראיתי אותם עושים זאת. צדק, עבורי כמי שמביט עליו מנקודת מבט פילוסופית, איננו מושג מוחלט. רק לפני שבועות מעטים ראיתי ישראלים רבים כל כך משוכנעים בצדקתם, בטוחים שהצדק עמם, בה בעת שתושביה של עזה חשו שנעשה איתם עוול נורא. האם ישנו צדק מוחלט אי שם בערפילי היקום, אמת מידה שתוכל להתגלות ולהכריע את סכסוכינו, קטנים כגדולים? עצם הרעיון נתפש אצלי כרליגיוזי, שייך לתחום האמונה הדתית ותו לא.

אולם אני יודע זאת: השופטים שלנו מכריעים באם במקרה שהובא בפניהם נעשתה עבירה על החוק, ואם כן, האם יש בכך כדי לבסס אשמה ואחריות, המביאות עמן ענישה. ויש שאפילו זאת אינם מכריעים: יוסי גורביץ מזכיר לנו היום את סיפור משפטו של ג’ון איוון דמיאניוק, שזוכה במשפטו לא מפני שלא עבר כל עבירה – אלא מפני שלא עבר את העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, במקום בו יוחסו לו; הוא ביצע את פשעיו במחנה אחר.

דרך מערכת סבוכה החוק אמור לייצג את רצונה של החברה, ובתי המשפט אמורים לקבוע האם דורשת החברה מחיר על מעשים שנעשו. משום כך, כאשר נשמעות מדי פעם הקריאות על היותם של בתי הדין מנותקים מהציבור, אני מרים גבה בשקט: הציבור הוא שהתווה את החוקים לפיהם בתי המשפט שופטים. היושבים על הכס אינם שם על שום תפישתם הנעלה את המוסרי – היש בכלל דבר כזה? – הם שם על שום בקיאותם המופלגת בחוק של מדינת ישראל ובדרכי יישומו. כאשר בית המשפט העליון פוסל את פסילתן של מפלגות, הוא עושה זאת משום שהפסילה אינה מעוגנת בספר החוקים. אולם האם יכול בית המשפט לטעות?

[...]

בסופו של דבר, בתי משפט מקבלים החלטות. ישנם כמה סוגים של מערכות לקבלת החלטות, ונדמה שאפשר למיין את כל המערכות הללו לשלושה טיפוסים עיקריים. המערכת הבסיסית ביותר, אולי הטבעית ביותר, היא מערכת הצדק הנוהלי השלם. במערכת כזו, יש לנו קריטריון שמאפשר לנו להעריך איזו הכרעה היא הצודקת – כלומר, אנחנו יודעים איזו תוצאה אנחנו רוצים שתהיה לנו; ויש לנו גם מנגנון, או נוהל, שבביצועו נגיע תמיד לתוצאה הרצויה. הדוגמה הקלאסית בספרים היא של אב, שמחלק לבניו דמי כיס בסך של עשרה שקלים. התוצאה הרצויה מבחינתו, התוצאה אותה הוא רואה כצודקת, היא שהילדים יחלקו שווה בשווה. הוא מניח על השולחן עשרה מטבעות של שקל, וקובע את המנגנון הבא: הבן האחד יחלק את הכסף לשתי ערימות, והבן השני יבחר ראשון את הערימה שהוא לוקח. במנגנון כזה, הילד המחלק יודע שבכל מקרה של חלוקה לא שוויונית, סביר להניח שהוא יהיה בצד המפסיד. על כן, יחלק את הערימות שווה בשווה. המנגנון מבטיח שתוצאתו תהיה צודקת.

הדוגמה הזו, כאשר אני משתמש בה בחוגי בית, מבלבלת. הבה נביט על דוגמה אחרת: נניח שיש בידינו תרופה יקרת ערך, המרפאת מחלה קשה. דא עקא, לתרופה הזו יש מגבלה רצינית: אם תנתן לאדם חולה, הוא יבריא מיד; אולם אם ייקח אותה אדם בריא – הוא ימות. גם כאן, יש לנו קריטריון ברור להכרעה האם ההחלטה הסופית צודקת: בהנחה שברצוננו להציל חיים – שהרי יצרנו תרופה, לא רעל – התוצאה הצודקת תהיה שהתרופה תנתן לכל החולים, ואף לא לאדם בריא אחד. נניח עוד, שיש ברשותנו את המידע הבא: כל החולים במחלה הקשה מקבלים, מיד עם ההדבקה, כתם בעל צורה ייחודית על זרוע ימין שלהם. כעת, יש לנו מנגנון: כל שעלינו לעשות הוא להתבונן בזרועו הימנית של האדם שלפנינו – אם יש עליה את הכתם, יש לתת לו את התרופה, ואם אין עליה את הכתם, הרי שאין לתת לו את התרופה. יש תוצאה רצויה, יש מנגנון שתמיד מאפשר להגיע אליה.

אולם, בואו נניח שנודע לנו שרק ל-95 אחוזים מהחולים מתפתח כתם כזה. כעת, עומדות בפנינו שתי אפשרויות: אנחנו יכולים להתחיל לתת את התרופה גם לאנשים שאין להם כתם, או לקבל את זה שהמנגנון שלנו מותיר בחוץ חמישה אחוזים מהחולים. סביר שנבחר באופציה השניה, מפני שהסיכוי שלנו לצדוק במקרה הראשון נמוך יותר ועלול לגבות יותר קרבנות. כעת, עדיין יש לנו קריטריון לקביעת התוצאה הרצויה, הצודקת, אולם המנגנון שלנו, שאמור להוביל אותנו לשם, אינו שלם. מערכת כזו נקראת מערכת צדק נוהלי שאינו שלם.

אולם מה קורה כאשר איננו יודעים מהי התוצאה הרצויה, כאשר אין לנו קריטריון שיכול לקבוע האם החלטה היא צודקת או לא? בואו נניח שעלינו להחליט איזה מבין עשרה אנשים יזכה בסכום כסף גדול, וזאת מבלי שאנחנו יודעים דבר אודותיהם: לא רקע, לא מראה, לא השכלה – כלום. מציגים בפנינו את המספרים אחת עד עשר, ועלינו לבחור מספר אחד כאשר אנחנו יודעים שכל מספר פירושו בן אדם, שאין אנו יודעים דבר אודותיו. אנחנו יכולים לערוך הגרלה, ולתת למספר שעלה בגורל את הכסף: כאן, נדמה שקל לטעון שמדובר בהחלטה צודקת, אם היא מתקבלת באופן כזה.

ואולי טובה יותר היא הדוגמה הקלאסית: שתי קבוצות כדורסל נפגשות למשחק. איננו יודעים מה התוצאה הצודקת למשחק, אם עדיף שמכבי כפר סבא תנצח, או שמא הפועל קריית עקרון, ומה צודק יותר. אולם, בהנחה שהמשחק מתנהל בהגינות ולפי כל הכללים, הרי שכל תוצאה תהיה צודקת. מערכת כזו נקראת מערכת צדק נוהלי טהור, והיא פועלת כמעין תיבת קסמים – מכניסים לתוכה דילמה, מקבלים תוצאה צודקת. הפרוצדורה, המנגנון – כל עוד הוא מבוצע בהגינות, כפי שהעיר רולס – הוא הקריטריון לצדקתה של התוצאה.

[...]

ואת מערכת המשפט, איפה נמקם? די ברור שמערכת המשפט איננה מערכת צדק נוהלי שלם, הלוואי וכך היה הדבר. אלא שמערכת המשפט שלנו מסוגלת לטעות. נותרנו, אם כן, עם שתי אפשרויות. אפשרות אחת היא לטעון, שיש לנו קריטריון מובהק לתוצאה צודקת – תוצאותו של משפט היא צודקת אם כל העבריין יוצא בה אשם, והאדם החף מפשע – זכאי. יש לנו גם מנגנון להשגתה העקרונית של תוצאה זו, אלא שהוא עשוי לטעות. בהשקפה זו, משפט הוא מערכת צדק נוהלי לא שלם.

מנגד, ניתן לטעון שמשפט הוא מערכת צדק נוהלי טהור – כלומר, שכל עוד המשפט נערך בצורה הוגנת, עם שופט ללא משוא פנים וזכות לייצוג משפטי והליך הוגן שנשמרת כל העת, תוצאתו – מעצם היותה כזו – צודקת.

כדי להמחיש את הואלידיות של ההשקפה הזו, רגע לפני שאני שולח אותה לתהומות הנשייה, הבה נדמיין שיש ברשותנו כדור בדולח שמכריע האם האדם העומד מולו הוא אשם או לא, מבלי לבחון את חומר הראיות, אלא באופן שרירותי. נניח גם – לצורך הדיון – שכדור הבדולח הזה מביס את הסטטיסטיקה צודק בשמונים וחמישה אחוזים מהמקרים, ושנתון זה ידוע לנו. עוד ידוע לנו – שוב, כמשחק מחשבה, לא כאיזו עובדה – שבתי המשפט צודקים רק בשמונים אחוזים מהמקרים. אם משפט צודק הוא מערכת צדק נוהלי לא שלם, הרי שעלינו להשתמש בכדור הבדולח הזה במקום במשפט מלא, עם ראיות ועדויות ושאר ירקות. אולם נדמה לי שניתן לבטח לטעון שמדובר בהליך שאינו הוגן – מי מאתנו היה מוכן לקחת סיכון של חמישה עשר אחוז להיות מורשע בעבירה שלא ביצע? או סיכון של חמישה עשר אחוז שפושע מסוכן ישוחרר לרחובות? הרי כדור הבדולח, שאינו בוחן את הראיות, עלול לשלוח למאסר אדם שכלל לא היה בזירת הפשע, או לשלח לחופשי רוצח שנתפס בשעת מעשה. מכאן, שלא גובה אחוז הטעות הוא המשנה, אלא עצם קיום ההליך המשפטי ההוגן, בחינת הראיות והעדויות לאור החוק והכרעת הדין.

[...]

אם חושבים על זה רגע, כך אנחנו מתבקשים, פעמים רבות, להבין את המערכת המשפטית שלנו. אנחנו מתבקשים לראות את הכרעותיה כמוחלטות ולהתייחס אליהן כאל ההכרעה האחרונה. מי שהורשע בבית המשפט הוא עבריין, ומי שזוכה הוא חף מפשע – בלא התייחסות קלה שבקלות לאפשרות הטעות. אנחנו מתבקשים להבין אותה כך מתוך אילוץ: אמנם המערכת המשפטית איננה מושלמת, אולם היא הדרך היחידה שלנו לפעול לאכיפת חוקינו כחברה. ייתכן שהפושע שכעת הושלך לכלא מעולם לא עשה עוול לאיש והורשע על לא עוול בכפו – אולם ההתעלמות מפסיקתו של בית המשפט רק משום שזה שוגה לעתים תביא לאי יכולת אכיפה כוללת, ובסופו של דבר לפירוק הסדר החברתי וליצירת חברה של פושעים ופושעים בכפיה, חברה בה האדם חי חיים קצרים ובהמיים.

אולם אלה המתבוננים על המערכת המשפטית לא כעל חלק משלם חברתי שנועד להבטיח את אפשרות הקיום המשותף של אנשים זה לצד זה, בדיוק כמו ממשלה, פרלמנט, מס הכנסה או משטרה; אלא כעל גוף בפני עצמו שמטרותיו, גם אם חברתיות, אינן פעולתה התקינה של החברה אלא נקודתיות יותר: הענשה של פושעים, זיכויים של חפים מפשע; אלה, הרואים את בתי הדין באור זה אינם מבינים את האילוץ, והוא מתפרש אצלם כמהות. מבלי דעת, הם רואים בבתי הדין מערכת צדק נוהלי טהור, וכשמתרחשות טעויות, או סתם כשבית המשפט פוסק פסיקה שנראית להם בלתי הוגנת, הם בדיסוננס: מחד, תוצאותיו של משפט הוגן – כמערכת צדק נוהלי טהור – אמורות להיות צודקות תמיד; מנגד, עומדת הטעות. הדרך לפתרון הדיסוננס, עבורם, תהיה לחשוב שההליך שבוצע לא בוצע בהגינות. או אז הם מתחילים לפעול כנגד ההליך: הם קוראים לצמצום כוחו של בית המשפט, לקביעת עונשי מינימום, הם מאשימים את השופטים בהטיה, את היועץ המשפטי לממשלה ברדיפה אישית. ולרגע לא עוצרים לחשוב שאולי, בעצם, בית המשפט הוא מוסד חברתי – ככזה, הוא לא יכול להיות מושלם, גם אם בראשם הוא מוסד אוטופי שתוצאתו תמיד צודקת.

[...]

לא, מערכת המשפט היא מערכת צדק נוהלי לא שלם. הסיבה שלא ניתן להחליפה בכדור בדולח היא שמערכת כזו לא נמדדת רק באחוז הטעות שלה, אלא גם באיזו מין טעות זו. הנוהל שלה, הוא אמנם לא מושלם, אבל הוא נחוץ חברתית, והאילוץ הוא שמחייב אותנו לכבד את פסיקתו על אף אי שלמותו. כאן העניין המרכזי – להבין שבית המשפט לא מושלם, ולקבל אותו למרות זאת, מתוך הכרה בחשיבותו החברתית העליונה, בהיותו הכוח שמונע מהחברה הדמוקרטית להתפרק. אחרי שנבין את זה, נפנים את זה ונטמיע את זה, נוכל לעזוב את בית המשפט ומערכת אכיפת החוק במנוחה, ואולי נזכה להיות ראויים לתואר "דמוקרטיה".