לפני כמעט שנה דובי גילה את התנועה לעריצות רובדמוקרטיה ישירה, וכתב בפוסט מופתי שכותרתו "המדע של נהגי המוניות" על טל ירון את הדברים הבאים:

הניסיון של מר ירון להנחיל לקוראים ידע בתחום שהוא, במקרה הטוב, תחביב צדדי שלו, יהיה דומה לניסיון שלי להקים בלוג שיעסוק בהנחלת ידע בפיזיקה על בסיס זה שקראתי את ספריו של סטיבן הוקינג: אפשר, אבל זה יצא די פתטי.

והנה, אנו נמצאים כחצי שנה לאחר התקרית ההיא וטל משחרר לחלל הטוויטסקייפ פוסט שהוא מעין סקירה פילוסופית של האונטולוגיה, אותו זרם מטאפיסי העוסק בשאלת היש בעולם. והו, כמה טעויות הוא עושה.

טל מעיד על עצמו, בעמוד האודות שלו, שהוא אוטודידקט. זה בוודאי נכון, ואין כל ספק שטל הוא אדם נבון ביותר, אבל לפעמים לא די לקרוא כמה ספרים כדי להתיימר להבין מהם משהו. על אחת כמה וכמה, כשמדובר בספרי פילוסופיה וטל לא מגיע מתחום הפילוסופיה: הוא מעיד על עצמו שהוא "עוסק" בפילוסופיה, שזה מוזר כי את מפעל הפילוסופיה האחרון בארץ סגרו לפני שנתיים כדי לפנות מקום לעוף העמק. ההיסטוריה מלאה בסילופים של ספרי הפילוסופיה, שהם קשים ומורכבים עבור כל אדם.

אבל נעבור לתוכנם של הדברים. טל טוען כי:

שאלת המציאות או הבניית המציאות, היא שאלה שהטרידה דורות רבים של הוגים ופילוסופים. אפשר לראות את הדיון מתחיל עוד ביוון העתיקה עם זנון, אפלטון ואריסטו. בימי הבניים היה זה הויכוח בין הריאליסטים (המפלגה של דובי וז’נבה) לנומנליסטים (המפלגה של פוקו ואילת).

זנון?! זנון?! האיש עם הפרדוקסים המצחיקים? האיש שכל טענתו הפילוסופית נשברה לרסיסים כשדיוגינס קם ממקומו ופסע מספר צעדים? מה עם תאלס או קסנופנס הקדומים בהרבה? מה עם מורו של זנון והאיש שעל תורתו ניסה להגן באמצעות הפרדוקסים שלו, פרמנידס? זנון, אפלטון ואריסטו?

אבל מילא זה. בזמן שהביטוי "ריאליזם" אכן היה שגור בסכולסטיקה הימי ביניימית, מובנו היה אחר לחלוטין ממה שטל מבין בו, היינו, האמונה שהמציאות היא קיימת ובלתי תלויה אונטולוגית בתפישותינו הקונספטואליות. הויכוח העיקרי בין הנומינליסטים לריאליסטים של אותה התקופה היה בדבר קיומם של "כוללים" (universals), כלומר, דברים שלפרטים יש במשותף. וזה, רבותיי, ממש לא הנושא בדיון. נעבור הלאה:

הראשון שהניח לדעתי יסודות ראשוניים יציבים לבירור השאלה הזאת היה דקארט, שניסה לברר על ידי הטלת ספק מתמיד בהכל, מה יכול להיות היסוד שעליו אפשר להתבסס וממנו ניתן להתחיל לברר את המציאות.

אה, אם דקארט היה הראשון, אז כנראה שדמיינתי את אוגוסטינוס שכתב "אם אני טועה, סימן שאני ישני". או את ארבע חלוקות הטבע של אריגנה. או את אל פראבי. או את פילון מאלכסנדריה, או את פלוטינוס, או כמעט כל ניאו אפלטוניסט אחר.

שנית, כשקוראים את דקארט כספקן ראוי לציין שהספק הקרטזיאני היה מתודי – דקארט לא באמת הטיל ספק בכל אשר סביבו, אלא השתמש בספק כדי לבודד את מה שיש לו עליו ידיעה וודאית. זו איננה פרשנות – דקארט עצמו כתב את הדברים בספרו "על המתודה".

דקארט בספרו הגיונות, הטיל ספק בהכל. הוא הטיל ספק במתמטיקה (יכול להיות ששד קטן מבלבל לנו כל פעם את המסקנות המתמטיות), הוא הטיל ספק בחושים (יכול להיות שאנו חולמים), הוא הטיל ספק בהגיון (שוב, יכול להיות ששד קטן מטעטע בהגיוננו). לבסוף הוא נשאר עם המסקנה שהדבר היחידי שהוא בטוח בו הוא "אני חושב, משמע אני קיים"

וואו, מאיפה להתחיל? ראשית, זה "מתעתע". שנית, המשפט "אני חושב משמע אני קיים" הוא טעות בשני מובנים שונים, ולכן לא נכנס ל"הגיונות". הוא הופיע ב"מאמר על המתודה", שנתיים קודם לכן. הנוסח ב"הגיונות" הוא: אחר שירדתי לעמקו של עניין זה ושקלתי יפה כל דבר ודבר, צריך אני לבסוף להחליט ולחשוב לדבר בטוח שמאמר זה: ‘אני קיים, אני נמצא’ אמתי הוא בהכרח כל אימת שאני מביע אותו או משיג אותו ברוחי. זה ניסוח לא לוגי בעליל.

דקארט לא הסתפק בטענה הזאת. הוא רצה להגיד יותר על העולם. דקארט פחד ליפול ל"פוסט מודרניזם". הוא הבין שהישארות בבסיס שהוא גילה, אומר שאין עולם אמיתי. שהכל פרי דמיון.

יש כאן כמה הערות, אבל תקצר היריעה. אומר רק זאת: דקארט לא יכול היה לפחד מפני הנפילה הארוכה אל הפוסט מודרניזם. זה כי הפוסט מודרניזם לא היה אפילו רעיון בזמנו.

הצעדים השגויים הללו, של התבססות על הגיון, כאשר מראש אנו יודעים שההגייון אינו תקף, אופיניים לפילוסופיה הצרפתית. הפילוסופים הצרפתיים מאד אוהבים לוגיקה, ובהיותם לא מחקריים, הם נותים להתבסם בה, ובכך להפיל את עצמם פעם אחר פעם. כך גם עשה דקארט. פילוסופים חדי עין הבינו את השגיאה של דקארט ודחו את טענת האלוהים. כך שלבסוף נשארנו רק עם הבסיס של "אני חושב משמע אני קיים".

נעזוב את האיפיון הכולל של פילוסופיה צרפתית שאינו במקומו. טל לפתע "יודע" שההגיון אינו תקף. הטיעון הקרטזיאני איננו מושלם, אבל הוא בשום פנים לא סתירתי – ההוכחה הראשונה לקיום האל, הגם שהיא איננה מושלמת, לא עומדת בשום קריטריון של סתירה לפסילתו של ההגיון, אלא נובעת מבחינה מדוקדקת של העצמי, אותו עצמי שקיים לפי הנקודה הארכימדית של הספק המתודי.

ויש לשים לב: טל מאשים את דקארט בפרשנותו שלו. הוא טוען שדקארט הוריש לנו רק את הקיום העצמי, על אף שדקארט לא עשה זאת – זה טל שפוסל את כל הפילוסופיה הקרטזיאנית בלי לתת נימוק אחד.

קחו אוויר, זה נעשה נפלא יותר:

זרם אחר, שהמשיך את הריאלסטים ואביו הרוחני המודרני היה בייקון, כן טען שלעולם יש יסודות וכללים בסיסים שמהם ניתן להסיק מסקנות. הזרם הזה שאפיין את הפילוסופים הבריטים, נקרא הזרם האימפריצסטי

אחותי הקטנה, יצור נפלא שכמותה, נתנה לי ביטוי נפלא למצבים שכאלה: איך לא!

האמפיריציזם נובע מפסילה של הרעיון של ידע א-פריורי – שהוא הרעיון הראציונליסטי של דקארט – על העולם, וטוען שכל ידע שיש לנו על העולם הוא חושי (ניסיוני) בלבד. לא מתחבאת בו בהכרח הטענה שיש "כללים בסיסיים" באדם או בטבע.

"מי שהצליח להכות את טענתם, ולפוררה, היה דיויד היום" – יום - אגב, זה התעתיק הנכון של שמו, כפי שהיה טל יודע אילו היה טורח להרים כל ספר שנכב על ידו או עליו – יום, שהיה האמפיריציסט הקיצוני ביותר, הוא שפורר את טענת האמפיריציסטים? Oh, really?

פילוסוף סקוטי, מבית מדרשם, שהראה שאין "סיבה ותוצאה", ושאין בהכרח חוקיות כמו שהאמפרציסטים אוהבים לחשוב

אוקיי, זה סתם לא נכון. לא זו בלבד שיום הראה שישנה חוקיות בטבע – שבע מערכות של חוקיות, למעשה – אלא שהפסילה שלו (החלקית, אגב, וכדאי לקרוא את החלק השלישי של מסכת טבע האדם כדי לראות את ההסתייגות שלו ממסקנותיו שלו) את הקשר המחייב בין סיבה ותולדה לא פוסל דבר מהאמפיריציזם. אם כבר, הוא פוסל את הראציונאליזם, שמניח שיכולת להבנת העולם נמצאת באדם.

ההבנה שאין חוקיות הממה את האימפרציסטים הבריטים, אבל לא הפריעה להם להמשיך בשיטתם. ג’ון סטיוארט מיל, ופילוסופים בריטים רבים עד היום, ממשיכים לדבוק באימפרציזם, שבינתיים החליף את שמו לאינדוקטיביזם.

ממש לא הממה אותם, ברקלי אמר את זה עוד לפני יום, וגם אז לא היה הלם. האמפיריציזם לא מחייב חוקיות. הוא רק מחייב את ההכרה שכל הידוע לאדם ידוע לו מניסיונו שלו, ולא מתוך איזשהם דברים הטבועים בו מלידה; את התפישה שהידע כולו הוא א-פוסטריורי. דווקא הטענה לחוקיות ברת-הבנה בעולם היא טענה שמבליעה בתוכה רעיונות ראציונליסטיים בהכרח.

האמפיריציזם היה תנועה של תקופת הנאורות, וסיים את תפקידו בערך באותה תקופה. חלק מהרעיונות האמפיריציסטיים המשיכו לתוך שיטות בפילוסופיה האנליטית, אולם בשום צורה הזרם הזה לא קיים "עד היום". זה יהיה טפשי, להמשיך זרם מטאפיזי שכבר מזמן אינו נוגע לשאלות שאנחנו שואלים בפילוסופיה המודרנית.

אינדוקטיביזם איננו בשום צורה המשך של האמפיריציזם. האינדוקטיביזם הוא זרם בפילוסופיה של המדע, ואילו האמפיריציזם הוא זרם אפיסטמולוגי/אונטולוגי.

לבסוף, לקרוא למיל אמפיריציסט מעיד על חוסר הבנה של לפחות אחד מהנושאים, אמפיריציזם או מיל. מיל היה תועלתן ועסק בעיקר במוסר. עיסוקו הקצר במטאפיסיקה היה אריסטוטלי בעיקרו ונועד להחליף את הקטגוריות האריסטוטליות, שכל עיקרן קטלוג של מה שכבר מונח שישנו בעולם, ולא ניסיון להוכחה שהוא שם.

קאנט, כדרכם של הפילוסופים הגרמניים היה מאד יסודי. הבעיה שיום הציג לפניו לא היתה קלה. במשך שנים הוא חכך וחקר את הבעיה עד שהוציא את מסקנותיו בספר "ביקורת התבונה הטהורה". שם הוא טען (אם ניתן לסכם בפשטות את אחד מספרי הפילוסופיה המורכבים ביותר שיש), שאכן המוח שלנו בנוי כך שיזהה חוקים בעולם מורכב, אך החוקים שהמוח מוצא לאחר בירור יסודי, אינם יכולים להיות רבים יותר מהחוקים הקיימים בטבע. כלומר אם מצאנו חוק, והוא מתקיים, לא יכול להיות שהחוק הזה לא מתקיים בטבע

תקצר היריעה לתאר עד כמה טל טועה כאן בפרשנותו את קאנט. די אם אומר שכשקאנט מתייחס ל"חוקי הטבע", הוא לא מדבר על "חוקים הקיימים בטבע", אלא על החוקים של הסינתטי-אפריורי, של מה שמאפשר לאדם לתפוש – חוקים הנמצאים באדם עצמו, לא בטבע. ואוסיף עוד שקאנט מבחין הבחנה ברורה (אידאליזם טרנסצנדנטלי, זה נקרא) בין התופעה – הדבר כפי שאני משיג אותו – והדבר כשלעצמו, שהוא מה שישנו בעולם ואותו אין לי איך להשיג כמו שהוא.

דעתי בעניין זה, ואני אומר אותה בזהירות רבה, היא שקאנט פיספס. אנו עלולים לזהות חוקיות בדברים, אבל החוקיות הזאת לא תתקים בטבע

דעתי בעניין זה, ואני אומר אותה בלב שלם, היא שטל פספס. קאנט טען שהחוקיות שלו לא יכולה להתקיים בעולם כשלעצמו – מה שטל מכנה "טבע" – אלא רק במישור של התופעות. לחזור על דבריו של קאנט תחת הכותרת "קאנט טעה", הרי לכם פספוס נאה במיוחד. נדמה שטל פספס לחלוטין את המהפיכה הקופרניקאית של קאנט. זה בסדר גמור, אבל במצב כזה כדאי אולי שלא לכתוב טעויות בפומבי.

הוסרל הסכים שאנו כלואים במה שהוא קרא "אי תודעתי". הוא טען שלעולם לא נוכל לצאת מהאי (שהוא בעצם ה"אני חושב משמע אני קיים" של דקארט). אבל יש לנו שני כלי בסיסי לצאת מחשבתיו מהאי. האחד היא שאנו פוגשים "אחרים", ולאחרים הללו יש ניסיון שאינו קיים אצלנו. כאשר אנו פוגשים אדם אחר, הוא מביא ניסיון שלא הינו מודעים לו. ולכן, הוסרל טוען, אם הניסיון אינו מגיע מאיתנו, הרי ברור שהוא מגיע ממקור אחר. ואז זה אומר שיש עולם אמיתי שם בחוץ

ראשית, ה"אי התודעתי" של הוסרל אינו הקוגיטו. הוסרל טען שעבור הפנומנולוג הטרנסצנדנטלי, זה המתעסק רק במשפטים סינטטיים אפריוריים, ישנו אי תודעתי – קשה לו למצוא את המשפטים הללו, שהם בעלי המשמעות האמיתית להבנת הכרתו של האדם, בין כלל הדברים האחרים. מכאן, המעשה הפנומנולוגי הוא לשים בסוגריים, בצד, תופעות אחרות, ולנסות לעסוק רק בעיקר  ההכרתי שלפנינו.

הוסרל הפריד היטב בין הנואסיס – פעולת התודעה – לבין הנואמה, התופעה אליה מכוונת הפעולה של התודעה. תהליך ה"אפוכה" של הוסרל מתבסס בדיוק על ההיפך הגמור משטען טל: על כפירה בכל הנחות הקיום של העולם החיצוני. הגישה הפנומולוגית כולה עוסקת בהבנה של איך האדם מרכיב לעצמו תופעות ממושגים שיכולים או לא להיות קיימים בעולם החיצוני.

טל העיד על עצמו שהוא התקשה בקריאתו של הוסרל. דומה שאכן זה כך.

אלא שהוסרל מפספס את התת-מודע. האם לא יכול להיות שהידע ה"אחר" אינו אלא ידע מודחק במחשבותינו? כן…זה יכול להיות, ואז הטענה של הוסרל נופלת

הו, אבל זה הטיעון הראציונליסטי, אותו טיעון שלוק ויום הפילו שנים רבות קודם לכן, אותה תפישה שהאדם נולד עם ידע מסוים על העולם. איזה מקום יש לתפישה כזו בעולם הפוסט קאנטיאני?

כעת, אחרי שיצא כנגד קאנט והוסרל, אומר טל את הדברים הבאים:

אני טוען שלא. יש עולם שאני חווה אותו. יתכן שהוא קיים בדימיוני בלבד. יתכן שאתם לא קיימים, אבל בסופו של דבר, בתוך ה"עולם" הזה אני מוצא חוקים, ועלי להסתדר עם ה"חוקים" שאני מוצא.שאם לא כן, אני חווה פגיעות, כאבים ואסונות. יתכן שהם כולם פרי דימיוני, אבל אני חווה אותם. ואם אני רוצה לא להיפגע מהם, עלי למצוא את החוקיות שאני חווה בכלוב שלי

זו הטענה הקאנטיאנית.
ו:

כך אני הופך למדען או לאדם רגיל הלומד וחוקר בכלוב של עצמו

וזה הבסיס של הפנומנולוגיה ההוסרליאנית.

[...]

העובדה שספרים זמינים לכול עוד לא הופכת את הכול למומחים לפילוסופיה. מתברר, שבספרים הללו צריך לדעת גם איך לקרוא, ולא רק לנסות לחלץ שברירי הבנה מהם. מה חבל שעד שיש בלוג בעברית שעוסק בפילוסופיה כמו שצריך, הוא עושה זאת בצורה כה חובבנית, מוטעית וגרוע מכל – מטעה.