הקדמה
מאחר ותומכי הדמוקרטיה הישירה (בויקי שלהם הם קוראים לזה ד"י, וראשי התיבות הללו מאוד מקובלים עליי) הוציאו עצמם לפומבי בקול תרועה רמה, בפוסט הזה ובתגובות לביקורת עליו אצל דובי, החלטתי לכתוב איזושהי תשובה למסמך שהם מכנים "תשובות לספקנים".
אני ממליץ לקרוא את הפוסט והדיון אצל דובי כקריאה מקדימה, ובכלל.

שמרנות
בדיון אצל דובי המגיב מרק ולצר האשים אותי בשמרנות. זו לא האשמה חריפה מאוד, באמת, והיא גם נורא נורא לא רלוונטית. לקבל הצעה רק משום שהיא חדשנית ושוברת את הסטטוס קוו זה חסר הגיון בדיוק כמו לדחות אותה מהסיבות האלה. את חסרונות השמרנות מסביר ולצר כך:

"אם היינו מתווכחים לפני 400 שנה על מונארכיה מול שילטון נציגים היית טוען כי יש לך בסיס תיאורטי לכך שהמלוכה עדיפה".

ועל זה שנו חכמים – נו, אז? יש מקרים שבהם החדשנות והמהפכנות רצויות, ומקרים שלא – הרי גם לנין היה מהפכן. העובדה שרעיון הוא מהפכני עוד לא הופכת אותו לטוב, ועל כן "שמרנות" כזו היא לא שגויה א-פריורית.
בכלל, נדמה לי ש"שמרן" זה כינוי ששייך למין מיוחד של טיעוני אד-הומינם מחופשים, שעמם נמצאים גם פאשיסט, שמאלן (או בגרסת הטוקבקים: סמולן), יפה נפש, קפיטליסט וכיו"ב. הם מחופשים, כי הם נדמים רלוונטיים, אבל הם לא. כי גם אם אני חושב שהטוען הוא פאשיסט, זה לא פותר אותי מהפרכת הטענה שלו. אני יכול לטעון שהטענה משקפת ראיית עולם פאשיסטית, למשל, ולכן אין לקבל אותה. עם זאת, תקיפת הטוען כשמרן, פאשיסט או כל תואר דומה פשוט אינה מספיקה.

שלילה כפולה אינה חיוב
בתשובה לשאלה "האם לא יעברו חוקים פופוליסטיים והרסניים כמו ביטול מס הכנסה?" ניתנת התשובה הבאה:

"כמו בכנסת היום, יש צורך בדיונים ותקופת הסברה לכל חוק וחוק. במהלכו יועלו דעות בעד ונגד. קשה להאמין שאנשים יחליטו לבטל את מס ההכנסה כאשר מישהו יתריע כי דבר זה יגרום לשיתוק המדינה. ואם בכל זאת קרה הדבר, הרי מהר מאוד תועלה הצעה לבטל חוק זה. "

החלק הראשון של התשובה הזו לוקה בחסרון אחד משמעותי: הוא נבואי. כלומר, הוא מניח שקיימת אפשרות לנבא כיצד ינהגו בני אדם בסיטואציה שמעולם לא נוסתה. עוד, היא מתבססת על הנחה שבני אדם מקבלים את החלטותיהם רק על בסיס רציונלי – שנים של מחקרים בפסיכולוגיה חברתית, שמראים שקבלת החלטות היא אחד התהליכים הכי פחות רציונליים, כנראה לא מרשימים את תומכי הד"י – וזו הנחה שבמקרה הטוב זקוקה להוכחה, ובמקרה הרע הופרכה זה מכבר.
נראה שגם כותביו של ה-FAQ הזה הבינו את זה, ולכן הוסיפו לתשובה חלק שני. והחלק הזה, החלק הזה הוא בעייתי ביותר. הוא מניח שאם דבר מה עובר שינוי, וזמן מה אחר כך השינוי מבוטל, הרי שלשינוי לא הייתה כל השפעה מזיקה. הגל, באחת ההתפתלויות הבלתי אפשרויות שלו, כבר טען שאם א’ הופך ל-לא א’, ואח"כ נשלל שוב, כלומר הוא לא(לא א’), הוא לא חוזר להיות א’. במקרה הזה, אני נוטה להסכים עם השקפת העולם הזו. הנזקים שייגרמו מהצעות פופוליסטיות, גם אם הם יטופלו כמה חודשים אחר כך, ייגרמו כבר. אלה שיגוועו ברעב כי תקציבי הרווחה שלהם קוצצו כבר ינפחו נשמתם, אלה שיחלו כי אין תקציב לחיסונים כבר יהיו חולים, אלה שסבלו חרפת רעב לא ישכחו אותה. לא כל הצעה היא הפיכה.
במאמר מוסגר, ניתן לומר שהיות ורוב האנשים עובדים ומיעוטם חיים על רווחה, ליותר אנשים יהיה אינטרס לקצץ ברווחה תמורת הפחתה במס הכנסה. אבל לשם עוד נגיע.

עדריות
בתשובה לקביעה "החלטות יצריות של ההמון יכולות להיות הרות אסון" אנחנו מקבלים את התשובה הבאה:

"גם החלטות של שליט יחיד או קבוצת נציגים יכולה להיות הרות הסון. ככל שיש יותר אנשים הלוקחים חלק בקבלת ההחלטה, כך תגדל הביקורת ההדדית והתוצאה תהיה מאוזנת יותר. קרוב לודאי שבהחלטות גורליות יקחו חלק יותר אנשים".

את המשפט המודגש (הדגשה במקור) כתב מישהו שנראה לו שכך יהיה, שלפי ההגיון שלו כך צריך להיות. האמת היא שתופעת העדריות היא תופעה מוכרת – אנשים נסחפים אחרי רעיונות שווא ומתחרטים או משנים את דעתם זמן קצר לאחר מכן; כבר דיברנו פה על אי-הפיכותן של הצעות מסוימות. למעשה, מחויבותם הפוליטית של נציגים נבחרים הופכת אותם לנתונים פחות תחת לחץ העדריות. אין זה מקרה שההחלטות החשובות באמת מתקבלות בפורומים קטנים.

עריצות רוב
התשובה לשאלה "מה עם מיעוטים?" מציגה כמה מנגנונים שלא שמענו עליהם קודם, ואני לא בטוח עד כמה הם לא מהווים צעד אחורה מרעיון הד"י:

"כמו היום זכויות המיעוט מעוגנות בחוק. אם יועבר חוק או החלטה אשר פוגעים במיעוט, הוא זכאי לעתור לבית המשפט העליון, וזה רשאי לפסוק על פי כוחו. כמו כן זכויות יסוד יעוגנו בחוקי יסוד אשר יש צורך ברוב מיוחס וזמן דיון ארוך לשנותם".

מה יש לנו כאן? קודם כל, מנגנון הפנייה לביהמ"ש העליון. אלא שסמכויותיו של ביהמ"ש נקבעות על ידי אותו המון שפסל את זכויות היסוד. זאת ועוד – בית המשפט אמור לעבוד עבור עקרון הכרעת העם; הוא פועל כנגד חוקים ועוולות ממסדיות שמבטלים אפשרות של הכרעת עם לגיטימית עתידית או נוכחית.  בלי זה, אין לו כל משמעות.
נוסף על כך, יש כאן איזה מנגנון שלא ברור מיהו המחליט עליו, של רוב מיוחד בחוקי יסוד. לא ברור מי קובע אילו זכויות הן "זכויות יסוד", מהו אותו רוב מיוחס ומי מחליט על כך בשיטה הישירה. אם יאמרו "העם", הרי שאנו הולכים במעגלים – העם ממילא לא ייתן חסינות לזכויות שהוא רוצה לבטל (אגב, מנקודת מבט של ד"י, יש כאן בעייתיות נוספת, של "הקפאת רוב", אבל תקצר היריעה וכו’). אם כל גוף נבחר אחר, יש כאן פסיעה אחורה אל עבר שיטת הנציגים. אם גוף לא נבחר – ובכן, זה די ברור.
וזה עוד לפני שהזכרנו שמבחינת מיעוט קטן, רוב מיוחס ורוב רגיל הם היינו הך.

טכנולוגיה
התשובה לשאלה המתבקשת של חבלה אפשרית של האקר זוכה למספר תשובות, שעל אף אחת מהן אי אפשר לומר שהיא מדוייקת.

"הקושי בפריצה למערכת שאמונים על אבטחתה יותר אנשים גדול יותר ממערכות בשליטה של יחידים. כיום האינטרנט המאובטחת היא מקום בטוח עד מאוד. כל הכלכלה המודרנית רצה על מחשבים, ומליארדי דולרים נמסכים לטרנזאקציות בין מחשבים מאובטחים היטב."

הכלכלה המודרנית עוד לא רצה על רק על רשתות ומחשבים. זאת ועוד, מערכות האבטחה שעושים בהן שימוש בד"כ הן מערכות אבטחה פרטיות. מותר לשער שלגורם פרטי יהיה גם אינטרס (כמו גם לחברות שיספקו את התשתית לרשת ההצבעות, לאנשי המקצוע שיפקחו עליה ועוד).
הפסקה הבאה, ראוי היה לה שלא הייתה נכתבת:

"למעשה שאלה זו מביעה חוסר הבנה מוחלט המהותה של דמוקרטיה ישירה: תוצאות ההצבעה, במירב ההצבעות, יהיו ידועות עוד טרם ההצבעה שכן יערכו סקרים לרוב. אם פורץ הופך החלטה שבסקרים מוקדמים נראה שיש לה רוב מוחלט בציבור אזי הציבור יעשה שני דברים: ידרוש ויקבל הצבעה חוזרת שכן יש רוב להצעה ומצד שני יפתח בחקירה על מצב אבטחת המערכת. הפורץ ניצל את פירצת האבטחה שהוא עמל עליה זמן רב ובתמורה קיבל הצבעה חוזרת ורמת אבטחה טובה יותר למערכת ואולי אף סגירת הפירצה. המסקנה: פורץ בדמוקרטיה ישירה יטה רק החלטות שהעם חצוי בהן כמעט בדיוק כדי לא לעורר חשד. גם על כך יש תשובה: אם העם חצוי בהחלטה אזי הנזק של הטיית ההחלטה פחות נורא. בכל מיקרה ניתן לדרוש רוב מיוחס בהחלטות חשובות (נניח 60%) ומיספרים שכאלו לא יכול פורץ להטות בלי להתגלות".

קודם כל, סקרים אינם תחליף להצבעה. לפי ההגיון הזה, שמעון פרס רשאי לבקש ספירה חוזרת של בערך כל מערכת בחירות שהשתתף בה. הטענה הזו כל כך מקוממת, כל כך לא נכונה, כל כך מרגיזה. לסקר יש ממוצע טעות של חמישה אחוזים, בד"כ. חמישה אחוזים מששה מיליון אזרחים הם  שלוש מאות אלף איש. זה ההבדל בין תמיכה של חמישים ושלושה אחוזים לבין תמיכה של ארבעים ושמונה אחוזים. בייחוד, כאשר לא כל מי שמשתתף בסקרים משתתף בהצבעה ולהפך.
שנית, ההצעה במשפט האחרון (דרישת רוב מיוחס בהחלטות חשובות) היא פשוט אידיוטית. אם קיים רוב של חמישים ושמונה אחוזים להחלטה מסוימת, צמודה ו"חשובה" (אגב, אותו המלכוד בסעיף הקודם קיים גם כאן – מי מחליט מהי החלטה חשובה?) היא לא תתקבל? זו הד"י הגדולה? זו ההאדרה של שלטון הרוב?
וגרוע מכל, אנטי דמוקרטי מכל, הוא המשפט הזה: "אם העם חצוי בהחלטה אזי הנזק של הטיית ההחלטה פחות נורא". אתם צוחקים, נכון? דווקא בהכרעות כבדות המשקל והצמודות הנזק של הטיית ההחלטה הוא הנורא ביותר. החלטות בד"י אמורות לשקף את רצון הרוב לא במקרים שבהם הוא ברור, אלא בעיקר באותם המקרים שבהם העם חצוי. מי שרוצה ייצוג אמתי של הרוב בעם לכל החלטה לא יכול לעמוד מאחורי טענה שכזו.
הפסקה השלישית בתשובה הזו כוללת הצעה למנגנון שישמור את ההצבעות, ואולי אף דרישה להצבעה פתוחה. זה מעיד בעיקר על אי הבנה עמוקה ביותר של ההליך הדמוקרטי. כדי להיות נקייה מלחצים חיצוניים, על ההצבעה להיות חשאית וכזו שאיש לא יוכל להניח עליה את הידיים. אחרת, הבחירות אינן חופשיות ואנשים לא מצביעים לפי צו מצפונם. במצב כזה, אגב, קל בהרבה לתופעת העדר לשאת את ראשה – מי רוצה להיות מושא ללעג, או חמור מכך, רק כי הצביע נגד דעה פופולרית?

מדמוקרטיה לבירוקרטיה
כל מה שד"י עושה הוא לשנות את קנה המידה שבו האזרחים מחליטים. במקום שהאזרחים יבחרו את מקבלי ההחלטות, הם הופכים לכאלה בעצמם ומקבלים את כל ההחלטות. אלא שככה אי אפשר לנהל מדינה. האם מעלים להצבעה את סידור הניידות בתחנת המשטרה? את כמות המחסניות ששוטר נושא עמו? האם לאגף את האויב בהתקלות ממזרח או מדרום? האם להגיש לשגריר בורקס או סטייק? יש החלטות שיצטרכו להתקבל בשטח, על ידי הפקידות השלטונית. כלומר, הפקידות השלטונית תשא בכוח, כוח רב בהרבה משיש לה היום. וראוי לציין שהפקידות השלטונית אינה נבחרת. אם רוב העם מחליט, למשל, על פינוי מאחזים, אבל אלוף הפיקוד מתנגד; הוא יכול לבצע את הפינוי בצורה גרועה ואף להכשל בביצועו. זו רק דוגמה. מרגע שמורד הדרג הפוליטי, הדרג הפקידותי עולה לגדולה. לפחות היום הדרג המחליט הוא נבחר – בד"י אנו עלולים לגלות שפקידי אוצר, למשל, הם לא בדיוק האנשים שהיינו רוצים להעניק להם סמכות קבלת החלטות בלי גורם פוליטי מפקח.

לסיכום
ד"י כפי שהוא מוצעת כיום אינה שיטה שלמה, קשה בכלל לקרוא לה שיטה. גם הביקורת הזו אינה שלמה – היא לא מציעה חלופה, היא מצביעה על נקודות תורפה בשיטה המוצעת. אם לד"י יש תשובות לנקודות התורפה האלה, אשמח לשמוע אותן. אם לא, אז נדמה לי שלפני שמנסים לשכנע את הציבור "לקנות" דמוקרטיה ישירה, יש להשלים את פיתוח המוצר.