יש עוד מישהו שחושב שניצחנו במלחמה ההיא בעזה? חמאס מכה את הפוליטיאה הישראלית שוק על ירך, והוא עושה זאת בלי פיגועי תופת. מליציה חמושה שמונה מספר לוחמים זניח ומצוידת בנשק מיושן בהשוואה לצה"ל מצליחה לעורר אימה, חרדה ופחד בלבבו של הישראלי הממוצע. ראש הממשלה יצחק רבין הי"ד אמר בנאומו האחרון והמפורסם כי האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה. באותו מטבע, הפחד, ובכן, הפחד נוגס בבסיס של החיים בחברה. הפחד מוליד אויבים לא רק לדמוקרטיה, אלא לכל הקיום החברתי, אויבים בדמותם של כאוס, התדרדרות מוסרית, קרעים, חוסר אמון וכן, גם את אותה אויבת ישנה, האלימות.

בואו נדמיין שחמאס מחזיק כוח רב עצמה שיכול, במתקפת פתע, לכבוש את ישראל ולהפכה למדינה איסלאמית. חזון אפוקליפטי, ולא מציאותי במיוחד, אבל יש שמחזונות האפוקליפסה נמצאת הדרך לחיים בעולם קונטינגנטי. על איזו "ישראל" נתגייס כולנו, בהתרגש הסערה, להגן? האם היינו מתגייסים להגן על תיאוקרטיה יהודית? על מדינת אפרטהייד? האם מדינה היא כמו קבוצת כדורסל – כל עוד השם נשאר אותו דבר, זה לא משנה שהשחקנים הם אחרים? אם בהגנתנו על עצמנו אנחנו הופכים להיות משהו אחר, כלום באמת הגנו על עצמנו?

[...]

דניס לירי[1] אמר פעם שמקומם של תחתונים הוא מתחת למכנסיים, ומכאן שמם. טרור מטיל פחד, ומכאן שמו. זה כלי הנשק העיקרי של הטרור: לא טילים, לא חגורות נפץ, לא מאות אלפי חמושים שמוכנים ורוצים להיות שאהידים. פחד. הפחד מקהה את כל שאר הדברים בעולם וצובע אותו בשחור ולבן. זה אנחנו והם. מי שלא איתנו, נגדנו. אם אתה לא חלק מהפתרון, אתה חלק מהבעיה.

והפחד שמטיל הטרור מגדיל את עצמו באופן מעגלי: ככל שאנחנו מפחדים יותר, כך אנחנו מתבצרים ומתחמשים יותר, נחושים בעמדתנו שלא לסגת, מנפים את ה"בוגדים" מתוכנו, וככל שאנחנו מתבצרים יותר, כך הדבר שמפניו אנחנו מתבצרים נראה גדול ונורא יותר.

משום כך, באקט היסטרי, החליט צה"ל על נהלי הפתיחה באש הנוראיים ב"עופרת יצוקה". וכשמתפרסמות הזוועות, נוצר אצל השבט דיסוננס קשה. כאן נכנסת לפעולה אותה פעולה אנושית כל כך, הרציונליזציה. המחשבה שהכוח שהופעל ברצועה היה מעל ומעבר לנחוץ, וגרם לאבידות קשות, המחשבה הזו עלולה להצביע שהאיום שממנו אנחנו מפחדים כל כך איננו נורא כל כך, שהשד בעצם לא כזה מפחיד. ואוי לנו אם כך יתברר, הרי אז ניראה מטופשים כל כך. אז מתחילים אנשים לומר שחייו של חייל אחד שווים לנו את חייהם של כמה וכמה פלשתינאים, שבכלל, הם בחרו חמאס, אז מה הם רוצים.

בואו נתעכב לרגע על הטיעון הטפשי הזה; נדמה שישראלים רבים מוצאים בו את הדלי שבו יוכלו לשטוף את ידיהם מהדם. נעזוב את זה שהוא לא נכון, לא לגמרי: חמאס תפש את השלטון ברצועה בכוח, תוך טבח באנשי פתח. נעזוב את זה כי זה לא רלוונטי. הטיעון הזה – הם בחרו חמאס – מחייב את השאלה "אז מה". הרי אנחנו, כקולקטיב, בחרנו את ביבי וליברמן. התפישה היא שחמאס הוא אויב איום ונורא, ולכן מי שבחרו בו הם גם אויבים איומים ונוראים, וכאילו שכחנו שמלכתחילה נזקקנו לתפישה הזו כדי להסביר לעצמנו איך זה שהחמאס לא נורא כשחשבנו.

[...]

חברה היסטרית הנאחזת בדינויים מטראומה קולקטיבית ובדרך מטילה לפח זכויות אזרח בסיסיות, יוצרת משטר אפרטהייד דה-פקטו וממליכה עליה גזענים המבטיחים לה להפסיק את האיומים עליה, אותם איומים ממש שמהם עשו את הקריירה הפוליטית, מבלי לראות אפילו את האבסורד שבזה. חברה שמדירה ומרחיקה את החושבים אחרת, את המתריעים בשער. חברה שעסוקה בשנאה ופחד. זו החברה שהחמאס יצר כאן, והוא יצר אותה מכוח תדמיתו בלבד, מבלי להצטרך לעשות מעשה כלשהו שיצדיק תגובת פחד היסטרית כזו. על החברה הזו, ביום האפוקליפסה, יהיה שווה לנו להגן?

[...]

חמאס ניצח אותנו, ולא היה צריך לירות כדור אחד בשביל זה. עם כל צעד שבו אנחנו מתפרקים ממסכת התרבותיות שלנו והופכים להיות פראים מבועתים שנעים מתוך הישרדותיות מוגזמת ומונעים על ידי אימה, עם כל פעם שבה אנחנו קוראים להרע את תנאי האסירים הבטחוניים – לא פיקניק – או כל דבר דומה ומאמצים אותם בתור המודל המוסרי שלנו, עם כל פעם כזו חמאס מנצח עוד קצת. ובקצב הזה, משימתו הגלויה להשמיד את ישראל תצלח, מבלי שיצטרך ללחוץ על שום הדק.

  1. אצטט את האמת בכל מקום שאמצאנה, תודה רבה. וגם המשפט הזה הוא ציטוט []