השאלות שהעליתי לגבי ארגוני הנשים בישראל קיבלו היום חיזוק לא צפוי מצד אותם ארגוני נשים עצמם. כי היום התברר, מעל לכל ספק, שיש בישראל ארגוני נשים שמעשיהם מזיקים לנשים, ולנשים בלבד. שחרור האישה? הצחקתם את ארגוני הנשים הללו. שיעבודה לתיאוריה פמיניסטית שלא מחזיקה מים.

וכל כך למה? כי 19 (!) ארגוני נשים פנו היום לשרת הספורט הנכנסת וביקשו את סיועה בביטול תקנה מפלה ומקוממת, חסרת אח ורע בעולם: התקנה המחייבת הופעה של מעודדות במגרשי הכדורסל.

הטיעונים הם הטיעונים הרגילים: התקנה "מעמיקה את היחס הסקסיסטי לנשים" ולכן "עלולה להעלות את האלימות המינית כלפינו". שוב אותו טיעון אווילי, שלא מצליח להסביר מדוע בשבדיה, שם שדיים חשופים מתנוססים מעל כל פרסומת רעננה, יש הרבה פחות אלימות מינית מאשר בישראל. אבל זה בסדר – את זה שעובדות לא משחקות תפקיד בטיעונים כגון אלה אנחנו כבר יודעים. מה שמרגיז כאן זה שהנפגעות העיקריות מהסיפור יהיו נשים. בדיוק כמו עם רעיון העיוועים לבצע קרימיניליזציה של הזנות, גם כאן ארגוני הנשים מרגישים שזה בסדר גמור להגביל את חופש הבחירה של… ובכן, נשים, מתוך אותה פטרונות שקובעת שאותם ארגונים והעומדות בראשם יודעים טוב יותר מה טוב עבור אותן נשים העוסקות בתחום.

כשאני טוען שארגוני הנשים מתנהגים בפטרונות וזלזול בשיקול דעתן של נשים, אני מתכוון לזה: אי אפשר לטעון שבחורה צעירה נדחפת להיות מעודדת בעל כורחה, או בשל הפרעה נפשית – לא יותר משניתן לטעון את זה לגבי רקדניות, שחקניות, מנחות טלוויזיה וכיו"ב מקצועות. הרי נערות עומדות בתור כדי להתקבל לקבוצות העידוד הללו. האם כולן מטורפות? כולן נדחפות בעל כורחן?

כדי להתמודד עם זה,שולף הפמיניזם הרדיקאלי מושגים בסגנון "סוציאליזציה פטריארכלית" – כלומר, נשים מוכוונות על ידי מערכת פטריארכלית ומגיל צעיר למלא תפקידים שכאלה בחברה. ואשרי הנשים הללו, שמוחן הקטן נשלט בידי גברים חורשי רעה שזוממים להפוך אותן לשפחות כנועות, שישנן נשים נאורות ששכלן חריף יותר, והשכילו להיחלץ מכלוב הסוציאליזציה הפטריארכלית ולהצביע אל עבר האור, לשמש דוגמה ומופת ומורות דרך לכל הנשים עלובות המוח באשר הן. ממש ספארטקוס, ותקראו את זה איך שבא לכם.

לא, יש כאן תחושת עליונות מובהקת, זו שבשמה מרשים לעצמם ארגוני הנשים לייצג את הנשים כולן, על אף שמעולם לא נבחרו או מונו לתפקיד כלשהו. ברור, שאם תמצא האישה שתתנגד למעשיהן, הרי שהיא בסך הכול תוצר אומלל של הבניה חברתית אכזרית, ויש להציל אותה מעצמה. זה מזכיר לי תמיד את הסיפור על אותו פסיכואנליטיקן פוסט פרוידיאני, שהגיע למסקנה שהמטופל שלו נמשך אנושות לאימו. בכתביו על אותו מטופל הוא מספר שבמשך עשרים שנות טיפול, המשיך המטופל להכחיש את דבר היותו נמשך לאימו. באחת מהערותיו מביע הפסיכואנליטיקן את השתוממותו על מידת ההדחקה שמסוגל לה המטופל שלו. לרגע, כמובן, לא חולפת במוחו המחשבה שאולי, רק אולי, אבחנתו הראשונית הייתה שגויה. ישמור אותי האל מהצודקים. רגע, בעצם זה מזכיר לי עוד משהו. אה, כן – את הראייה המתנשאת של כל חילוני כ"תינוק שנשבה", שרק צריך לפקוח את עיניו והנה הוא חוזר לשמור מצוות.

כדרכה של אורתודוכסיה, גם זו הנשית משתמשת באד-פרבולוס שטבעתי כאן פעם, וקובלת על כך שמשתמשים בנערות בגילאים צעירים. כמובן, לא זו סיבת ההתנגדות האמיתית, בדיוק כשם שהגנה על הילדים איננה הסיבה להצעת חוק חסימת אתרים: לו הייתה זו הסיבה האמיתית, היו דורשים ארגוני הנשים שהתקנות תחייבנה שהמעודדות תהיינה בגירות, או מעל לגיל מסוים, ולא לבטלן כליל.

ומי מפסיד מביטולן של התקנות האלה? כמובן, אותן נשים שרוצות להיות מעודדות. כי אם אין חובה להעלות מופע עידוד, אז אין סיבה להשקיע בכך משאבים.

אבל יותר מזה: הרי אילו היו רוצות הקבוצות השונות לבטל את התקנה, אין ספק שדרכן אל איגוד הכדורסל היא פשוטה וקלה. היות ולא פנו הקבוצות השונות לאיגוד הכדורסל, והיות ומעודדות היו במשחקים עוד לפני שתקנה חייבה זאת, הרי שאין כל סיבה להניח שביטול התקנה תבטל כליל את מוסד העידוד. אז מה כן? אותן קבוצות תוכלנה לנסות לחסוך קצת עלויות, ולהוציא על כל העניין קצת פחות כסף, כשהנשק שעמד לרשותן של קבוצות המעודדות – העובדה שהקבוצה חייבת להעלות מופע – כבר לא יעמוד לרשותן.

אז מה יש לנו כאן? הצעה לא יעילה, שתפגע בעיקר בנשים – וברור, הרי, שאוהדי כדורסל לא הולכים למגרש בשביל המעודדות – שנובעת מתוך תפישת עולם אורתודוכסית צרה של אלה הצודקות תמיד.
נשות העולם, יש מי שמגן עליכן.