איכות לפעמים מצויה בפרטים הקטנים. בפראפרזה, גם לסכיזואיד ותיק יש רגע של הולדת.
אחרי שחזרתי מהעבודה הבוקר וישנתי שעה שמתי פעמיי לסניף "אופיס דיפו" הקרוב למקום מגוריי כדי לנצל את מבצע אפיקומק ולהחליף איפוד נאנו ישן באיפוד טאץ’ חדש. התכנית הייתה פשוטה: עד עשר וחצי להיות בחזרה בבית, לשים את הטאץ’ בטעינה ולחזור לישון. לקום בצהריים, לסיים איזה פרוייקט שאני עובד עליו ולהתחיל לחקור את הטאץ’.
אלא שכדרכן של תכניות פשוטות, גם זו השתבשה ללא הכר. אחרי עשרים דקות של חיפושים הודיע לי הברנש באופיס דיפו שלמרות שבמערכת שלהם כתוב שיש להם שתי יחידות מהטאץ’ שרציתי (8 ג"ב), אין להם. שאלתי אם בסניף השני בירושלים יש. הברנש בדק במחשב, הודיע לי שאין. שאלתי אם אכפת לו להרים אליהם טלפון. הוא ענה שאין טעם – כל ה"סחורה"* נקלטת במחשב. אז נסעתי לסניף השני, מרחק שעה נסיעה – עשרים דקות הליכה לתחנת האוטובוס הכי קרובה שתיקח אותי לשם בדרך הגיונית, עשרים דקות המתנה לאוטובוס, עשרים דקות נסיעה; קברניטי "אגד" בירושלים יהיו הראשונים מול הקיר כשהמהפכה תתחיל – ואכן, מתברר שיש להם את הדגם במלאי. אלא שבסניף השני נאמר לי שהמבצע נגמר לפני שבוע. אמרתי שלא יכול להיות, iDigital שלחו לי מייל לגבי המבצע הבוקר, ושבסניף השני שלהם יש שלטים על מבצע הטרייד אין בכל מקום. ביררו, אמרו לי שאני צודק. כל פעם אני מופתע מחדש לגלות שיש אנשים שלא יודעים שכשאני מגיע לקבל שירות, זה שאני צודק זה נתון, לא משהו שצריך לאשרר.
חיכיתי עוד רבע שעה עד שתבוא הקופאית שיודעת להכניס את המק"ט של המבצע למערכת. קניתי טאץ’ ונרתיק תואם. כשיצאתי, השעה הייתה 12, וכל התכניות שלי על שינה הלכו לעזאזל. חטפתי עוד משהו לאכול ויצאתי בדרכי חזרה הביתה.
כאן אולי המקום לציין שאם יש משהו שלא עשיתי, זה להתאים את הבגדים שלי למזג האוויר. לא לקחתי בחשבון שבצהריים אני עדיין אהיה רחוק מהמאוורר שלי. הלכתי לכיוון תחנת האוטובוס, מזיע, רוטן, עצבני, מנסה להבין לאן נעלמו לי שלוש שעות. עוד אני מהלך, שקוע בעצמי, התנגשתי חזיתית בבחורה ממולי. מלמלתי התנצלות כשפתאום המבטים שלנו הצטלבו.
"שככה יהיה לי טוב. אלה?**"
-"כן?"

אלה ואני נפגשנו בקורס מנהיגות צעירה לפני כמעט עשר שנים. הסתובבנו יחד כמה חודשים, אפילו בילינו אחר צהריים אחד של פורענות אינטימית מהסוג המבורך, ואחר כך הקשר בינינו דעך כדרך שקשרים נוטים לעשות. אין שום סיכוי שהיא זוכרת אותי.
"אין שום סיכוי שאת זוכרת. נמרוד אבישר, עשינו יחד…"
אין לי מושג איך לתרגם לכתב את הצליל שהיא השמיעה. משהו בין צרחה לאנקת הפתעה, דומה קצת לצליל שכלב קטן מדי משמיע כשמישהו חסר זהירות דורך לו על הזנב. אז יש סיכוי שהיא זוכרת.
"אז", היא שאלה אותי, "מה חדש?"
איך מתמצתים עשר שנים לתשובה לשאלה הזו? בישראלית מדוברת, כמובן: "לא הרבה, הכול אחלה. מה חדש אצלך?"
זו אפילו אמת. לא הרבה חדש, אם מסתכלים על הדברים החשובים באמת. טוב, אולי הייתי צריך לומר משהו על הטאץ’.
מפה לשם, הלכנו למצוא גלידה.*** מצאנו גלידה והיא נזכרה בצחוק מתגלגל איך נאבקתי, באותו אחר צהריים מדובר, בהלבשה התחתונה שלה. לזכותי ייאמר שפריט ההלבשה התחתונה הנ"ל היה מחוך, ושאני הייתי בן 16 וחזיות היו אז יצור מורכב דיו, לא הייתי צריך להוסיף קושי. אם יורשה לי (שוב) להיות אובר גיק לרגע, אם מישהו לא תמיד מצליח לפתור את הסודוקו הבינוני, זה לא הוגן לתת לו סודוקו קשה מאוד ולצפות שיצליח בלי קושי. לחובתי ייאמר, עם זאת, שבשלב כזה או אחר הלשון שלי הייתה נתונה בין שפתיי ומבע מרוכז עלה על פניי, שזה אף פעם לא משהו שאתה יכול לצאת ממנו נקי בנסיבות כאלה, גם אם יש לך את כל הנסיבות המקלות בעולם. מה הפלא שבחרתי בתחום עיסוק שכולל בהייה ארוכה ומרוכזת (אני כבר לא עושה את הקטע עם הלשון. לפחות לא במודע) בטבלאות ניתובים בלתי נגמרות?
אבל אני סוטה. אז היינו בצחוק מתגלגל. אמרתי לה שאם כבר היא שואלת מה חדש, אז למדתי לשלוט בזה (זה נכון. אחת האקסיות היותר משמעותיות שלי לבשה מחוכים כל הזמן, ואימון עושה מושלם****). היא אמרה שזה נהדר, כי היא כבר לא לובשת כאלה. הופתעתי מהקלות של השיחה שלנו. לא תמיד קל לי לדבר גם עם חברים, שלא לדבר על עליה – הרי היא כמעט זרה מוחלטת. אבל השיחה קלחה, והייתה נעימה במיוחד. מהר מאוד גלשנו לתחום ה"מה נשמע אצל אריק" והתברר לנו שאף אחד מאתנו לא באמת יודע מה נשמע אצל אריק, וזה במקרה הטוב – במקרה הרע אנחנו לא זוכרים שהיה אתנו אריק, אז גלשנו חזרה לנושאים מעניינים יותר.
אחרי שעה וחצי היינו צריכים להמשיך בשגרת יומנו שהופרעה. החלפנו מספרי טלפון ונשיקות על הלחי (בחורה אמיצה. אם הייתי יכול להתרחק מהלחי של עצמי אחרי ארבע וחצי שעות בשמש הקופחת, הייתי עושה את זה) ופנינו כל אחד לדרכו.
לסיכום, דברים כאלה הופכים יום מזעזע ליום מעולה. איכות היא בדברים הקטנים. הטאץ’ פנאן לגמרי. אני מאד עייף.

*שונא את המילה הזו
**כמובן, שם בדוי
***למצוא. ככה היא אמרה. בחיי.
****את הביטוי הזה אני דווקא מבין למה לא ייבאו.